נובלה יפה, מעט עצובה ואפילו מעט מעצבנת, שנכתבה במאה ה-19 ומספרת על אישה אמריקאית שמתאהבת בבחור איטלקי מאסיזי שבחבל אומבריה באיטליה. הם מתחתנים והוא מנצל את טוב ליבה וכספה במשך שנה, ואז מת. היא יורשת את חמשת ילדיו (מאשתו הראשונה), עוד שני אחיינים, דוד עצלן וסבתא משוגעת. האישה האמריקאית, פרודנסיה, היא אישה בעלת עקרונות ואופי מברזל, אבל גם בעלת רוח טובה וסלחנית, אופטימית ושמחה בחלקה. היא לוקחת את עול הבית והילדים ומטפלת בהם.
הסיפור מתרחש 16 שנים לאחר שהבעל נפטר, כשפרודנסיה כבר מבוגרת, הילדים גדולים ויצאו מהבית. יש לה חלום אחד, צנוע, לפרודנסיה - לפנות את מבנה הרפת הקטן שמסתיר את הכניסה לבית, ולהקים במקומו חצר קדמית יפה ומטופחת. לצורך זה היא חוסכת פרוטה לפרוטה, אך איכשהו כל פעם שהיא מתקרבת לסכום אחד מילדיה בא עם בעיה כלשהי, שכמובן רק כסף יכול לפתור. התנהגותה של פרודנסיה מכמירת לב ומעוררת הערצה בו זמנית, והתנהגותן של הדמויות האחרות בסיפור (איטלקיות כולן) מעוררת כעס.
זוהי נובלה קצרה ויפה, אני לא קראתי אלא האזנתי לה בקולה של המספרת עדי לב שעושה עבודה נהדרת. ממליץ בחום.

קריאה פשוט מרתקת. שני סיפורים קצרים שמכילים עומק פילוסופי ורגשי שגם רומנים עבי כרס לא מכילים.

הסיפור הראשון, "הדלת שבקיר", הוא מעין פרוטו-נרניה, ומי שמכיר אותי יודע עד כמה עמוקה האהבה שלי לעולם המופלא של נרניה. ובכן, בהתחשב בדמיון גם מבחינת עלילה וגם מבחינת הסאבטקסט בין שתי היצירות, באופן מובן מאליו התאהבתי בסיפור הזה.
הסיפור עוסק באדם שכאשר הוא היה ילד צעיר מאוד שוטט ברחוב, וראה דלת ירוקה מסתורית בקיר. הוא הרגיש משיכה עזה ולא רציונלית לדלת הזו, אבל מצד שני שיקולים פרקטיים גרמו לו לחשוש לעבור דרכה - מה אבא שלו יגיד וכו'.. לבסוף הוא נכנע לתחושת המשיכה הזו, וכדי לא לעצור בעצמו, הוא רץ ונכנס מבעד לדלת.
הוא מגיע לעולם פלאות שבו הוא מרגיש אושר שמיימי, וחווה בו דברים מופלאים; פנתרים ידידותיים מתלטפים בו, משחקים קסומים עם ילדים אחרים, אבל לבסוף הוא משתגר חזרה לעולם שלנו, לאחר שהוא מדפדף בספר שהוא ראה בו את כל חייו, מגיע לשלב בו הוא נכנס מבעד לדלת, ומעביר לדף הבא.

מאז, כל החיים שלו הוא עובר יחסים מורכבים עם הדלת הזו; לפעמים הוא משתוקק מאוד להגיע אליה, לפעמים הוא פחות חושב עליה, אבל תמיד - תמיד כשהוא נתקל בדלת הזו, כל פעם במקום אחר, הוא לא עובר דרכה. תמיד יש לו שיקולים כמו להגיע לבית ספר בזמן, או ללכת לראיון לקבלת מלגה, מה יגידו החברים אם הוא יעזוב אותם באמצע הליכה, עומס בעבודה וכו' וכו'..

יש כאן הרבה מהנושאים שיש בנרניה: האמת הגדולה יותר שבעולם האחר מאשר העולם שלנו, הטוהר של הילדות שנשחק תחת "החיים עצמם" אם לא מטפחים אותו (תחשבו על סוזן בנרניה), החיפוש במשך כל החיים אחר הרגש הראשוני והבסיסי שלך, ואולי אפילו גם כאן יש הד לתורת הצורות של אפלטון, שמאוד נוכחת בנרניה.
סיפור נפלא ומרגש.

הסיפור השני, "תחת הסכין", עוסק באופן דומה ב"אמיתיות" הגדולה יותר של קיום אחר, אבל הוא עושה את זה באופן פחות עלילתי ויותר תודעתי.
המספר הוא אדם שעומד לעבור ניתוח, כשהוא בטוח שהוא ימות בניתוח הזה, ולא מאוד אכפת לו מכך. הוא מוכן למוות.
sure enough, הוא מת במהלך הניתוח, ועובר חוויה חוץ גופנית מיסטית, כשהוא מתאר את היפרדותו מה"קליפה" כפי שהוא מכנה אותה, והשינוי התודעתי שלו במהלך הריחוף אל החלל החיצון.
אני לא אוהב זרם תודעה, אז זה קצת העיק עליי לפרקים, אבל אי אפשר להתכחש ליופיים של התיאורים ולמחשבות העמוקות שהמסע הקצר הזה מעלה.
מרגיש לי שיש כאן לא מעט השפעה מפילוסופיית יוון ורומי על המוות; אפלטון, קיקרו, ואפילו קצת-קצת לוקרציוס עלו לראשי במהלך הקריאה.
טקסט מדיטטיבי, כמעט דתי.

9\10
ממש מבאס שהוצאת "תשע נשמות" לא פרסמו עוד תרגומי סיפורים קצרים של ולס. אני צריך עוד מהסופר הנפלא הזה בחיי. יש לי עותק של "מלחמת העולמות" שמצאתי בספריית מסירה לפני חצי שנה, הגיע הזמן לקרוא אותו סופסוף..

"הייתי לבדי בחלל, ועמי יד צללים אדירת ממדים שכל היקום החומרי הוא גרגיר אבק לעומתה. נדמה היה שאני מתבונן בה עידן ועידנים. טבעת נצנצה על האצבע המורה; והיקום שממנו באתי לא היה אלא נצנוץ על עיקולה של אותה טבעת. והעצם שהיד לפתה דמה מעט למוט שחור. נצח בהיתי ביד, בטבעת ובמוט בחשש ובתדהמה, ממתין אין אונים למה שעתיד לבוא. נדמה היה ששום דבר אינו עתיד לבוא; שאני עתיד לבהות לנצח, לראות אך ורק את כף היד ואת העצם האחוז בה ולא להבין דבר וחצי דבר. האם היקום כולו אינו אלא רסיס הנשבר על קיום גדול יותר? האם כוכבינו הם האטומים של יקום אחר, וכוכביו — של יקום אחר, וכך הלאה עד אין קץ? ומה באשר אלי? האם אני איני שייך לעולם החומר כלל? תפיסה של גוף המתגבש סביבי החלה לחדור להכרתי. אופל התהום שמסביב לכף היד נמלא היתכנויות סתומות, צורות רומזניות ולא ברורות."

הסיפור "אוריקה" נכתב בצרפת של ראשית המאה ה19, ועוסק בתינוקת סנגלית שבמהלך טעינת ספינת עבדים, נכמרים עליה רחמיו של מושל סנגל, הוא פודה אותה מעבדות ומביא אותה לקרובת משפחה בצרפת בשם מדאם דה ב' לגדלה. אגב, זה מבוסס על אירוע אמיתי.

בכל מקרה, התינוקת גדלה בתוך האצולה הצרפתית של טרום המהפכה, שמחה ואהובה, מפונקת על ידי כולם, כישרונית, חכמה, מוכשרת. ואז מגיעה רעידת האדמה שלה..
היא שומעת בטעות את השיחה הבאה:
"בהזדמנות זו שאנו לבדנו," אמרה מדאם דה *** למדאם דה ב', "אני רוצה לדבר אתך על אוריקה. היא נעשית מקסימה, שכלה מפותח כל צורכו, היא תהיה אשת שיחה כמוך, היא שופעת כישרונות, חריפה, טבעית; אבל מה יהיה עליה? מה את מתכוונת לעשות בה?" "אבוי!" אמרה מדאם דה ב', "המחשבה הזו מטרידה אותי לעתים קרובות, ואני מודה שהיא מסבה לי עצב עמוק. אני אוהבת אותה כאילו היתה בתי; הייתי עושה הכול כדי שתהיה מאושרת, אבל כשאני חושבת על מצבה, הוא נראה לי חסר פתרון. אוריקה המסכנה! אני רואה אותה בודדה, בודדה לנצח!"
"אני חוששת שתעשי אותה אומללה," אמרה מדאם דה *, "מה את מצפה שיגרום לה סיפוק, לאחר שגדלה כל חייה בקרבתך?" "אבל היא תישאר כאן," אמרה מדאם דה ב'. "כן," אמרה מדאם דה *, "כל זמן שהיא ילדה; אבל היא בת חמש־עשרה: למי תשיאי אותה, עם השכל שיש לה והחינוך שהענקת לה? מי ירצה להתחתן עם כושית? ואם בעזרת הכסף תצליחי למצוא מישהו שיסכים שיהיו לו ילדים שחורים, זה יהיה אדם ממעמד נמוך, והיא תהיה אומללה אתו. היא לא יכולה לרצות אלא את אלה שלא ירצו בה." "כל זה נכון," אמרה מדאם דה ב', "אבל למרבה המזל זה עדיין לא התחוור לה, ואני מקווה שקרבתה אלי תמנע ממנה להיווכח במצבה עוד זמן רב. כדי לעשותה מאושרת היה עלי לעשותה אדם פשוט; אני חושבת בכל הכנות שזה לא היה אפשרי. צרה צרורה! אולי אם לא יכלה לציית לגורלה, תוכל להתעלות עליו."


השיחה הזו מטלטלת את אוריקה הנערה ומכאן ואילך היא נופלת למערבולת הרסנית של בדידות, כאב קיומי ותחושת זרות.
זו טרגדיה ידועה מראש, מה שלא הופך אותה לפחות כואבת אלא ליותר; המסלול הסיסטמטי הברור מוביל לאסון, זו הנורמה בחברה המעוותת בה אוריקה חיה. והכי גרוע, שהמערכת הזו לא משתנה גם עם כל המהפכנות שמתרחשת בצרפת בזמן התפתחות העלילה.

סיפור שקשה להתנחם ממנו, בטח כשלכותב שורות אלו יש הזדהות מסוימת עם התחושות העולות בו.
מה שכן, היצירה הזו פשוטה יחסית בטכניקות הספרותיות שלה ובאפיון הדמויות, ולפעמים המונולוגים העצמיים בהם אוריקה מדברת על הסבל שלה בגוף שלישי מרגישים פתטיים ורפטטיביים. לא יצירת מופת, אבל קריאה נוגעת ללב ברגעיה הטובים, וקריאה מהירה בהחלט.

6 \ 10

"האם מתנת התבונה בהכרח עושה אותנו מאושרים? נדמה לי שההפך הוא הנכון: על חסד הידיעה אנו משלמים בתשוקה לא לדעת, והאגדה אינה מספרת לנו אם גלתיאה מצאה גם אושר אחרי שהוענקו לה חיים."

בנובלה קצרה (הוצאת פטיט של תשע נשמות, אחרי הכל...) עם הרבה קווים ביוגרפיים של הסופר עצמו נפרש רומן קצת מוזר בין ילד בן 8 לנערה בת 18. הילד, שאביו מת ואימו תלויה בו והנערה שבאה להיות לעוזרת בית. הילד מוצא בה משהו יפה והנערה כאילו מבינה אותו אך מתנהגת באדישות.
הספרון נגמר בחיים היותר מבוגרים של הילד, כאילו נעשה דילוג גס על חלק נכבד מהחיים שלו ושלה, והסוף מסתיים בזיקנה שלו.

ז'ק שובירה גם כן איבד את אביו בגיל צעיר מאוד ולמעשה לא הכיר אותו, בבגרותו היה לרופא צבאי ומשם גם הפך לרופא אזרחי רגיל - מה שתואם לעובדות שמסופרות על הילד.
הסיפור קצת מוזר כי בכל זאת, אהבה ממבט של ילד זה לא דבר בשל, וקשה מאוד לבטא את זה בצורה טובה ולכן גם נוצר איזה משהו לא ברור בתיאורים ובמשיכה שלו, אבל התחושה הכללית והמשפחה שלו, הכל מרגיש אותנטי וטוב. גם היחס של אליזה אליו, בתור נערה גדולה (לפחות ביחס אליו) שמגיבה להתנהגות כזאת מצד ילד מרגישה לא מופרכת. מה שמאוד אהבתי זאת הצורה בה הסיפור מונגש. כאילו מסופרת תקרית קריטית בחייו של הילד - ההגעה של אליזה והחיים לצידה ולחוסר החיבור ממנה, ואז דילוג גדול כאמור עד לחיים הבוגרים שלו. יש בזה משהו אמיתי ונכון של כמו הצבת זרקור על תקרית אחת בחיים, שגם לא בהכרח משפיעה באיזה שיגעון חושים כי לאחרמכן בחיים הבוגרים של שניהם אין איזה רומן או משהו מיוחד, וזה הרגיש מדויק ויפה.
אבל שוב, הסיפור עצמו של הדינמיקה בין הילד לאליזה, קצת לא יורד חלק בגרון. משהו שם מוזר, והחיספוס ניכר בזרימה של העלילה עם התאימות שלה למציאות המוכרת.
מה שלא כלכך הפריע לי כי בסופו של דבר במוצר המוגמר הספר לא רע בכלל, ויש בו מה לתפוס.
(בעלילה יש גם התייחסות לעניין של הילד עם אמא שלו וחיי הצבא של אבא שלו, אבל לא ראיתי בהם עיקר כלל והם לא משפיעים על הקו העיקרי)

אז בסדר, אבל לא בסדר בסדר

יש איזה סיפור מאחורי הספר הזה שאני לא ממש מכיר, וגם שיטוט קצר בויקיפדיה ובאינטרנט לא ממש הצליח למשוך אותי להכיר עוד. משהו על הסופרת האיטלקייה (שנולדה ביוון לאבא יווני אם זה בכלל חשוב) ועל נטליה גינצבורג שאגב נשמעת יותר מעניינת מהסופרת עצמה - שהצילה את הנובלה הזאת ולכן גם אחרית הדבר שלה.

קודם אני רוצה לסייג ולהגיד באמת שמה אני אוהב בתשע נשמות זה את סגנון הספרים שלהם (החיצוני, לא התוכני) והזיקה לצווייג (שהם עובדים על עוד כמה תרגומים חדשים!) אבל אחרי שקיבלתי איזה כמות מגוונת מהם וקראתי מספיק, מצאתי את עצמי מניח כל פעם שהספר הבא שבא לידי גם יהיה משהו של 3 כוכבים ומטה אלא אם זה לא צווייג, וזה בגלל איכות התוכן לדעתי, שקצת מתפספסת לי.

אז גם פה, כמה שגב הספר ינסה לתאר בלשון יפה וציורית את העלילה, היא עדיין תהיה רגילה ולא קסומה ומנצנצת, כמו שאולי היה קורה אם העלילה הייתה יותר ארוכה ומלאה בניגוד למצב הנתון של התפתחות מהירה וחוסר עומק או התעסקות כביכול עמוקה בדמויות.
אישה ממעמד בורגני ברומא של סוף המאה ה-19 שמקבלת פרפרים בבטן מאיזה מרקיז, ואז מנסה לצאת מהקיבעון הבורגני שלה ולפתח איזה קשר אהבהבים, זהו.
אני לא יכול להגיד שהספר גרוע, אבל גם לא כזה נהניתי, לא חוויתי התלהבות או סקרנות, וגם לא יצא לי לרצות למרקר איזו שורת מחץ (והתרגום דווקא נחמד).
אז סיימתי את הספרון מהר, קראתי את האחרית דבר של מצילת הנובלה גברת גינצבורג, והמשכתי הלאה.

לא יודע כמה הייתי ממליץ, וגם לא הייתי נותן לספר פחות מ2 כוכבים.

*אגב, מכירים את זה שאתם קוראים ושמים לב לטעות בספר, אבל לא בטוחים שזאת באמת טעות? במקרה כזה של ספר מוגמר שעבר הגהה ועריכה, עם זה שטעויות נמצאות גם בדברים מושלמים ומוגמרים, אין מספיק ביטחון לקבוע שמדובר בטעות כי אולי מדובר בחוסר הבנה אישי - ונתקלתי בסיטואציה כזאת בספר של לא יודע כמה טעות, פשוט משהו עובדתי שנכתב על דמות בהתחלה, ובהמשך סופרה עובדה אחרת לגמרי שממש סותרת את הקודמת. אז אני לא יודע אצל מי הטעות, ואולי אני סתם מעליל, אבל נוצרה אצלי תחושה של חוסר ביטחון, ובלבול עובדתי כזה שמאוד הרסה לי אישית את החוויה וה'אמון' אם להיות קצת דרמטי

ספרון נחמד ביותר ומסתבר שמבוסס על סיפור אמיתי שמעולם לא שמעתי עליו.

על סיפורים מעין אלה אני יכול להגיד שכן שמעתי קצת כלומר כל העניין של ספינה שנטרפת ליד אי בודד ואז הניסיון לשרוד עד שמגיע חילוץ אם בכלל - אבל העובדה שיש כאן ביסוס על מקרה אמיתי, ושעיקר הסיפור זה המחנות והדיקטטורה שנוצרו על האי - שיכנעו אותי לקרוא את הספרון הקצר הזה מיד.

בהתחלה קצת ציפיתי למשהו בסגנון בעל זבוב שמאוד אהבתי, רק שפה הדגש זה לא על הדינמיקה החברתית של הניצולים, אלא יותר על המסע והמנהיגים.
אחרי הספר נאלצתי לקרוא עוד באינטרנט וביוטיוב (יש סרטונים ממש נחמדים של סיורים בהעתקים של הסירה וכאלה), ואני חושב שהספרון מציג פה משהו יותר מהיר ונגיש, ובלי ספק גם מעניין.
יש את החיסרון של האורך, ויש מצב שהיה אפשר להציג את כל זה גם ביותר עמודים, אבל גם בפורמט הנתון יש משהו.
קראתי את הכל בנשימה אחת, והיה מהנה גם אם קיבלתי טיפה מתוך ים גדול (גם הגיגול שלאחרמכן היה מסע).
אני מאוד ממליץ על הספרון הזה כקינוח מהיר, בקטגוריה הזאת הוא מעולה.

מה זה אוצר? אני לא יודע כמה אתם באמת מחזיקים בידיכם אוצר ספרותי קטן ומהפכני כמו שמתואר בגב הספר,
יש מצב שאם הייתם חיים בצרפת ב1823 וענייני המהפכה היו מעסיקים אתכם בשעת ארוחת הערב שלכם עם ויכוחים עסיסיים של השתלחויות ודפיקות זועמות על שולחנות אז כן, הופ יש פה רומן מהפכני שבראשו עומדת גיבורה שחורת עור! שמעתם נכון, שחורת עור!
אז כן, אתם עדיין יכולים לקחת איזו הנאה מהרעיון המהפכני הזה גם כיום ביחס לאז, אבל לא יודע.
הספרון הקטן מבוסס על סיפור אמיתי של מקרה בו צרפתי מכובד החליט לקחת תינוקת מסנגל ולמסור אותה לבת דודתו לאימוץ בצרפת. התינוקת לא ממש שרדה, אבל בת דודתו מאוד נקשרה אליה. אז בספרון הזה יש איזה שעשוע וניסוי של מה היה קורה אם באמת היא הייתה גודלת לתוך החברה הצרפתית ועם השכלה ופיתוח אישי, איך הייתה מתמודדת ונכנסת תחת המטריה - כשצבע העור שלה כלכך שונה (אהא!).
העלילה היא מה שאתם מדמיינים, יש אולי פה ושם איזה מחשבה מעניינת שלה, אבל שום דבר לא נושך או עוקצני, ולא יודע כמה הייתי ממליץ על קריאה אקטיבית.
גם התרגום - הכל כתוב בצורה טובה, אבל לא יותר מזה. בצרפתית אני לא מבין, אבל קצת ציפיתי לאיזה טון ציורי ויפה (שבדכ אני כן שם לב אליו).

ספר בינוני והכל, אבל ה"אחרית דבר" מאוד עיצבנה אותי.
15 עמודים מתוך 71 של אחרית דבר שעל פניו מעניינת ומסבירנית, אבל אותי טירחנה. כמובן, נושא רגיש גזענות והכל, הרי לכולם יש דעות והסתייגויות, כל אחד שיקרא מיד יביע את דעתו ואת השתייכותו החברתית ובלה בלה זה אני מבין, אבל הרגיש לי שהכותבת (שאין לי מושג מה התפקיד שלה בכוח) קצת לוקחת את הפינה הזאת לאיזה אג'נדה שלה וכמובן שזה סבבה ושלא חייב להסכים איתה, אבל זה בכל זאת עיצבן אותי.
כן היא לוקחת את כל הנושא הזה של הלבן והשחור וכותבת בין הטיפות ועם הרבה התחנחנות ואולי גם ביקורת ("...אבל קריאת הספר הזה במאה ה21 בישראל שעומדת לגרש בני אדם, שחורי עור..") וזה קצת חילל לי את התחושה של הספרון. אני אוהב שמגישים לי יצירה בצורה נקייה, בלי הטיות (כמו באיזה ספרון של ב"ז שיש מצב שהשמיטו ביטויים שלו שאולי היום לא כלכך מתאימים, למה שתערכו את היצירה לטעמכם?!) או מאמרים מעייפים, זה נותן תחושה ילדותית של פחד חברתי או חוסר הכלה של מורכבות, וזה אולי סתם קטע שלי וכל אחד ממש יכול לדלג על זה, אבל זה עיצבן אותי.
לא מספיק הספר בינוני, מי צריך בכלל את האחרית דבר הזאת? תנו את היצירה וזהו
דעות זה דבר מעייף, והספרון הזה גם קצת.

אני אוהב את הוצאת תשע נשמות. את כל מה שהם תרגמו של צוויג, את הספרים היפים (מאוד מאוד) שלהם, ואת הפורמט הכלכך נוח.
אז את כל מה שהם הוציאו של צוויג כבר קראתי, ובשבוע הספר האחרון גם ביקרתי בדוכן שלהם ואפילו קניתי מרצ'נדייז. ככה!
בכל אופן יצא שנפלתי על קרקע פורייה של מלא ספרים מהוצאת תשע נשמות, והם מתאימים לכיס, מה שעושה אותם יעילים מאוד לתחבצ או בכללי זמני המתנה.
והנה התחלתי בספר הנוכחי, ו... לא התרשמתי.
הספר מציג דמות, מפגיש אותה עם המושג אהבה, והופ הדמות משתנה. קלאסי, לא? אז כן, יש את שאר הקליפות של צורת הכתיבה, התיאורים וההגשה, אבל כל אלה הרגישו לי גנרים מדי. לא ראיתי את הסיפור הולך לאיזה מקום מפתיע, ולא ראיתי את הדמות באיזה מפגן מחשבות פסיכולוגי שהיה משאיר אותי המום.
אז סיימתי את הספר וניסיתי לחשוב מה אני מפסיד. ביקורת חברתית? איזה סגנון שנון? לא יודע, לא מצאתי בתוכן הספרון משהו מאלה, היה לי נחמד להעביר איתו זמן, אבל חסר חסר משהו שיהפוך את הכתוב לסיפור באמת טוב.
לא הייתי ממליץ בכוונה תחילה, אבל גם לא הייתי מזהיר, בסדר יבשושי כזה

אהבתי ונהנתי מאוד לקרוא את הנובלה הזו.
ההומור החוכמה והשינוי שהגיבור עובר הם מדהימים.
בספר שינוי חיצוני גורם לשינוי פנימי מהותי ומשנה לגמרי את פני הסיפור.
לא אוסיף כדי לא לעשות ספוילרים רק אומר שהשפה בה כתוב הספר היא בסגנון אגדה והיא ברמה גבוהה מאוד.
היה לי כיף לבלות שעה עם הספר הזה והוא מומלץ בחום.
תרגמה מאנגלית מיכל שליו.
הספר הוא מסדרת פטיט של הוצאת תשע נשמות.