ביקורת ספרותית על הנערה מהדואר - סדרה לספרות יפה # מאת סטפן (שטפן) צווייג
ספר מעולה

---

כאשר שמעתי על הספר הזה, משהו בי בער. הבערה הפנימית שתססה בתוכי לא הניחה לי עד שאניח ידי על הספר ואקרא בו, שאפלוש אל תוך הדפים במבט מציצני, אל חייהם של אחרים,
בחורה אחת עניה, שאומנם היא בדיונית, אך מסמלת את קולם של בני דורה, שנתנו הכול, לעיתים את חייהם למען המלחמה וקיבלו בתמורה שום דבר.

עוני זה דבר מרגיז. ההבנה שלעיתים אינך יכול להרשות לעצמך מה שהאחר משיג, שבעיניו נראה כה טריוואלי אך עבורך הוא יקר המציאות.
שצל צלו של חוסר הכסף מרחף מעל ראשך. שאתה מסתפק במה שיש, חורק שיניים וממשיך ביומך, בשגרה השוחקת, המצמקת, התבניתית כל כך ובתוך תוכך אתה זועם, זה זעם כבוש ובלתי מוסבר שרק מי שנמצא באותו מעמד רעוע יזדהה עימו.

העוני יכול לבוא בשלל צורות. על פניו, זה נראה שלא חסר לך דבר, אך זה למראית עין, אתה יוצא לבוש במיטב המחלצות אך הדאגה הכספית מקננת בליבך ותולשת את שעות השינה המעטות שאתה מרשה לעצמך.
חוסר המזל מדיף את ניחוחו המעופש, המחניק וכל שרצונך לעשות הוא לזעוק. לזעוק אל הקירות, אל העולם אך הזעקה נבלעת בין ארבעתן ואתה נמצא עם עצמך. עם הכאב המפעפע.

כאשר קראתי בספר הזה לא יכולתי שלא להיזכר בבני משפחתי. שני הוריי חיו בצלו של העוני. כל אחד במשפחתו שלו, משפחה שונה עם רקע סוצואקונומי דומה. ימים שלפעמים לא היה להם מה לאכול בבית, אך זוקפים את הגב ועונים את המשפט הבא, יורים אותו מוכנית: הכול בסדר. אכלתי בבית.
אף על פי שהבטן הדבוקה לגב מוכיחה אחרת. מוכיחה את השקר הכמוס.

הם גדלו בתקופה של מחסור. של הסתפקות במועט. למעשה, גם הוריהם חיו כך. נדמה שהמצב לאחר מלחמת העולם השניה היה בכי רע. גם עוני. גם משפחה לא מתפקדת. מה צריך יותר מזה? הוריי התבגרו בטרם עת. יצאו לעבוד מוקדם, הם היו הילדים של עצמם. גידלו את עצמם. מי היה אחראי עליהם? מי השגיח עליהם? אף אחד.


לכן, לא פלא, שכאשר קראתי את הספר, משפטים רבים סומנו על ידי בעיפרון. משפטים הדהדו בראשי לצד הזכרונות, לצד הסיפורים ואנחת כאב נמלטה מפי. המחסור. הוא כל כך קשה. כאשר יש לאחרים ולך אין. זה תחושה קשה מנשוא.

וכל מילה מדויקת, וכל מילה מחוררת את העור וגורמת לדם לנטוף, לנזול מבין האצבעות אל הריצפה הקרירה, דמו של הסבל, דם בלתי פוסק הניגר לכדי שלולית של בירוקרטיה, ושל תשישות.

כריסטינה, צעירה בת 28, לא זוכרת מתי חייכה באמת. ימי מלחמת העולם הראשונה השכיחו ממנה זאת. כל המטלות, הדוחק, החובות, השכיחו מליבה מהו אושר, מהי שמחה ואופטימיות. היא עושה את יומה ואת מלאכתה באופן מכאני ולא משגיחה על כך שהיא מתבגרת ומזדקנת. אין פנאי לחשוב. העבודה האינטנסיבית כפקידת דואר וטיפול באם חולה לא מאפשרים לה זאת.
אך יום אחד, כאשר דודתה העשירה מארצות הברית מזמינה אותה לבילוי בן שבועיים בשוויץ, והיא נענת בחיוב, עיניה של הנערה נפקחות. למשך שמונה ימים תמימים היא משילה את עורה המזדקן ועוטה על עצמה עור אחר, צעיר ורענן, עור שמעולם לא ידעה שהוא מצוי בקרבה. אלה הימים המאושרים ביותר בחייה אך הנכם יודעים מה אומרים: פעם אחת אתה למעלה ופעם למטה.

כאשר כריסטינה נחבטת אל הקרקע, זו חבטה פתאומית, נוקשה ודואבת. יותר מדי היא חשה גלמודה, חוסר משמעות ממשי לקיומה, לראשונה בחייה היא מיואשת באופן מוחלט וללא עוררין. היא ממורמרת על מר גורלה, על הסובבים אותה שלא מבינים את המשמעות האמיתית של העוני, שאין יד המושטת לתמוך בה ולחבקה בעת צרה. על חוסר הצדק שהיא עוברת ומשליכה אותו על סביבתה. זה הדבר היחיד שתוכל לעשותו מבלי להתפקע.מבלי לצאת מן הדעת.

וכאשר הייאוש אופף אותה, דווקא ברגע כזה, היא מתחברת אל צעיר בן גילה בשם פרנדיננד שעובר משבר דומה ומבין לליבה. המלחמה שברה אותו. האידיאלים שהלהיטו את ליבו, להלחם למען המולדת, למות למען המולדת, נופצו ביד קרה והותירו אותו עם השברים. הותירו אותו להתבוסס בזעמו וכאבו. המדינה לא החזירה לו כגמולו.
כאבם של השניים כה חד, אמיתי ומוכר. היו פעמים שהרגשתי שהם מדברים מתוך גרוני. תחושת התסכול והכאב על מה שאין. והשגת מה שיש בדם, יזע ודמעות. האנוכיות שנובעת מתוך תסכול וההקלה ותחושת האחווה והפיוס אילו היו מעט יותר מזומנים בכיס. טיסה או שתיים לחו"ל, לראות עולם. לשכוח מן הצרות. לממש את הנעורים במלואם.
" אני לא יכול יותר, אני נשבע לך, אני לא יכול יותר. אני מעדיף למות מאשר ללכת שוב אל לשכת העבודה ולעמוד כמו קבצן בתור ולחכות עד שאקבל פתק ואחר כך עוד פתק ואז לעלות ולרדת במדרגות ולכתוב מכתבים שאיש אינו עונה עליהם ובקשות שמטאטא הרחובות אוסף עם גללי הסוסים בבוקר. לא, אני לא יכול לסבול את זה יותר, את חיי הכלב האלה ואת העמידה בתור ההמתנה וכשסופסוף מרשים לך להיכנס איזה פקיד זוטר ונפוח מסתכל עלייך בחיוך מנוסה, מרוחק ואדיש, כדי שתדע שהוא יכול לבחור מאה אחרים ועושה לך טובה בכלל שהוא מקשיב."

האדם הקטן, הזוטר, הוא שקוף. אף אחד לא רואה אותו, כולם רומסים אותו ברגל גסה כאילו היה אבק. וזה כואב. זו תחושה מוכרת וכואבת. כשאתה נתון בצרה: חולה, נכה או עני, אף אחד כמעט לא סופר אותך. גם הכסף שנותנים לך הוא פרוטות דחוקות שלא מספיקות לסגור את החודש ואז אתה נקלע לחובות, הלוואות ומתכנס וצורח עמוק בתוך הוויתך: מדוע זה מגיע לי? האם אני לא בסדר? האם בי האשם?
והמרמור והתסכול גדלים, צמחים למימדי ענק, חוסר המזל, העצב,היגון הם מתגבשים לכדי רגש אחד, רגש מנופח כמו בלון שיתפוצץ מתישהו אך בינתיים הוא מתנפח ומתנפח ולוחץ על הצלעות, דוחק אותן, מקשה לנשום והעיניים תרות אחר דבר מה ברקיע אך אין שום דבר באופק. אתה לבדך. אתה אדם לעצמך ומן הבוץ בו אתה מתפלש תחלץ את עצמך ללא עזרת איש.

בכוח תיאורו הפנומנלי, המרטיט, תיאוריו הגדושים והנוקבים, הביקורתיים, צוויג זועק את זעקתם של אלה שאין להם. אשר שקופים בעיני הממסד והמעמד הגבוה הצבוע והנכלולי שאינו טוב באמת כפי שכריסטינה חושבת בתחילה, כולל דודתה שלא באמת שולחת כסף ומתעניינת בחיי אחייניתה ואחותה. ולו העניים שקופים זה בעיני זה כי כשאתה עני אין לך מנוס מלהתמקד בטובתך שלך וכאשר מגיעים מים עד נפש, הנך שולח יד אל נפשך. שורף או תולה את עצמך. הוא מתאר את העוני מזווית הראייה האותנטית והקשוחה ביותר, ללא רחם על דמויותיו, בדיוק כפי שמתרחש במציאות. המציאות אינה רחמנית וטובת מזג כמו האווירה בספרים רבים ולכן, לעיתים קרובות, אתה מתקשה להבדיל בין המציאות לבדיון הסיפורי כי הם היינו הך. מה השוני בין כריסטינה לנכה שתש כוחו ובכוחותיו האחרונים שורף עצמו למוות? או בין אדם נכה המתקיים בדוחק מפרוטות והביטוח הלאומי או לשכת התעסוקה לא מסבירים את פניו? וכמובן המלחמה המתמדת עם ביטוח לאומי על פרוטות מעטות שלא ניתנות לך אף על פי שאתה זכאי להם. המעטפת משתנה אך הליבה נותרת זהה. מלחמה קודרת שיונקת את כל כוחותייך ובריאותך. מלחמה שמוכרת לי כל כך ומאכזבת אותי מחדש.

על אף שנכתב אי שם בתחילת המאה ה-20 באוסטריה, אם זכרוני אינו מטעני, הוא רלוונטי לישראל 2020 יותר מתמיד.

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על הנערה מהדואר - סדרה לספרות יפה #