ביקורת ספרותית על קוצר רוחו של הלב (2007) מאת סטפן (שטפן) צווייג
ספר טוב

---

מה קורה כאשר אנו נותנים לרחמים לנהל אותנו? בשאלה זו עוסק ספרו היפה של סטפן צווייג. קצין זוטר צעיר המוצב בעיירה מרוחקת באוסטרו-הונגריה שעל סף מלחמת העולם הראשונה, מטפח מתוך חמלה קשר עם בת אצילים נכת-רגליים. הוא הופך בעבורה אט אט לאוויר לנשימה, ומפה מתחילה ההתדרדרות.
החברה שצווייג מתאר היא חברה מעמדית באופן קיצוני: לאדם כשלעצמו אין כלל ערך, ואם אין לו הון או תואר, הוא אינו יכול לצפות ליחס של כבוד מאיש. לעומת זאת, מי שכן יש לו משהו, למשל דרגת קצונה, חושב שהוא מעניק כבוד לזולת מעצם העובדה שהוא נמצא עימם. בהקשר זה גם מקומה של האנטישמיות לא נפקד, אם כי זו אנטישמיות של סנוביזם יותר מאשר של שנאה ממש, ועושה רושם שבתוך היחידה הצבאית עצמה היא מדוכאת היטב.
כיום דנים לא מעט בהשפעה של דימויי הגוף והרומנטיקה בתקשורת, בקולנוע ובסדרות, על תפיסתנו איך אמורים להיות חיי האהבה והמין שלנו. גיבורו של צווייג מתאר השפעה דומה שהייתה לדימויי הגוף בספרות בת זמנו עליו: מאחר שכל הגיבורות הרומנטיות עליהן קרא היו חינניות וקלילות צעד, הוא התקשה לראות את אדית, הנערה הנכה, כמי שראויה לאהבה. למרות זאת, תגובותיו הרגשיות הקשות כל כך אליה, החלחלה מצליל הקביים שלה, ראייתה כמעין "פריקית של הטבע", נראו לי כמו תופעה שכבר כמעט לא נתקלים בה בעולם המערבי של היום.
הרומן בנוי להפליא. הוא מורכב למעשה מסיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, תעלול שגורם לדעתי לאפקט מצנן מבחינת ההזדהות. האירועים המתוארים דרמטיים מאד, אבל הם מוגשים מתוך מבט מרוחק קלות, ועם הומור עצמי ואירוניה דקיקה שאהבתי מאד (כמה יפה דמות המשנה של הגליצאי רופא הגדוד ד"ר גולדבלום, שנהנה לצטט את גתה, אם צריך ואם לא). הסגנון הזה הזכיר לי במשהו את יצירותיו לכינור של המלחין הוינאי בן התקופה פריץ קרייזלר, שגם הן משלבות מלנכוליה עם מתיקות אלגנטית, שנוגעות עד הלב, אך לא מותירות בו צלקות של ממש. הקומפוזיציה של הדמויות חושפת מלאכת מחשבת של ממש- כמעט כולן משתקפות זו בזו בגורלותיהן ובמשאלותיהן. מבלי לגלות פרטים מיותרים למי שעדיין לא קרא/ה, אזכיר ברמז את ההתרחשויות הכפולות ואף המשולשות של ישיבה בבית קפה או פאב תוך כדי רכילות מפליגה (חיובית או שלילית) על אחד הגיבורים, ההליכה לתחנת הרכבת עם מכר תוך כדי האזנה לסיפור חייו, החיבור בין דמויות שוליים מהפריפריה הצפונית שנידמו בתחילה כמו טורף וטרפו, אשר "מעולם לא דיברו אליהן יפה", החשש של אלה שעלו לגדולה מקצועית או חברתית בדרך בעייתית שמא "יעלו עליהם", וכמובן מוטיב הגבר חסר הערך שכורך עצמו סביב אישה עשירה למען הכסף מצד אחד, או לשם הרחמים מצד שני.
התרגום יפה, והספר מומלץ וקריא מאד.

» ביקורות נוספות של עמית לנדאו
» ביקורות נוספות על קוצר רוחו של הלב (2007)