האם ראוי לכתוב ביקורת זמן רב ואפילו רב מאוד לאחר הקריאה? לא בטוחה בזה חד משמעית, אז אפתח ואומר שקראתי את הספר לפני אי אילו שנים, ואני לא זוכרת את העלילה והתוכן לפרטי פרטים, אבל זוכרת לומר דברים אחרים: שהספר קלח לי ונצמדתי אליו עד שסיימתי, שזו עלילה מפוצלת שתורמת למידה של חוסר קוהרנטיות או סוריאליזם, קצת כמו שקרה לי עם מאה שנים של בדידות - מן אפוס משפחתי מרגש סבוך ונפתל, שהשפה הייתה לי יפה מאוד, מרגשת, שרב הנסתר על הגלוי ויש להעמיק חקר כדי להבין את הדברים לאשורם.
זה בהחלט לא ספר פשוט, או קל, בהחלט לא ספר טיסה קליל, אבל לי הוא הרגיש שווה את המאמץ, ולמרות שהוא נקרא ממילא בתקופה שבה לא הנחתי ספר שהתחלתי בלי לסיים, אני מאמינה שגם היום הייתי נסחפת אחר הרגעים הקטנים והגדולים שהספר מצהיר ורומז עליהם.

ספר הנקרא בנשימה עצורה על שתי משפחות מהגרים יהודים בדרום אמריקה. עלילה יצרית ומפותלת, עוצרת נשימה ופעמים סוראליסטית.
ניכר בסופרת שהיא משוררת. הספר כתוב 'שירית' ובשפה גבוהה.

שוב ספר בסגנון המיוחד של גבריאלה אבידור-רותם. קולח ומעניין ממולץ מאד לקריאה. ספר יפיפה