ביקורת ספרותית על קוצר רוחו של הלב (2007) מאת סטפן (שטפן) צווייג
ספר מעולה

---

לרומן המופלא הזה הגעתי אחרי קריאה עוצרת נשימה ממש ומתעגנת בעיני האח הנצחי ומכתב של אלמונית.
לעומת השניים הקודמים שציינתי מעלי, את קוצר רוחו לא גמעתי מבלי כל רצון או יכולת להיקרע מהמילים. הוא עשיר בתיאורים רגשיים, רווי בדימויים ומרבה להתעסק באריכות בנבכי נפשנו ובמקומות העלובים והאנושיים ביותר ממנו אנחנו פועלים וכל זה היה כבד עליי לקריאה רציפה ושוטפת ולכן רוויתי ממנו במנות קטנות מדי יום,

יש לנו את סגן טוני, קצין אוסטרי צעיר המוצא עצמו בסעודה מפוארת של עשיר העיירה, קקשפאלבה שמו. במהלך הערב, כשהחלו הריקודים, ניגש סגננו האציל לשולחן (ההומה) בו ישבה בתו של אותו קקשפאלבה והזמינה לרקוד אלא שהבת, אדית שמה, נכה ואדית, לא קולית שהשלימה עם מר גורלה ויוצאת בקריצה והומור מהרגע אלא נערה קטנה, מרת נפש ורגישה שאותה הצעה ג'נטלמנית ותמימה גורמת לה לפרוץ בזה בכי מר עד כי אותו לילה משנה את חייו לחלוטין.

אבל עזבו שטויות, לעלילה יש כוכב ראשי והוא מצפונו האכזר והמתעמר של סגן טוני הופמילר.
לא אדית, הנכה מלאת הרחמים העצמיים התלותית והמפונקת שתולה את כל תשוקותיה בטוני וגם לא טוני עצמו על סך חוויותיו ותכונותיו כי במהלך כל משך הקריאה בספר מורגשת התחושה כי אין בו תכונות או חוויות אחרות שנכותה של אדית לא מגלגלת עצמה לתוכם.
טוני כמו כולו עשוי מרחמים, רגשות אשם מגרדים ומצפון מייסר על אותה אחת, אדית המצליחים לצבוע הכל בחייו גם אם אינם קשורים בה ישירות.
הקריאה לרגעים לא נעימה, כואבת, מלאת חמלה וכל הכבוד כולו לצוויג שביכולתו לכתוב רומן עלילתי שזורה לאורכו תבונות על הנשמה הקטנה והמיוסרת שלנו, על חכמת ליבו לגעת בכניעות הרגשיות שאנו כורעים מעת לעת, בתעתועי הרגשות והגבולות הדקים ביניהם (כמו בין הרחמים לאכזריות שכאמור, מאוד נוכח בספר).בראבו בראבו בראבו.

בנימה אישית, בתור אישה-ילדה שחיה כדי שיאהבו ויעריכו אותה, שלא מסוגלת שיהיה מי יכעס\ יעלב ממנה מבלי שעלתה בידה האפשרות להשתפך בבקשת מחילה בפניו, שלא ישנה טוב בלילה אם יודעת שיש מי שלא אוהב אותה- קוצו רוחו -שהוא צוויג, מבין לב האדם- הראה לי איך הרצון האובססיבי להכרה והערכה, איך לנסות לשחק בשחמט של החיים בצורה הכי נקיה, אסתטית ואוהדת היא משימה בלתי אפשרית, מלאה בוויתור עצמי מזוכיסטי כמעט ובעיקר פתטי לאללה. אוף איתי.

ועכשיו נעבור לקצת טראש.

» ביקורות נוספות של עלמה
» ביקורות נוספות על קוצר רוחו של הלב (2007)