אני לא אוהבת שגברים כותבים נשים.
כלומר, יש ספרים כאלה שנהנתי מהם, יש כאלה שהצליחו ליצר מהלכי סיפור אמינים וראויים. אבל יש פה ושם ספרים כאלה, שזועק לי בהם עד שמים עד כמה זה גבר שמדברר אישה. אני בטוחה שאם תיזכרו אחורה באיזה ספר כזה שלא לגמרי התישב, תנצנץ אולי פתאום ההכרה הזו של זהות מגדרית אחרת. אבל עזבו, אולי זו רק אני רגישה, ובכל מקרה זו לא הסיבה העיקרית שבגללה היה לי קשה עם הספר הזה. והיה לי קשה איתו, ממש.
בדרך כלל אני נוטה לאהוב ספרים ישראלים, ספרים שמתרחשים בכאן ובעכשיו שלנו, גם אם הוא לא מושלם. אבל הספר הזה היה פריזמה מאוד מרוכזת לכיוון הישראליות הצבאית מאוד, בה כל העולם נמדד דרך ראיית העולם הצבאית ונתפס כחלק מהמערך שלו. הערכים הצבאיים - או הצבא עצמו כגוף, מחליטים מה נכון ומה לא נכון בכל סיטואציה. אני מודה שהייתה תקופה לאחר שהתגייסתי, שבה באמת הכל נתפס בפריזמה הזו, לא היו חיים של אחרי או בלי צבא, הכל נמדד לפי השחור והלבן המוחלט של מדדי הצבא ולפי ספר החוקים הכתוב (וגם זה הלא כתוב) של ההתנהלות הצבאית. זה באמת מאוד טוטאלי להיות בזה, ואכן הגיבורה מתנהלת באותה מידה של טוטאליות, של ראייה צרה בפריזמה בה דבר לא חשוב מלבד הניצחון במלחמה. ואוי, קשה לי עם זה.
אין ספק שדברים נוספים, אזרחיים, מתרחשים בספר, אבל לאחר שאביה מת, לא נותרת אף דמות בחייה של אביגיל שאינה חלק מהצבא, ליטרלי. וגם היא, שחייה כבר אזרחיים לגמרי, עוד משלבת את הצבא בחיי היומיום שלה בשמחה, בהשתוקקות, כך שהצבא הוא למעשה חלק ממשי ונוכח בחייה לכל אורכם.
קשה לי עם הספר הזה כי אני לא רואה את העולם ככה, כי חיי מלחמה הם קשים, וכי זו אנושיות שנדמית לי רעילה, וכי אוי לי המחשבה על הבן שלי במצב כזה, (ואולי זו רק האימהות בדמות שמרגישה לי כל כך משובשת, לא נכונה. היחס שלה לילד הוא יחס שלא הייתי מדמיינת, ובוודאי גם יהיה לי קשה לדמיין את בן התשעה חודשים שלי באיזשהו הקשר צבאי), ואוי ועוד הרבה אוי על דברים במדינה שמשתקפים בספר ושהייתי רוצה כל כך לשנות, ואוי על כל אחד ואחת שחיים את המציאות הזו ממש ככה.
הלוואי, באמת הלוואי, שהצבא והמלחמה לא היו חלקים כל כך אינהרנטיים בחוויה הישראלית. והלוואי והיחס לפוסט טראומות צבאיות היה מקבל יחס ראוי בספר, לטעמי זה היה שיח מאוד מלא אג'נדה. אבל ממילא אני לא פסיכולוגית ולא מוסמכת לשפוט בנושא, אז נניח לזה כתחושה ונתייחס לעניין שלשמו באנו: הערכת הספר
אז אמנם הסתייגתי מכך שהוא מציג גיבורה אישה, אבל זה לא מנע ממני להמשיך ולקרוא וגם לא דחה אותי מלפתח עניין בגיבורה ובמהלך העלילתי, כך שסך הכל מדובר בסיפור טוב, כתוב במידה של רהיטות לא מושלמת, עם מספיק סימני שאלה ויצירת מתח לקראת הקתרזיס של סוף הספר, שלטעמי לא לגמרי מתממש, ובכל מקרה אותי הסוף אכזב והיה קצת תלוש.
בסופו של דבר הצטערתי שדוקא זה הספר הראשון של שריד שאני קוראת, ולא יכולה להעריך אובייקטיבית יותר ורגשית פחות, את יכולותיו הספרותיות.
"בימים הראשונים של הטירונות התקשר שאולי כמעט מדי ערב, הרשו להם כמה דקות פנויות לפני מסדר הלילה. בקולו שמעתי שלא נשבר, אבל גם לא היה שמח. שאלתי מה נותנים להם לאכול ואם מריצים אותם הרבה. איך קוראים לחברים החדשים שלו ואם כבר חתמו על נשק. תוך כדי האזנה לתשובותיו הקצרות שאלתי את עצמי למה מרשים להם לדבר עם הבית בכל ערב, זה רק מחליש אותם, והרי בינתיים לא נשקפת לו סכנה והשיחות היום-יומיות האלה, כמו ילד שמתקשר מהקייטנה, מכבידות גם עליו וגם עלי. היה עדיף שינצל את הזמן הפנוי לנוח או לקנות לעצמו משהו בשקם.
[...] "לילה טוב, חמוד, תהיה חזק," הייתי נפרדת ממנו בטלפון בשבועות הראשונים של הטירונות, עד שהפסיק להתקשר. זה לא הדאיג אותי. הוא ידע שאני אוהבת אותו." (עמ' 21-22)