ביקורת ספרותית על 4321 - ספריה לעם #778 מאת פול אוסטר
ספר בסדר

---

"שכח מהשם רזניקוף. כאן לא תצמח לך שום טובה ממנו. בשביל החיים החדשים שלך באמריקה אתה צריך שם אמריקאי, משהו עם צליל אמריקאי טוב". זה מה שהציע לאייזיק רזניקוף מהגר יהודי רוסי אחר בשעה ששניהם המתינו לשיחה עם פקיד הקבלה באליס איילנד.
מכיוון שבשנת 1900 עדיין הייתה האנגלית זרה לאוזנו של אייזיק רזניקוף, הוא ביקש מבן ארצו המבוגר והמנוסה יותר להציע לו שם. "תגיד להם שאתה רוקפלר", אמר האיש.
לאחר מספר שעות של המתנה לפקיד ההגירה, כבר שכח אייזיק את השם שאמר לו האיש. "שמך?" שאל הפקיד. המהגר היגע חבט במצחו ופלט ביידיש:"אִיך האָב פאַרגעסן (שכחתי)!" וכך קרה שאייזיק רזניקוף התחיל את חייו החדשים באמריקה בשם איכבוד פרגוסון.

מאנקדוטה משעשעת זו מתחיל ספרו של אוסטר את צעדיו הראשונים במסע בן השמונה מאות שמונים ושבעה עמודים מלאי אותיות בפונט קטן ובכתב צפוף. אולם לא באיכבוד עוסק הרומן, אלא בארצ'י פרגוסון, הלא הוא נכדו, בשר מבשרו והוא הוא הגיבור הראשי של האפופאה הארוכה הזאת. איכבוד עצמו נפרד מהעולם הזה בנסיבות טראגיות ובגיל צעיר כשהוא משאיר אחריו אישה יהודייה קשה באופיה ושלושה בנים.

משלושת צאצאיו של אכבוד רק אחד יצא בן אדם והוא סטנלי – אביו של ארצ'י שלנו.
סטנלי הופך איש עסקים אמיד שנותן פרנסה גם לאחיו הלא יוצלחים. לאחר מאמצים לא מבוטלים עולה בידו להתחתן עם רוז אדלר היפה, שאהובה הראשון נהרג בצבא והרגש שלה אליו טרם התפוגג.
ילדותו של ארצ'י מיוחדת ככל שיכולה להיות ילדותו של ילד יחיד במשפחה שאין בה סיכוי כלשהו להיוולדות אחים נוספים. והוא בהחלט ילד מושקע. הימים עוברים עליו ללא דאגות מיוחדות, נכון יותר יש לו דאגות של כל ילד רגיל שגדל במשפחה מבוססת והוא עטוף באהבה . אם כי הוא לא ממש מרגיש את אביו כי אצל סטנלי מהותה של האהבה היא רווחה כלכלית שעליו לספק למשפחתו וארצ'י הקטן מתקשה לזכות בזמן איכות אמתי עמו .

עד מהרה הרקע המשותף מסתיים בעקבות אירוע מכונן בחייה של משפחת פרגוסון. אז מפצל אוסטר את חייו של גיבורנו לארבעה תסריטים שונים. וכך מתקבלים להם ארבעה סיפורי חיים שונים בתוך ספר אחד שמן.

תסריטי חייו של ארצ'י שונים מהותית אחד מהשני. אביו מת באחד לעומת אבא שחי וניצל מאסון באחר; משפחתו מתעשרת וחיה חיי מותרות ובגרסה אחרת זו משפחה נאבקת בקשיי פרנסה; הוריו חיים חיי זוגיות מאושרים ובסרט אחר הם מתגרשים בצורה מכוערת.

הרעיון הזה לכשעצמו מעניין, אם כי אוסטר יכל לכתוב כך עוד חמישים תסריטים. בייחוד, שגורלו של ארצ'י אינו תלוי בצעדיו הוא אלא בכל מיני נסיבות חיים שלא קשורות אליו במרבית המקרים.

למרות השוני בערוצי חייו של ארצ'י, אישיותו שלו נותרת דומה בכל תרחיש. הוא ספורטאי מצטיין (הן בביסבול והן בכדורסל!), חובב מוסיקה קלאסית מורכבת, חונך על ברכי הספרות היפה באדיבות דודתו מילדרד, מגלה הבנה בציור וחובב קולנוע איכותי. אנחנו מדברים כאן על נער בגילאי העשרה, כן? בקיצור מושלם, גאון ולא מציאותי בעליל. בנוסף בחייהם של כל ארבעת הארצ'ים יש אישה משמעותית אחת והיא – איימי שניידרמן. במציאות אחת הם מאושרים יחד ובאחרת זה לא מסתדר, אבל לדמותה תמיד השפעה גדולה על ליבו של ארצ'י, גם באותו סצנריו, בו הוא מתנסה ביחסי מין חד מיניים. בדומה לכך בכל התרחישים ארצ'י מגיע לכתיבה. שירים, טורים לעיתון בית ספר או אף ספרים מבטיחים. בכך ראיתי איזה הומאז' של הסופר לעצמו.

הספר הוא מאוד אמריקאי ויותר מזה יהודי אמריקאי. מקריאתו נוצר הרושם כי בכל אזור ניו – יורק בואכה ניו ג'רסי רוב התושבים הם יהודים, הנוצרים הלבנים הם קבוצת מיעוט והשחורים הם זן נדיר ביותר. ההוויה היהודית שהייתה ואיננה עוד ניכרת בו מאוד. יש בו גם מודעות עצמית יהודית גבוהה. בתוך כך אמריקה החל משנות הארבעים ועד לשנות השבעים של המאה העשרים מלאה במאורעות פוליטיות חשובות מאין כמותן. היבחרותו והירצחו של קנדי, המלחמה הקרה, משבר הטילים, הירצחו של מרטין לותר קינג, התנועה לזכויות האזרח, המהפכה המינית ועוד התרחשויות רבות מאוד ששינו את ההיסטוריה האמריקאית והעולמית. ארצ'י יכול להיות פעיל בהם או פסיבי יותר (תלוי באירוע ובתסריט) אך לרוב לא נשאר אדיש אליהם.

הדבר הזה של ארבעה ספרים שונים באחד יכול מאוד לבלבל. אני איכשהו הצלחתי לעקוב, אבל מכרה סיפרה לי שהיא נזקקה לעט ופנקס על מנת לא לאבד את עצמה בשלל האירועים והתסריטים. זה גם מרגיש מיותר לקרוא יותר מפעם אחת מתי ארצ'י התחיל לאונן ומה הרגיש כשהופיעו לו לראשונה שערות בבית השחי, למשל.

אני חייב להגיד שהמהלך הספרותי של אוסטר הורס במידה רבה את חוויית ההזדהות עם הגיבור. כי איכשהו כשזרם העלילה נקטע ומתחיל תרחיש אחר לגמרי, הקשר עם הדמויות מתרופף מעט ונוצרת הרגשה של השתתפות בניסוי.

כמה מילים על הכתיבה. ראשית אומר כי ניכר שאוסטר סובל מצורה קשה של גרפומניה ומפציץ את הקורא באינספור מילים מיותרות. מעבר לכך, צורת הטקסט שלו מלאה הגיגים ורומינטיבית בצורה מוגזמת. לעיתים הוא הופך והופך בהרבה נושאים מועטי חשיבות יחסית לאורך משפטים רבים, כאילו מנסה לסגור כל היבט במין אובססיה. וזה בעיניי מעיד על ניסיון לפצות על אי יכולת לפגוע הישר בנקודה.

עם זאת אני חייב לציין שבמהלך הקריאה לרוב לא נוצרת תחושה כבדה ובכל פעם שפותחים אותו הוא די זורם. אבל זה ספר שכמעט לא הצליח לעורר בי רגשות הזדהות חזקים כשלא חסרים בו תיאורים ואירועים שפוטנציאלית מאוד מרגשים. אופן הכתיבה לא ממש מצליח לגעת בלב וגם לא יותר מדי מגרה את השכל.
הסוף מפתיע ומאכזב במידה רבה.

כשמדובר בספר שמספר עמודיו הצפופים נושק לתשע מאות, חשוב שתהיה אליו איזו כמיהה, דרייב להמשיך. אני את התחושה הזו הרגשתי לעיתים נדירות. יותר מזה: בשלב מסוים קריאתו הפכה עבורי למשימה לא מאוד רצויה והמשכתי כי חפצתי להבין מה אוסטר רוצה מאיתנו. אז אילו הייתי מתייחס רק לחווייתי האישית, הרומן הזה לא היה מקבל יותר משני כוכבים. אולם אני משתדל להיות כמה שיותר אובייקטיבי ומעריך שלפחות חלק מהאנשים כן יאהבו בו היבטים מסוימים ואולי אפילו את כולו, זו פשוט תחושה אינטואיטיבית.

לכן הציון הסופי שלי הוא שלושה כוכבים במאמץ.

» ביקורות נוספות של Pulp_Fiction
» ביקורות נוספות על 4321 - ספריה לעם #778