» רשימות קריאה בהם מופיעים ספריה (287):
הרשימה החמה,
מעוניינת לקרא,
המובחרים,
ספרים שקראתי ,
מתוכננים,
לחפש ולקרוא ,
ספרים שאני רוצה לקרוא,
ספרים מומלצים - פרוזה תרגום,
ספרים שאני רוצה לקרוא,
פסיפס הסבל והתקווה של ההיסטוריה,
חייבת לקרוא ,
ספרים שאני רוצה לקרוא,
סוף סוף רכשתי,
Wishlist - רומאן,
רוצה לקרוא,
עבדים היינו,
ספרים שקראתי,
ספרים שקראתי,
לאי בודד או סתם לתור בקופ"ח,
מופת שקראתי,
רוצה לקרוא בזכות האתר,
ספרים שאני רוצה לקרוא,
על הכוונת-רוצה לקרוא,
ספרים להחלפה,
חתני פרס נובל לספרות,
ספרים שאהבתי,
ספר שאקרא,
ספרים שמחכים לי,
רשימה,
רשימה,
מקווה לרכוש בעתיד הקרוב.,
To read,
נקרא,
ספרים שאני רוצה לקנות,
ספרים שקראתי,
ספרים שאני רוצה לקרוא בקרוב,
הספרים האהובים עליי,
ספרים אהובים,
ספרים שאני רוצה לקרוא ,
קראתי,
ספרים שקראתי,
ספרים זוכי פוליצר שרוצה לקרוא,
עבדות,
אני מחכה לכם:,
ספרים שאני רוצה לקרוא,
ספרים שאני רוצה לקרוא,
לקרוא,
ספרים שעשו לי את זה - כך או אחרת,
מתכננת לקרוא,
רשימתי :),
רוצה לקרוא,
קראתי וממש אהבתי (רשימה חלקית),
ספרים לקריאה,
למכירה עד 20 ש'ח,
ספרים שצריך לקרוא,
נפלא!,
רוצה לקרא - נדרשת התמסרות נפשית,
מספר לסרט,
יש למה לחכות,
מחכים לקריאה (על מדף של מישהו אחר),
ספרים שאני רוצה לקרוא 2,
שקראתי,
ספרות מתורגמת,
קראתי,
רומן היסטורי ,
ספרים שאהבתי,
לקרוא, לקרוא !! ספרים מומלצים שאפשר למצוא בספריות העירונית.,
עוד לא הגעתי משום מה..,
ספרים שאני רוצה לקרוא,
הספרים הטובים ביותר שקראתי ,
ספרים שקראתי,
ספרים שקראתי,
רשימת המתנה,
ספרים שאני אקח מהסיפרייה ונראה לי חובה לקרוא אותם,
סיפורת,
עבדות,
נקרא ב2013,
ספרי קריאה,
נקרא ומומלץ,
לקרוא,
רוצה לקרוא,
ספרים שקראתי,
זוכי פרס נובל לספרות,
זוכי פרס פוליצר לספרות,
ספרים שאני רוצה לקרוא,
100 הספרים הטובים ,
ספרים שבנו את האנושות, ספרים שהרסו את האנושות, ספרים שיגזלו את זמנך ויטרדו את מנוחתך - ספרי מופת וסטיות אחרות,
פרוזה מתורגמת למכירה ,
לקריאה,
המדף שלי,
פנינים,
קראתי,
ארצה לקרוא,
ספרים שקראתי,
לקרוא בעקבות המלצות,
למכירה עד 10 ש'ח ,
רוצה לקרוא,
רומנים היסטוריים מומלצים,
רוצה לקרוא אי פעם,
בקטנה,
פמיניזם: התנועה הרדיקלית שטוענת שהאישה היא בת אדם,
רן,
אורית,
עבדות, גזענות ואפליה,
ארה"ב,
בתכנון 2,
ספרות אמריקאית משובחת,
ספרים על גזענות,
ספרים שממש מוזר שלא קראת (תתבייש/י וכו'...),
ארה"ב - קנדה,
1,
רוצה לקרוא,
פרוזה ( כלבויניק :) יש גבול למידת ההשקעה בקטלוג),
ספרי פרוזה ושירה שרוצה לקרוא,
רוצה לקרוא!,
קראתי ואהבתי,
על פי הספר "1001 ספרים שחייבים לקרוא לפני שמתים" ,
ללל,
בדרך אל המדף,
רוצה לקרוא,
לקרוא! סיפורת,
הספיקותי,
ספרים שאקרא,
ספרות טובה,
פסיכולוגיה,
ספרות מתורגמת - מאנגלית,
קריאה - מבוגרות.ים,
ספרים שאני רוצה לקרוא ,
רוצה לקרוא,
לרכוש,
קראתי,
ספרים שיש להם סרט,
2017,
אתגר מספר 1 - ספרים שנכתבו על ידי נשים,
רומנים היסטוריים למכירה,
ספרות אמריקאית למכירה,
חייבת מתישהו,
196 הספרים שכל בן תרבות חייב לקרוא,
רוצה לקרוא,
נשים על עולמן,
פרס נובל לספרות,
הסטוריה אמריקאית,
ספרים שמכרתי,
הבאים בתור,
רחל - רשימת קריאה כללית,
קְרִיאַת יַם סוּף,
ראשון כחדש שני טוב,
פרוזה,
ספרות עברית ועולמית,
עבדות באמריקה,
לשאול מהספריה,
שנכנסו לי ללב,
רשימה,
קלאסיקות לקרוא,
הספר הבא,
קראתי,
ארצות הברית,
שוקל לקרוא,
כל כך, אבל כל כך טובים,
באתי, קראתי, אהבתי,
להשיג אצלנו בספרייה,
א,
Want To ,
100 ספרי חובה עפ"י קוראי פינגווין,
קראתי ב 2022,
ספרות מתורגמת,
הטובים ביותר שקראתי,
הספריה החדשה,
2867-2025,
23-25,
תומחר ,
רוצה לקרוא,
Wishlist,
ארוטיקה (או סתם ספר שאפשר לאתר בו את המילה ציצים כמה פעמים),
ספרות מתורגמת /פרוזה ועוד ,
= ספרים שעניינו אותי ואין לי אותם =,
פרס נובל לספרות,
טוני מוריסון,
רוצה לקרוא,
כשלסבתא יהיו מדפים,
טוני מוריסון,
ספרים מעניינים,
מועדון הקוראות של אופרה ווינפרי / מועדון הקוראים של אופרה ווינפרי 1.0 + 2.0,
Sounds Good Need To Check It Out,
לקרוא לקרוא לקרוא,
ספרות אפרו-אמריקאית,
מתכננת לקרוא,
פרוזה - ארבעה ספרים ב100 שקלים,
ספרים שקראנו במועדון,
לחפש בספריה,
2021 פואנטה℗,
רוצה לקרוא 3>,
ספרים לרכישה אפשרית,
ג'ק,
רשימה,
2022,
ספרד,
בגרות בספרות,
שקראתי,
ספרים שאני מתכנן לקרוא,
ספרים שקראתי,
רוצה לקרוא,
פעמיים,
להשיג בהקדם,
למכירה עד 40 שקל,
2023,
מתכוונת לקרוא,
כריכות דומות מדי,
ספרים שרוצה לקרוא,
לא לשכוח לקרוא!,
טוני מוריסון,
כריכות יפות,
רוצה לקרוא,
הספריה החדשה/קטנה,
ספרים שמצאתי ברחוב,
הספרייה העברית בברלין,
מאד רוצה לקרוא,
קראתי ואהבתי,
רוצה לקרוא,
ספרים שקראתי,
קראתי מזמן ורוצה לקרוא שוב,
חיים ומוות בספריה לעם - הספרים הטובים ביותר שיצאו בסדרת הספריה לעם של הוצאת עם עובד,
ספרות מתורגמת ,
על המדף בבית ,
מועמד,
גזענות, עבדות, אפריקה,
סוף 2023,
לקרוא- חדש,
להוציא פרוזה,
מהטובים,
יצירות שמוכר ספרים ימליץ עליהן רק למי שרכש את אמונו,
2021-2022,
יש בספרייה,
בהמשך,
הומלצו בסימניה,
רוצה לקרוא ,
לקרוא לקרוא לקרוא,
ביזארי אך מרתק,
מתכננת לקרוא,
ספרים שקראתי מגיל 14,
עזבתי באמצע- לא התחברתי,
המאגר הענק לקריאה,
ספרים שקוראים,
ONE DOOR TO HEAVEN ONE DOOR TO HELL,
שישרף הכל בלחש,
מפתח,
פבזנר,
על המדף וממתין,
ספרים שאהבתי,
ספרות אפרו-אמריקאית,
זוכי פרס נובל ובוקר,
ספרים שקראתי,
קראתי ואהבתי,
נקרא ב 2014,
סיפורת למכירה,
ספרים עם עטיפות יפות,
1ג,
מציאון ועודפים. איסוף עצמי. ,
2025,
מתכוונת לקרוא,
צריך לקרוא,
ספרים שקראתי,
נובמבר 2009,
Wish List,
מעניין אותי לקרוא,
סיפורי עבדות וגזענות אתנית, על רקע המאבק לזכויות האזרח.,
ספרים שבטוח אקרא שוב,
הבא בתור,
הספקתי בצבא,
רותם ,
לקרוא,
לא נפלתי מהרגליים...,
WishList,
2011-2019,
אני עוד אקרא,
ספרות נשית במיטבה,
גיבורות נשיות יוצאות דופן,
19 - מצטיינים,
~wishlist~,
לקריאה,
ספרים שנקראו במועדון הקוראות שלנו,
נקרא ב 2019,
זוכי פוליצר לסיפורת,
האתגר של רורי גילמור,
רשימת הקנייה שלי,
שומרת אמונים לרומן בהמשכים,
על הרדאר – 2025-2022,
עוד ...
|
1.
|
|
טוני מוריסון, כלת פרס נובל לספרות לשנת 1993, נמנית היום עם השורה הראשונה של הסופרים האמריקניים. על הרומאן 'חמדת', שזכה בפרס פוליצר היוקרתי לסיפורת (1988), כתבו שהוא "המעולה ביצירותיה של טוני מוריסון, שיותר מכל דבר אחר שכתבה מבליט את כישרונה הענק והכמעט-מפחיד"... "סיפור מהפנט, ברוטאלי בכוחו... קיראו אותו ותרעדו"... "מלא פלאים... ספר לשקוע בו, לקרוא אותו בקול, להקשיב לו... יוצא-מן-הכלל"... "נכתב בכוח שרק מעטים כמותו בספרות בת-זמננו"... "הצלחה מזהירה! מבריק!"... אין לדמיין את הסיפורת האמריקנית בלעדיו"... אין זה בדיוק ספר ריאליסטי, למרות הריאליזם הברוטאלי שלו; והוא פנטאסטי רק אם נקבל שהפנטאסטי הוא מה שמהבהב נואשות בין הפלאי לבין הריאליסטי.
הרומאן מתרחש בפרבר של אוהאיו, שנים אחדות אחרי מלחמת-האזרחים של ארצות-הברית. סֶת', שנמלטה מן העבדות לפני 17 שנים, עודה רדופה ברוחות הרפאים של עברה. כאילו "שום דבר לא מת אף פעם" ו"זה תמיד יהיה שם ויחכה". לפני 17 שנים, כשבאו לוכדי העבדים הנמלטים להחזירה, איבדה את בתה בת השנתיים, שאותה ביקשה להציל מגורל דומה. כשרצתה לחרות על המציבה "חמדת לבנו" נאלצה לשכב לשם כך עם חרת-המציבות, אך קיבלה בתמורה רק 4 אותיות: "חמדת". וכך זכתה הילדה לשמה, לאחר מותה. מאז ביתה נגוע ורדוף. האם אלה רק הדמיון והזיכרון הטראומטי, או שהבית רדוף בפועל על-ידי רוחה של התינוקת? ומיהי חמדת, נערה-אשה שהופיעה יום אחד, אחרי 17שנים, יושבת על גדם עץ, לובשת שמלת משי ונועלת נעליים חדשות לגמרי; הנערה הזאת – האומרת ששמה חמדת, ושם-משפחה אין לה, ונאספת לביתה של סת' ומשתלטת כליל על החיים שם – האם היא חמדת הבת, שחזרה מן העֵבר השני? בכך כמעט כולם מאמינים, וזה הסיפור שקובע את המציאות מכאן והלאה – סיפור שלא רוצים להמשיך, סיפור שלא רוצים לזכור. אבל מה הקשר בינה לבין "איזה בחורה שלבן אחד נעל אותה אצלו" מיום שנולדה, במחסן חשוך ליד מים, והשתמש בה, ו"בקיץ שעבר מצאו אותו מת והבחורה נעלמה"?
בעולם הברוטאלי של הספר, שבו אדם אינו יודע אפילו את שמו, ומי אביו ואמו, ולאן נפוצו ילדיו – סיפור הזהות הוא סיפור של חורים ומחיקות; סיפור של ניסיונות נואשים למלא את מה שאינו ניתן למילוי. ...
|
2.
|
|
סיפורו של צעיר שחור בן שיקאגו המחפש את מקומו בקרב בני משפחתו יוצאת הדופן,
עמו והחברה הסובבת אותו. בעלילה מרתקת מעלה הסותרת את בעיות המרכזיות שמתבלטים
בהם השחורים באמריקה בדורות האחרונים: בעית השורשים, הייחוד הגזעי והיחסים עם הלבנים.
ספר משופע בדמויות ססגנויות ואכזוטיות ובסיפורים בעלי גוון פולקלוריסטי, אשר זכה
לתגובות נלהגות וזיכה את המחברת בפרס ספרותי חשוב.
טוני מוריסון שמשה כעורכת בהוצאת ספרים 'רנדום האוז' בניו-יורק ומרצה באוניברסיטאות שונות.
נולדה באוהיו. זכתה בפרסים ספרותיים ביניהם פרס נובל. טוני מוריסון תיאור מרתק ומרגש של
החיים בעיירה קטנה כאשר גרו שם פעם השחורים....
|
3.
|
|
פֶּקוֹלָה, ילדה שחורה, נכספת לעיניים כחולות. כל לילה, במשך שנה תמימה, היא מתפללת שיהיו לה עיניים כחולות. כמו ציפור מקורקעת המכה בכנפיה באוויר, היא שואפת אל הרִיק הכחול, שאינה יכולה להגיע עדיו, אבל הוא ממלא את נפשה. בסוף יהיו לה עיניים כחולות, שאיש מלבדה לא יראה אותן, אבל האם הן הכי כחולות בעולם? על הזוועה שבלב כיסופיה עולה רק הרוע שבהגשמתם.
בסתיו 1941 - השנה של ההתרחשות - לא צמחו ציפורני-חתול. אולי משום שפקולה הרתה לאביה, צ'וֹלי, ואולי משום שהאדמה עצמה היתה סרבנית. כך מספרת טוני מוריסון מיד בפתיחה. מה שנשאר לספר הוא "למה", אבל הסיבתיות חמקמקה וקשה, ולא נותר אלא לחסות ב"כיצד".
זהו ספר שכל דמויותיו אלימות ומכאיבות, או נמשכות אל האלימות המופעלת עליהן - אבל השנאה והאלימות מוצגות בו כקשר רגשי עם העולם, ככמיהה למגע. אפילו צ'ולי, אביה של פקולה, עשה בה מה שעשה מן הסתם משום ש"אהב אותה די הצורך לגעת בה, לעטוף אותה, לתת לה משהו מעצמו." כולם מבקשים כאן אהבה, אך "מה ההרגשה כשאוהבים?... איך מבוגרים מתנהגים כשהם אוהבים זה את זה? אוכלים דגים ביחד?", והאהבה הרומנטית היא, בלי ספק, תעתוע, אחר מ"שני הרעיונות ההרסניים ביותר בתולדות המחשבה האנושית."
'העין הכי כחולה' הוא הרומאן הראשון של טוני מוריסון, וכבר בו החלה הצלחתה הגדולה....
|
4.
|
|
ג`אז` הוא הרומאן האחרון, לפי שעה, של טוני מוריסון, כלת פרס נובל לספרות (שראה אור ב1992-, חמש שנים לאחר `חמדת`). ``היא התקדמה מכוח אל כוח, עד שהגיעה אל הייחוד שמעבר לכל השוואה... עכשיו נוכל להתענג על יצירת-המופת האחרונה שלה``, אמרה ביקורת אחת מני רבות כשפורסם הספר. ג`ו טרייס - סוכן של מוצרי-יופי מדלת-אל-דלת, בעל מסור, בן למעלה מחמישים - ``נדלק על בחורה בת שמונה-עשרה במין אהבה תהומית ושדית, שעשתה אותו כזה עצוב ושמח, שהוא ירה בה רק בשביל שהרגש יימשך לו הלאה``... כשאשתו - ספרית בעלת תקופות נפשיות אפלות - ``הלכה להלוויה לראות את הבחורה ולחתוך לה את הפרצוף המת שלה, העיפו אותה ארצה והחוצה מהכנסיה, היא רצה אז בתוך כל השלג הזה, וכשחזרה לדירה שלה היא הוציאה את הציפורים מהכלובים שלהם ופתחה להם את החלון, שיעופו או שיקפאו, כולל התוכי שאמר: `אני אוהב אותך``... מול תצלומה של הנערה הנרצחת, שהאשה השיגה מדודתה של הנערה ועתה הוא מונח על אדן האח, מבלים ג`ו טרייס ואשתו את לילותיהם ... כך נפתח הרומאן הזה, ועיקר התקדמותו היא בכיוון הנגדי, מהארלם של שנות, העשרים אל הדרום ואל המאה התשע-עשרה, כמו אותו עץ ששורשיו צומחים בחזרה, כלפי מעלה. קול מיסתורי (לא מזוהה, משתנה, בעל דעות-קדומות, דומה בכל פעם לדמות אחרת מדמויות הספר) טווה את הסיפור המצמרר על משולש האהבה, הקינאה והרצח, במין אילתור דמוי ג`אז, כמעט כל אחת מדמויות הספר מחפשת עקבות, מבקשת לשכתב איזו טראומה של חייה, להביט באיזו רוח-רפאים מן העבר, להשיל איזה עור, לצרף לעצמה חלק מנותק שאבד לה או שלא היה בידיה מעולם. בד-בבד שואפות דמויות הספר להיות ``אדם חדש``, מישהו אחר, הם עצמם ה`אמיתי` יותר, החזק יותר. הדמויות (וגם המספרת) מנסות שוב ושוב לתפור את הקרעים הלא ניתנים לאיחוי. אם אין להן שליטה על עתידם - העבר ניתן לכתיבה מחדש, לאילתור. דומה שבני-האדם מתמסרים בשימחה ליסורים, וכי העבר חוזר על עצמו כמו תקליט מקולקל, וכי חופש הבחירה שכולם מבקשים אינו אלא מסלול כפוי. אבל הדמויות, ועימן הקול המספר, הולכים את כל מסלול הספר כדי להשלים בסוף עם ``משהו סורר``, לוותר על הסיפור הבטוח בעצמו, הכל-יודע; לקבל את ה`אני החלש` שלהם. ``כמה עלובה העמדת הפנים הכל-יודעת שלי`` אומרת המספרת האלמונית בסוף הספר: ``מעולם לא עלה בדעתי שהם חושבים מחשבות אחרות - שהם מרגישים רגשות אחרים, מרכיבים את חייהם באופנים שכלל לא חלמתי עליהם. כמו ג`ו. עד לרגע הזה אינני בטוחה על מה בדיוק הזיל דמעות``......
|
5.
|
|
1690. פלורנס היא נערה שחורה בת 16, עם "ידיים של שפחה ורגליים של גברת פורטוגזית". אמה הובאה לאמריקה מאנגולה, ואת "אביה" הביולוגי – הלבן שהשתתף באונס הקבוצתי של אמה כדי "להרגיל אותה" – לא היה אפשר לזהות בחשכה. עכשיו יוצאת פלורנס לבדה לדרך מסוכנת, בלב אדמת-הפרא, בשליחות המיסטרֶס שלה, כדי להביא אליה את חרש-הברזל האמן, שחור יפה-תואר וחופשי, שמעולם לא היה עֶבד. המיסטרֶס (רֶבֶּקה) חולה במחלת האבעבועות השחורות, שבעלה סֶר (ג'ייקוב וארק) מת ממנה, ולדעתה רק חוכמת הרפואה של הנפח תציל אותה. פלורנס מאוהבת נואשות בנפח הזה, שעיצב את השַׁער לבית-המידות אשר סֶר בנה לעצמו ולא זכה לגור בו. המסע יהיה המהפך בחייה.
הפרקים המספרים את סיפורה של פלורנס כתובים כמין מונולוג פנימי 'בגוף ראשון', אך למעשה היא חורתת אותם במסמר על רצפתו וקירותיו של חדר בבית-המידות של סֶר, הנטוש עכשיו. השפה המיוחדת שלה, בזמן הווה בלבד – שפה ציורית מיידית, מעוּותת ושירית-להפליא כאחד, משלבת תמימות ותחכום, פרטית אך כוללת לטינית ומלים מכתבי הקודש – היא הביטוי העז ביותר לזהות האישית שהיא מצמיחה לעצמה.
"בבקשה, סניור, לא אותי. קח אותה. קח את הבת שלי", אומרת אמה של פלורנס לג'ייקוב וארק – הסוחר, המַלווה ובעל-החווה – שמונה שנים קודם-לכן, במרילנד, לאחר שהאם ותינוקה (אך לא בתה בת השמונה) הוצעו לו כתשלום של חוב כספי שהחייב לא היה מסוגל לסלקו. וארק, המתנגד עקרונית לעבדוּת, לוקח את הילדה כמעשה חסד, אשר לפלורנס הוא הסיוט של חייה, כי אמא שלה "בחרה אותה לחיות בלעדיה".
שמונה הדמויות שבמוקד הרומאן נותקו משורשיהן, ועברן מחוק. שחורות, לבנות, מקומיות, מעורבות – כולן עקורות, יתומות, משולחות, בעלות הורה לא ידוע, בנות שבט שהוכחד; וכולן ניצולות של גיהינום. הרומאן מלווה אותן במסען קדימה, אל עצמיותן. כוחו של הרומאן בכך שאינו מצייר אף אחת מהן בשחור-לבן, ומעשי החסד שבו הם אמביוולנטיים מאוד, מעשים של חמלה ואהבה שהם בו-בזמן אכזריים, מסוייטים וטורדי-לב.
'חסד' הוא הרומאן התשיעי של טוני מוריסון, כלת פרס פוליצר ופרס נובל לספרות. ה'סנדיי טיימז' בחר בו כרומאן השנה של 2008, וה'ניו-יורק טיימז' בחר בו כאחד מחמשת הספרים הטובים בספרות יפה באותה שנה....
|
6.
|
|
הביתה הוא הרומאן העשירי של טוני מוריסון, כלת פרס נובל לספרות (1993), המחברת של 'חמדת', 'העין הכי כחולה', 'גן-עדן' ו'חסד' הבלתי-נשכחים. רומאן חדש של מוריסון שב ומזכיר לנו בכל עמוד עד כמה היא פשוט יודעת לכתוב, להוליך טקסט בתנופה שמעטים מסוגלים לה.
הביתה מחזיר אותנו לארצות-הברית הקשה של ראשית שנות החמישים של המאה הקודמת, ארצות-הברית של מלחמת קוריאה, של הפרנויה המקרתיסטית האנטי-קומוניסטית ושל האלימות הגזענית המבעבעת: על אף אחת מדמויות הספר לא נאמר בו מה צבע עורה, די לנו במצבים שאליהם נקלעת הדמות כדי לדעת זאת.
פרנק מָאני בן ה-24 הוחזר משירותו הצבאי בקוריאה חבול נפשית, הלוּם קרב. שני חברי הילדות הקרובים שלו, שאיתם התגייס בתקווה שחיי שלושתם ישתנו, נהרגו לידו. ללוֹטוּס, ג'ורג'יה, המקום שכוח-האל שבו חי לפני הגיוס, הוא אינו מתכוון לחזור, מה יש לו לחפש שם? גם אמו ואביו כבר אינם חיים. זר הוא מסתובב בעיר סיאטל קרוב לשנה, מטורף למחצה, רדוף התקפי חרדה לא נשלטים, תיעוב עצמי ורוחות-רפאים של תמונות חוזרות. כל דבר מזכיר לו משהו טעון בכאב, והאבל העמוק שלו על מות חבריו מכסה, כמסתבר, על מעשים מקוריאה, שאינו מעז לזכור.
אבל מכתב שהוא מקבל – "בוא מהר. היא תהיה מתה אם תתמהמה" – מוציא אותו מן השיתוק הנפשי שלו. הוא יוצא דרומה, לג'ורג'יה, להציל את חיי אחותו בת העשרים, האדם היחיד שנותר לו בעולם, זו שעד לפני ארבע שנים הוא היה לה הן אם, הן אב, הן מדריך ומגן.
המסע אל אחותו ואחר-כך הביתה ללוֹטוּס – המתנהל בטוּרים גבוהים ונגדש אירועים קיצוניים – הוא לא רק מסעו של פצוע הנפש החוזר לחיים, אלא גם מסע שאירועיו מביאים את פרנק להתמודד עם הזיכרונות המושכחים שלו ולשנות את מה שנראה לו כאמת. לכאורה כותבת מוריסון כמספרת כל-יודעת, אבל האמיתוֹת שבידה זמניוֹת, פרנק קורא עליהן תיגר שוב ושוב: "את יכולה להמשיך לכתוב. אבל אני חושב שאת צריכה לדעת את האמת". האמת הזאת תאפשר לו לקחת אחריות על חייו, לעמוד זקוף, לא להיות תלוי באחרים בתפיסת הערך העצמי. "בוא אח. נלך הביתה", אומרת לו אחותו, והבית אינו סתם מקום, הוא תחושת-עולם....
|
7.
|
|
'אהבה' - איזה שם ישיר ונועז לרומאן - הוא הרומאן השמיני של טוני מוריסון; תוספת עזה לקאנון של מחברת 'חמדת', כלת פרס פוליצר ופרס נובל לספרות. ביל קוזי, פטריארך מרשים, איש - חסד רחב - לב ורקוב, היה הבעלים של "המלון ונווה - הנופש של קוזי", מקום הקיט הכי מוכר בין המקומות לצבעונים בחוף המזרחי של ארה"ב. בגיל 52, עשרים שנה לאחר שהתאלמן, בחר "לגנוב" לנכדתו כריסטין, בת ה - 12, את החברה הכי טובה שלה, היד בת ה - 11: "יום אחד עוד בנינו ארמונות - חול על החוף ; למחרת הוא הושיב אותה על הברכיים שלו. יום אחד עוד שיחקנו ב'אבא ואמא' מתחת לשמיכה ; למחרת היא ישנה במיטה שלו. יום אחד עוד שיחקנו ג'קס ; למחרת היא הזדיינה עם סבא שלי". היד נעשיית סבתה - החורגת של כריסטין. ההווה של הספר הוא ב1996 - , כעבור 54 שנה. קוזי עצמו מת לפני 25 שנה, וכבר נהרס כל מה שבנה. אבל דמויותיה של מוריסון משועבדות בעיקר לעריצות של עברן, הולכות בלי - הרף לאחור (ואף הקוראים ברומאן יועסקו בעיקר בשיחזור מתמשך של העבר העלילתי). שבע נשים היו טרודות בכפייתיות במהלך הספר בדמותו של קוזי (אחת בכלל נולדה אחרי מותו, חמש מהן זוכות למונולוגים פנימיים בהווה), ואליהן נוסף גבר אחד, ידיד - נפש צעיר של קוזי בשנותיו האחרונות. לכל אחד מאלה מפתח אחר להבנת דמותו של קוזי, אבל אצל כולם הוא החור השחור, או המרכז, של הסיפור, מוקד של ערגה לאב, לבעל, למאהב, למגן, לידיד. הנשים העיקריות, שמקיפות את קוזי גם לאחר מותו, נאבקות להיות בעלות - ערך, אלא שהערך הזה כביכול מושג בכניעות נשית הסובבת את אורו של גבר. יותר משהן נאבקות על רכוש, הן נאבקות על השאלה למי שייך "ביג דדי", אבל כל אחת מהן יודעת בלבה שחיבתו של קוזי לא היתה נתונה לה. היתה לקוזי אהבה גדולה אחת, ודווקא האשה ההיא לא זכתה בו. עשרות שנים של שנאה אכזרית ומלחמות יצירתיות בין הנשים הן איפוא מאבק פתטי על לא - כלום, על תדמיתה של כל אחת בעיני האחרת. האם הרומאן הזה, הנקרא 'אהבה', הוא ספר על ההתחשבנות עם קוזי של הנשים "המתחרות" ועל השנאה ההדדית ביניהן? זה הולך להיגמר ברצח, עכשיו, ב1996 - , סבורים הקוראים. אבל כרומאן שכל ההווה שבו הוא הליכה - לאחור לעבר, מזמן סיום הספר לקוראיו שתי הפתעות שמחייבות לקוראו מחדש, לפחות בזיכרון. האהבה שעל שמה קרוי הספר אינה האהבה לקוזי. זו אהבתן התמה של כריסטין והיד, שמסתבר שצלחה את כל השנים מאז גיל 10 כתשוקה "ישנה, תשושה, ובכל - זאת חדה", תשוקה מלפני שממש ידעו מהו המין שלהן, מלפני שהמודעות המגדרית והחברתית גרמה להן להאשים את עצמן ב"לכלוך פנימי" (אבל הדיאלוג ביניהן בסוף הספר הוא היחיד שנמסר בלי מרכאות, ואולי כולו בראשה של כריסטין). ומי שאיפשרה את הקשר ביניהן היא האשה "החזקה" של הספר, האחראית לכך שהדף האחרון יגרום לנו לקרוא לאחור גם עלילה אחרת. כמו במותחן פסיכולוגי, הכל היה מונח לפנינו - אפילו צמח האצבעונית - אבל לא שמנו - לב....
|
8.
|
|
'גן - עדן' הוא הרומאן השביעי של טוני מוריסון, והראשון שכתבה אחרי שזכתה בפרס נובל לספרות. מסעיר ומטלטל כמיטב כתיבתה בעבר - זהו הרחב והשאפתני בין הרומאנים של מוריסון עד כה. חמש - עשרה משפחות של שחורים - הגברים רובם חיילים משוחררים ממלחמת - העולם השנייה - עזבו את העיירה הייבן שייסדו אבותיהם, והקימו עיירה חדשה, רובי - עיירה שחורה מושלמת אחת ויחידה, מסוגרת מפני העולם, "גן - עדן" משגשג, עם חיי קהילה מטופחים, כשמיפעלם של אבותיהם המאה הקודמת משמש להם מופת. הספר נפתח ב - 1976. תישעה גברים בני רובי יוצאים עם שחר לתקוף, בעצם להרוג, חמש נשים (חלקן לבנות) המתגוררות ב"מינזר" סמוך לעיירה. "השמועות כבר עברו מפה לאוזן למעלה משנה. מעשי - נבלה שהלכו והצטברו התגבשו עכשיו לכלל ראיות. אמא אחת הוכתה והופלה המורד המדרגות בידי בתה קרת - העין. ארבעה תינוקות בעלי - מום נולדו במשפחה אחת. בנות סירבו לצאת ממיטותיהן. כלות נעלמו באמצע ירח הדבש. שני אחים ירו זה בזה ביום ראש השנה... הדבר האחד שמקשר בין כל האסונות האלה נמצא במינזר, ובמינזר נמצאות הנשים ההן". מיהן הנשים הללו, שאינן נזירות? איך הגיעו לשם? האם הן באמת מנהלות חיים של מתירנות מופקרת? עוסקות בכישוף? מגדולת תינוקות גנובים? ומה קרה ברובי בשנים האחרונות? שעיר לעזאזל של מה הן הנשים הללו, ומה באה ההתקפה הרצחנית לפתור? לא העויינות בין שחורים ללבנים עומדת במרכז הרומאן. המתחים והגזענות הם יותר בתוך החברה השחורה עצמה. המאבק הוא יותר בין גברים שבכוחם לשלוט לבין נשים. ובעצם, המאבק הוא בין שתי דרכים של טיפוח האמונה העצמית והגאווה העצמית. הרומאן פונה לאחור, במשולב עם תודעות שונות. הוא יסתיים בנקודת ההתחלה, ב - 1976. אבל הדרך מלאה הפתעות. כשיגיע לסיומו - שום דמות לא תיראה לנו כפי שנראתה בהתחלה, שום שיפוט לא ייוותר בלתי סדוק, שום ביטחון לא יישאר בטוח. המציאות המקולפת בהדרגה צופנת הפתעות מתחת לכל קליפה. הסיפור מסופר שוב - ושוב אחרת. ובסוף יש לעמוס שוב על השכם את עול העבודה שאין לה סוף. האבודים הניצולים צריכים להתחיל מחדש....
|
9.
|
|
מארי קרדינאל, בספר אוטוביוגרפי, מספרת על התקף חרדה ובעקבותיו התמוטטות, שתקפו אותה בקונצרט ג'אז של לואי ארמסטרונג, מה, בשם אלוהים, ניגן ארמסטרונג באותו ערב, ושהביא אותה לחוות את הדימוי של פרח קמליה לבן שהיה למשיסה, גזור וקרוע מבפנים? מה שהרגישה קרדינאל לא הבינו בכירי ובחירי סופריה של אמריקה ומבקריה. ומה שהבינה מוריסון נכתב ברומאן שלה 'ג'אז', והוא מפותח במסות שבספרון מבריק זה.. מושגים מרכזיים בתרבות האמריקנית, עצם "החלום האמריקני", קיבלו את הגדרתם המדוייקת בעיקר אל נוכח הוויה שחורה, מאיימת ומרתקת כאחד.. תכונותיהן המרכזיות של הספרות והתרבות האמריקניות נולדו ועוצבו כתגובה על תחושת הנוכחות האפריקנית האפלה, נוכחות מורגשת אך מוכחשת שהולידה חוסר - שקט ותחושת איום. תחושת האיום הזאת הביאה ליצירת אפריקניזם אמריקאי, מין אפריקה מומצאת, שחורות מודחקת, שהאמריקניות מגדירה עצמה למולה. חנה נוה, באחרית - הדבר לספר, מקשרת את הדיון של מוריסון לכתיבתה של מוריסון עצמה, בעיקר ב'חמדת' וב'ג'אז', ולבעיות הנוגעות לתרבות הישראלית. "ספר קטן וצנום זה לא יוסיף לשקט הנפשי שלנו"....
|
10.
|
|
בכתיבתה רבת הרבדים והמדויקת להפליא, ויחד עם זאת מוטבעת בחותמה האישי, מוליכה אותנו טוני מוריסון, כבעין מצלמה פלינית בין הדמויות, הצלילים, הריחות, הצבעים, העימותים, השמחות והכאבים באותה שכונה בגבעות שמעל לעיירה מדליון, שכונה שנקראה פעם כשגרו בה הכושים – התחתית. באותה עיירה, שבבואתה וזיכרונותיה הם המעיין שממנו נובעת כתיבתה שירתה, אנו צומחים יחד עם שתי הגיבורות סולה ונל – במסען האישי מנערות לפריחה נשית, דרך מערכת יחסים סבוכה. יחד בסודותיהן, בחלומותיהן, בשמחה ובעצב, כשהעיירה הקטנה חונקת כטבעת. מתוך אותה תחושת אין-המוצא פורצת סולה יחידה לעולם הרחב ומתמודדת... ...
|
12.
|
|
חמדת (1987) הוא פסגת יצירתה של טוני מוריסון, כלת פרס נובל לספרות לשנת 1993. מוריסון נמנית עם השורה הראשונה של הסופרים האמריקנים במאה ה־20, ובמאי 2006, במשאל סופרים ומבקרים רחב של ה'ניו־יורק טיימס', נבחר 'חמדת' כ"יצירת הסיפורת האמריקנית הטובה ביותר ב־25 השנים האחרונות".
לאורך השנים כתבו על הרומאן הזה שהוא "מבליט יותר מכל דבר אחר שכתבה מוריסון את כישרונה הענק והכמעט־מפחיד", וכי הוא "סיפור מהפנט, ברוטלי בכוחו... קיראו אותו ותרעדו"... ספר "מלא פלאים"... "ספר שצריך לקרוא שוב ושוב, דור אחר דור"... ספר ש"נכתב בכוח שרק מעטים כמותו בספרות בת־זמננו".
למרות הריאליזם הבוטה שלו, 'חמדת' אינו בדיוק רומאן ריאליסטי. אומנם מה שמתרחש בו נראה מציאותי לחלוטין לפי הבנת רוב דמויותיו, אך באשר לקוראים, שאלת הריאליזם תלויה לגמרי באמונותיהם.
דמותה של סֶתָּ'ה, גיבורת חמדת, מתבססת על סיפורה של מרגרט גארנֶר, אם שחורה צעירה שנמלטה ב־1856 מעבדות ונעצרה לאחר שחדורת מטרה, למראה לוכדי העבדים הנמלטים שהגיעו להחזיר אותה לאדוניה, הרגה את אחד מילדיה, ונכשלה בניסיון להרוג את האחרים, כדי שלא יילקחו לאחוזה שממנה ברחה וגורלם יהיה כגורלה.
הקוראים יֵחטפו כאן ללא־רחמים לתוך סיפורה של סֶתָּ'ה, שההווה שלו מתחיל ב־1873 – 17 שנה לאחר שהקימה את המצֵבה לתינוקת בת השנתיים שלה, חסרת השם. כתוצאה מן האופן שבו שילמה סֶתָּ'ה לחָרַת המצבות, היא קיבלה מידו רק ארבע אותיות חרותות: חמדת (במקום "חמדת ליבנו").
מאז היה ביתה כל השנים "חדור ארס של תינוקות", רדוף איזה רוח זדוני מהתל ומתפרע, שכולם הבינו שהוא רוחה של התינוקת, כאילו "שום דבר לא מת אף־פעם". וכשהרוח מסולק לבסוף, מופיעה יום אחד נערה מסתורית, האומרת ששמה חמדת, ושם משפחה אין לה, ומשתלטת כליל על החיים בביתה של סֶתָּ'ה. האם זו הבת שחזרה מן העֵבר האחר?
בעולם האכזרי של הרומאן תלויה זהותו של אדם לא רק בסיפור שהוא מספר על עצמו ושאחרים מספרים עליו; בעולם זה, שבו אדם אינו יודע אפילו את שמו, ומי אביו ואמו, ולאן נפוצו ילדיו – סיפור הזהות הוא סיפור של חורים ומחיקות, סיפור של ניסיונות נואשים למלא את מה שאינו ניתן למילוי.
מהדורה חדשה. התרגום רוענן ונערך מחדש....
|
13.
|
|
'ג'אז' הוא הרומאן השישי של טוני מוריסון, אחד מפסגותיה. הוא ראה אור לראשונה ב־1992, חמש שנים אחרי 'חמדת' ושנה לפני שמוריסון הוכתרה ככלת פרס נובל לספרות.
ג'ו טרייס – סוכן של מוצרי יופי מדלת־אל־דלת, בעל מסור, בן למעלה מחמישים – "נדלק על בחורה בת שמונה־עשרה במין אהבה תהומית ושֵׁדית, שעשתה אותו כזה עצוב ושמח, שהוא ירה בה רק בשביל שהרגש יימשך לו הלאה". כשאשתו – סַפָּרית עם תקופות נפשיות אפלות – "הלכה ללוויה לראות את הבחורה ולחתוך לה את הפרצוף המת שלה, העיפו אותה לרצפה והחוצה מהכנסייה. היא רצה אז בתוך כל השלג הזה, וכשחזרה לדירה שלה היא הוציאה את הציפורים מהכלובים ופתחה להן את החלון, שיעופו או שיקפאו, כולל התוכי שאומר: 'אני אוהב אותָך'". מול תצלומה של הנערה הנרצחת, שהאשה השיגה מדודתה של הנערה ועכשיו הוא מונח על אדן האח, מבלים ג'ו טרייס ואשתו את לילותיהם.
כך נפתח הרומאן הזה, והוא מתקדם בעיקר בכיוון הנגדי, מהארלם של שנות העשרים אל הדרום ואל לב המאה התשע־עשרה, כמו אותו עץ ששורשיו צומחים בחזרה, כלפי מעלה.
קול מסתורי (לא מזוהה, משתנה, בעל דעות־קדומות, דומה בכל פעם לקולה של דמות אחרת מדמויות הספר) טוֹוה את הסיפור המצמרר על משולש האהבה והקנאה במין אלתור ג'אזי הגולש מדמות לדמות.
מהדורה חדשה. התרגום רוענן ונערך מחדש....
|
|