מרינה צווטאייבה נולדה במוסקבה ב-1892. אמה היתה פסנתרנית מחוננת ואביה פרופסור לתולדות האמנות באוניברסיטת מוסקבה ומייסדו של המוזיאון הראשון לאמנות יפה ברוסיה (כיום המוזיאון ע"ש פושקין במוסקבה). היא חונכה בידי שורת אומנות ומחנכות, ואחר-כך בבתי-ספר במוסקבה, שווייץ וגרמניה.
צווטאייבה החלה לכתוב שירים בגיל שש, וספר שיריה הראשון זכה מייד לתשומת ליבם של המשוררים החשובים בני הזמן. בשנותיה המוקדמות היתה מושפעת מאוד מהמשוררים הסימבוליסטיים, כמו בלוק ואחמטובה. צווטאייבה שהתה במוסקבה ב-1917 והייתה מתנגדת חריפה למהפכה הבולשביקית. בעלה , סרגיי עפרון, הצטרף ל"לבנים" במלחמת האזרחים, וכתוצאה מכך צוואטייבה הופרדה ממנו.
בגיל 25 הייתה צווטייבה לבדה במוסקבה עם שתי בנותיה, שהצעירה שבהן מתה מתת-תזונה. ב-1922, עם תום מלחמת האזרחים, הצטרפה לבעלה בגלות, תחילה לברלין, אחר-כך לפראג (שם נולד בנה), ומשם לפאריז, שבה התגוררה בשנים 1939-1925. בתחילה הייתה דמות מובילה בקרב המשוררים הגולים, אך בהדרגה נדחקה לשוליים, כאשר הפך בעלה לאוהד הסובייטים. ב-1937 היה מעורב ברצח בנו של טרוצקי, ואז נודתה על ידי קהילת המהגרים לגמרי.
עפרון נמלט לברית-המועצות, וצווטאייבה, שסירבה להכיר באשמתו, הלכה בעקבותיו ב-1939. בברית-המועצות היא הואשמה כריאקציונרית, ונאסר עליה לפרסם. בעלה נאסר והוצא להורג כעבור זמן קצר, ובתה אליה נשלחה למחנה כפייה. בייאושה, ולאחר שנכשלה במאמציה למצוא אמצעי קיום לה ולבנה, התאבדה צווטאייבה ב-1941.