ביקורת ספרותית על קוצר רוחו של הלב (2007) מאת סטפן (שטפן) צווייג

---

באיחור של ארבעה חודשים אחר הנסיעה לוינה מצאתי ספר של שטפן צווייג והגעתי לקרוא אותו. רצה הגורל ולקחתי אותו לנסיעה לברצלונה, אבל כמעט ולא קראתי (טיסות לילה) וכך הספר חזר איתי והשלמתי את הקריאה בארץ.

מעשה בסגן אנטון הופמילר שהגדוד שלו משרת בעיירה מסויימת. והנה הוא מקבל הזמנה למסיבה בביתו של עשיר העיירה. במהלך המסיבה, באמצע הריקודים, הוא פונה אל אדית, בתו של העשיר ומזמין אותה לרקוד. אלא שאדית היא נכה, מתניידת על קביים, ובאופן כללי רגישה ביותר. היא נפגעת מההצעה שעלתה בתום לב ופורצת בבכי מר. אנטון חוזר במבוכה לבסיס, וכדי לכפר שולח למחרת זר פרחים מכובד ומכתב פיוס. המכתב, ושמא זה הזר המוגזם, מתחילים שרשרת של אירועים שאנטון לא יודע איך להיחלץ ממנה. הוא מוזמן בברכה שוב ושוב לבית המשפחה, נחשב חבר קרוב שלהם ומקבל כיבודים שונים ורבים. הופמילר נהנה מכל הכיבודים ולוקח לו זמן להבין שאדית הצעירה מאוהבת בו ושכל המשפחה מצפה שהוא יישא אותה לאישה, מה שלא עולה על דעתו בכלל. וכך העלילה מתגלגלת מדחי אל דחי ורגשות ה"לא נעים" לא מאפשרות לסגן הנבוך להיחלץ משרשרת הטעויות הזאת כי התקוות שתולים בו רבות כל כך.

שורש הרע, כך קובע צווייג, הוא רגש הרחמים זה מה שגורם מלכתחילה לכל הרוע בהמשך העלילה. ועם זה קשה לי להסכים. הספר כתוב מאוד יפה, סוג של סיפור בתוך סיפור, הכתיבה טובה, העלילה זורמת, קל להזדהות עם הדמויות. ועדיין התחושה הזאת שהבעת רחמים ופעולה מתוך רחמים הם דבר פסול, מקשה על ההנאה מהספר.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על קוצר רוחו של הלב (2007)