ביקורת ספרותית על הנערה מהדואר - סדרה לספרות יפה # מאת סטפן (שטפן) צווייג

---

אני שורדת. כבר כמה שנים טובות שאני לא ממש חיה. בעצם אולי אף פעם לא באמת חייתי. דור שני, עם אמא שעברה את המצור בירושלים. לחסוך לחסוך לחסוך שיננו באוזני, אף פעם אי אפשר לדעת מתי לא יהיה. מותגים? הצחקתם אותי. נעלים- רק אצל הפרסי במדרחוב אחרי ויכוח קולני ואיום של אמי שתצא מהחנות. איך שנאתי לקנות בגדים ונעליים. נשבעתי שכשאהיה גדולה אני אקנה מבלי לעמוד על המקח. ועכשיו אני גדולה, והחיים שלי הם אוסף מטלות מתמשך וסיזיפי. אני מחשבת ללא הרף, זמן, פחמימות/אינסולין, כסף. לא הייתי בחופשה ללא הילדים מאז שנולדו. מאז שהגדולה חלתה בסוכרת לא היה רגע אחד שאפשר להרפות. הימים והלילות הם חישובים על גבי חישובים. אני ענייה בזמן. בשינה. מרוששת. ואולי עניה בעיקר בקלילות. אני זוכרת במעורפל שזה לא תמיד היה ככה. שנים שלחיים לא היה כזה משקל על כתפי. אני זוכרת אבל לא מרשה לעצמי להרגיש ככה שוב. אני מפחדת שלא אוכל לחזור ולרתום את עצמי למוסרות היומיום.

ולפעמים אני כועסת יותר מאשר עצובה. כועסת על כל העולם. על חברה שנסעה לסקי באיטליה כלאחר יד באומרה שזו לא ממש חופשה כי זה נופש משפחתי עם הילדים שהם עושים כל שנה. כועסת על סבתות שבאות לקחת את הילדים מהגן ולי אין, כועסת על הורים שקונים פיצה לילד מבלי לעשות על זה דוקטורט, שיכולים לשלוח את הילד לקייטנה מבלי לשלם 5000 שקל לסייעת, שיכולים לישון בבטחה לילה שלם בביטחון שהילד שלהם יקום בבוקר שלם. כועסת. פשוט כועסת. כן, אני יודעת שעלי להיות אסירת תודה על המון דברים, אבל אני בכל זאת כועסת על שהחיים כל כך לא הוגנים.

בהלך רוח זה תפס אותי "הנערה מהדואר". אסור לי לקרוא את שטפן צוויג. הוא נכנס לי מתחת לעור, מרעיל את דמי, גורם לי לצעוד במשעול מסוכן. ההזדהות שלי עם כריסטינה היתה מיידית ומוחלטת. שטפן צוייג כותב על השנים שאחרי המלחמה. לא על סכנת החיים וחרדת המוות, אלא על תוצאות המלחמה שהן מלחמה יומיומית ובלתי אפשרית כדי לשרוד. כסף הוא הדת החדשה.
כריסטינה היא בחורה צעירה לשעבר שאיבדה את נעוריה במלחמה, וגם את אחיה ואביה. היא היחידה שמפרנסת את אמה החולה. כריסטינה בקושי זוכרת שפעם, לפני המלחמה, החיים היו אחרים, שהיא היתה פורצת בקלות בצחוק. כעת היא סינדרלה שמשרתת את כולם- בין אם אלו לקוחותיה בסניף הדואר, ובין אם את אמה החולה. היא גם היפיפיה הנרדמת שכל מאווייה הוקפאו במלחמה. באופן מפתיע היא נזרקת בבת אחת לעושר בלתי נתפס של דודתה שזנחה אותה ואת אמה בכל זמן המלחמה. כריסטינה מתמכרת להרגשה של העושר, לחוסר הצורך בחישובים והתחשבנויות. היא מלכת הנשף, מרוממת מעם. כל משאלותיה מתגשמות עוד לפני שהגתה אותן. היא התעוררה לחיים כמו שחיים אמורים להיות. כשהשעון מורה חצות הקסם פג והיא נזרקת שוב לחייה הקודמים, אבל כעת היא כבר לא יכולה לשאתם. אי אפשר להזיז את הגלגל לאחור. אי אפשר פשוט לישון אחרי שרקדת בעיניים פקוחות לרווחה.

אז כריסטינה כועסת. על הלקוחות בדואר, על אחותה ומשפחתה, על האנשים שסביבה שלא מודעים לדלותם, ועוד יותר על אלו שמעזים להיות מאושרים מחייהם הדלים והפשוטים. כשכריסטינה פוגשת בפרדיננד, גבר שנפצע במלחמה וגם איבד את כספו, ההתלקחות היא בלתי נמנעת.
פרדיננד וכריסטינה מבינים שחיי הנערה מהדואר והחייל השבור בן ה-30 אינם חיים. ככל שימשיכו לעבוד ללא הרף לעולם לא יצליחו לצבור די ממון כדי לחיות את החיים כפי שהם רוצים. היאוש איום כל כך עד שהם מחליטים לשים לשחור הזה סוף. והפתרון שהם חושבים עליו קיצוני, כפי שמתבקש ממצב קיצוני.

צוויג סוחף וקולח ונפלא, עד כמה שאפשר לתאר כנפלא ספר שחור כל כך. הוא שוזר באופן מושלם את הפרטי עם הלאומי. הביקורת שלו על המחיר שגובות מלחמות מהאנשים הקטנים רלוונטית לצערי עד היום. גם הציור הנפלא על הכריכה מחדד את המסר – קווי מתאר של אישה חסרת פנים וגוף עם בגדי נייר שמוצמדים אליה כמו לבובת קרטון. כשם שקל להלבישה ולרוממה כך קל להפשיטה ולהשפילה. אין לה אישיות משלה, הכל נקבע בידי הממון.

ספר מעולה, קל לקריאה ואיום לקריאה בו זמנית.

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על הנערה מהדואר - סדרה לספרות יפה #