הביקורת נכתבה ביום שני, 9 בדצמבר, 2019
ע"י בירה
ע"י בירה
אני לא בטוחה למה לפעמים את הספרונים הקטנים ביותר לוקח לי זמן רב לסיים, כך קרה גם עם "מוות רך מאוד" של דה-בובואר, וכך גם כאן. ואלי רק בגלל ששניהם עוסקים במידה זו או אחרת עם מות האם, ולמעשה עם חייה והשפעתה ההכרחית והבלתי ניתנת לטשטוש של האם, בכל הוויתה, סגנונה, ואהבתה הרבה למוזיקה ולנגינה.
סגנון הכתיבה ישיר ועם זאת פתלתל, כעוקב אחר מחשבה חמקמקה ואסוציאציות טבעיות, לא תמיד זה יוצא קוהרנטי ויוצא שצריך לחזור ולפשפש בתחילת המשפט הארוך כדי להיזכר בנושא, אבל הכל נעים ומרגש ואישי מאוד, צוהר אל החיים האמתיים והממשיים, ובמיוחד הרגשיים, שהיו למחברת אי אז בילדותה.
"לא, למרות כל הפיתויים, מילות החמלה והקריאות - ניגנתי. ניגנתי כעשויה מאבן צור.
חוֹם. תכלת. מוזיקה - כמו זמזום דבורים, ועינוי. הפסנתר ממש ליד החלון, כמנסה ללא תוחלת - לצאת דרכו במלוא גישום הפילים אשר לו, ואל אותו החלון, נכנס בחציו כמו אדם חי - פורץ היסמין." (עמ' 36)
10 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
אהוד בן פורת
(לפני שנתיים ו-7 חודשים)
בירה, מהיכרותי אותך אני יודע
שאת קוראת מנוסה ואין צורך לומר לך אבל בכל זאת:
אל תתני שהספרונים הקטנים יטעו אותך לפעמים לוקח זמן לקרוא אותם, כי מדובר פשוט בכתיבה מזוקקת. תגידי לאן נעלמת? תדעי לך שאת מאוד חסרה, לפחות לי. |
10 הקוראים שאהבו את הביקורת
