ספר קצר, מזעזע ועוצמתי. לא מדובר בהנאה או סיפור פשוט - זה מניפסט אנטי מלחמתי שמראה את המחיר האנושי של המלחמה.
הקריאה קשה, כואבת ומותירה תחושת מועקה.
משהו שמעבר לניקוד, פשוט חוויה מעמיקה.

את הספר מצאתי בספריית רחוב. מהכתוב על גב הכריכה הסתקרנתי: מתח, מחקר, ניסיון להבין את תולדות הרוע, מה מביא אנשים לבצע פשע...
(נוגע בי באופן אישי ומקצועי).
קראתי מעל 100 עמודים (כרבע מהספר), לפני שזנחתיו. הספר נכתב על ידי דניאל הכט, גיטריסט די מפורסם ומצליח (לפי כריכת הספר).
הספר מנסה להיות בו-זמנית ספר מתח, מדעי ורומן, אך בפועל ערבוב הז'אנרים לא מתמזג טוב.
מתח - רמת המתח נמוכה. לא מספיק בכדי להחזיק עלילה. ההרגשה כאילו מתיימר להיות מותחן, אבל לא מספק את הסחורה.
מדע - אמור להעניק עומק ואמינות, אבל נכתב בצורה יומרנית, מתנשאת,לעיתים לא נכונה. זה הופך את החלק המדעי לפלצני, מתיש, במקום מרתק.
תחושה שהמחבר מנסה "לתפוס את כל העולם": נוירולוגיה, גנטיקה, פילוסופיה, תיאולוגיה, חברה, תרבות וקונספירציה. הכל מכל. במקום להציג מחקר, נעשה ניסיון לחקור הכל בבת אחת על פני אוכלוסיות לא ממוקדות. מניסיוני בכתיבת עבודות אקדמיות, מחקר אמיתי חייב שאלה ממוקדת ומתודולוגיה ברורה (באקדמיה, למשל, מתחילים בלימודי תואר ראשון בתחום מסויים. לומדים קורסים שונים הנוגעים לתחום הנבחר. בתואר השני אתה בוחר במה להתמקד מתוך הקורסים שלמדת בתואר הראשון. בתואר השלישי אתה מעמיק בנושא ספציפי וחוקר אותו. כך גם ברפואה: מתחילים ברופא כללי, אחר-כך מתמחים בתחום: כירורגיה, אורתופדיה וכדומה ואז ממשיכים לכירורגיית החזה, כירורגיית כף היד וכו'). אין מחקר של הכל מהכל, וזה מה שיש בספר - מין פנטזיה מדעית יותר ממדע.
רומן - בעוד קטעי המדע כתובים ביומרנות, בשפה גבוה, יחסית, קטעי הרומן כתובים בסגנון רומן רומנטי זול עם סצנות מביכות ולא אמינות.
כסכום, אף אחד מהרבדים לא מתפתח בפועל בצורה אמינה ומעניינת.
בעיני ספר לא טוב! כתיבה לא אחידה, ארוכה, מתישה ומביכה.
נראה לי כי על המחבר להתמקד במה שהוא טוב בו - נגינה בגיטרה ואת מלאכת הכתיבה להשאיר לאחרים.

אחד הספרים הבולטים של דוד גרוסמן, זכה בפרס מאן בוקר הבינלאומי בשנת 2017.
הספר מתרחש כולו בערב סטנדאפ ומסופר מנקודת מבטו של חבר ילדות של דוב'לה הסטנדאפיסט, הנוכח במופע.
הקהל שמגיע למופע מצפה להופעת בידור ומקבל בנוסף מנה גדולה של חשבון נפש של דוב'לה.
השוני בין מה שהקהל מצפה לשמוע (צחוק) לבין מה שמקבל - יוצרת מתח בין הקומי לטרגי (כאב).
הספר דן במספר ונשאים: גבולות הצחוק - עד כמה אפשר להשתמש בהומור בהתמודדות עם כאב. מהו הגבול בין הצחוק שמקל על המאזין לבין הצחוק שמביך ומכאיב לו.
טראומה וזכרון - עד כמה לעתים זיכרון טראומטי לא מרפה וצף.
הגבול בין ציבורי לפרטי - ההופעה היא במקום ציבורי, בה משתמש דוב'לה כחדר טיפולים אישי.
מה הגבול בין וידוי לבין שימוש בצופים כ"פח" רגשי.
הספר נכתב בקצב חד, משפטים קצרים, טעונים והומור שחור. נותן תחושה שהקורא נוכח בהופעה עצמה ונע בין פרצי צחוק (הבדיחות טובות) לבין תחושות אי נוחות
וכבדות.
ספר קצר, עמוק ומיוחד. חד. לעתים מצחיק לעתים גורם לתחושות קשות, כמו בעיטה בבטן.
אהבתי מאד את הספר.

הספר כתוב בשפה נעימה וזורמת, אך לא הצליח להחזיק עניין לאורך זמן. הגבורה, מורה, המנסה להידמות או לחקות הלן קלר, לא משכנעת. נאיבית וחסרת משקל אמיתי.
למרות הזרימה, התחושה היא של חזרתיות, עוד ועוד מאותו הדבר, ללא התפתחות מספקת.
אחרי כשליש מהספר (כ- 100 עמודים), מצאתי את עצמי תוהה באם בא לי להמשיך? זה מעניין? זה בדיוק הרגע בו החלטתי - שלא!!! הפסקתי את הקריאה, וחשתי שאין לי חשק לחזור אליו.
קראתי מספר ספרים של הסופרת ונהניתי מהם, לכן גם באתי לספר עם ציפיות מסויימות, שלא מומשו.

ווטסון התפרסם עם ספרו הראשון "לפני השינה" שהוסרט לסרט די מצליח. חיי כפולים הוא ספרו השני וגם בו הוא נשאר בז'אנר המותחן הפסיכולוגי.
העלילה הולכת ונעשית מותחת ככל שמתקדמים, עד סיום פתוח המעורר מחשבה. לצד המתח, הספר עוסק בנושאים אקטואליים: היכרות ברשת,הסכנות שבקשרים וירטואליים, והפער שבין פנטזיה למציאות. הוא מצליח להמחיש עד כמה התכתבות יכולה להפוך ממכרת, לעורר פנטזיות ורגשות, ועד כמה שיתוף פנטזיה עלול להתפרש אחרת על ידי הצד השני - כמחשבה או כרצון ליישום.
עם זאת יש חולשות בספר: העלילה לא תמיד משכנעת ואמינה. אחת הדמויות המרכזיות אינה בנויה היטב: מצד אחד שקרן, מניפולטיבי ואגרסיבי, אך בהמשך מוצג כחלש אופי, נגרר - חוסר עקביות שפוגע באמינות.
לסיכום: ספר רלוונטי ומעורר מחשבה על המציאות המודרנית,עם מתח שהולך וגובר. לא חף מחסרונות, אך שווה קריאה.

ראיתי את הספר באיזו ספרייה ניידת. לא אהבתי את הכריכה, שם הספר גרם לאי נוחות...אך שמה של המחברת היה לי מוכר.
לקחתי. חשבתי להתחיל לקראו, מקסימום? הספר בן 250 עמודים סך הכל. הספר יצא ב- 1981 ונחשב לאחד הרומנים המורכבים של מוריסון,
המעלים שאלה של זהות, גזע, מגדר, מעמד ומאבק בין מסגרות תרבויות שונות.

לפי שראיתי בסימניה לפני היו רק שני דירוגים על הספר ואף חוות דעת אחת, וחבל.
איני מרבה בכתיבת ביקורות, אך לאחר קריאתו חשבתי שהספר בהחלט ראוי להתייחסות והארה, ובעידן של אינפלציה ספרותית, בעיני זהו אחד הספרים
שכדאי לשים לב אליהם.

תחילה לגבי שם הספר: הכינוי "תינוק של זפת" נלקח מאגדה עממית אמריקאית, הוא מטפורה טעונה מאד מהפולקלור האמריקאי, כשם וגם כסמל לזהות שחורה,
למלכודת (מאגדות הדוד רמוס, שבו חפץ עשוי זפת לוכד מי שנוגע בו). בובה מזפת ששמים בדרך כלל כדי ללכוד עוברי אורח - כל מי שנוגע בה נלכד.
בהקשר לספר, מוריסון אומרת שכך גם הזהות השחורה, אי אפשר לגעת בה מבלי להילכד. מי שנוגע בזהות שלו (השחורה) - נלכד, מי שמתכחש לה - לא נלכד.
אין דרך פשוטה להשתחרר מהעבר ומהשורשים. הניסיון לברוח מההיסטוריה השחורה, כמו גם הניסיון להדביק אותה בכוח - שניהם כואבים.
אי אפשר למחוק היסטוריה או להעמיד פנים שהזהות לא קיימת, אל תחשבו שאהבה, כסף, "שחרור אישי" מוחקים את השאלות של צבע, מגדר ומעמד.
הדרך היחידה, היא להכיר במורכבות - לא לברוח ולא להילכד, אלא לנסות לשאת את הסתירה.
הספר מחולק ל- 10 פרקים די ארוכים, בהם מתחלפים נקודת המבט.
גיבורים הראשיים של הסיפור, רובם דמויות די מורכבות. מוריסון לא נותנת לנו גיבור מוסרי מול "רע" ברור, אלא מציגה את האמת היחסית, תלויה במבט, זווית ראיה אישית, של הגיבורים. אצל העישר - סדר מסוים, אצל המשרת - סדר אחר. זה מאלץ אותנו כקוראים לשים לב כמה המציאות היא תמיד רבת פנים.
מוריסון מייצרת קריאה שמרגישה כמו רק כמו סיפור, אלא כמו אגרוף הגורם לזעזוע פנימי. מעורר מחשבות רבות על חברה, מעמדות, כוח, ועל נקודת המבט ממנה אנו בוחנים את הדברים. אין צד אחד שצודק - כל דמות בספר חיה אמת אחרת, וגם בה יש צודק ולא צודק בו זמנית.
שני דברים אליהם לא התחברתי בספר: ביקורת החברתית הנוקבת, גרמה לאי נוחות והסכמה.
סוף הסיפור פתוח (פחות אוהבת, כי אין פתרון ואין סוף), אך זה הפריע פחות מהעובדה שהיה פשוט מאכזב וסתמי.
למרות האכזבה מהסוף, אסכם כי מדובר, בעיני, לפנינה ספרותית כואבת.

אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה. כתיבה טובה, מלאת הומור.
לגבי הסטראוטיפים שהוזכרו בחוות דעת קודמות, בעיני הדמויות בספר מורכבות עם רגשות ודילמות. יש התפתחות בדמויות לאורך העלילה ויכולת לעורר הזדהות.
(דמות סטראוטיפית - היא דמות שטחית שמייצגת דימוי מוכן מראש, בלי עומק או סתירות פנימיות).
הספר מעורר מחשבה בסיטואציות שונות. גם העובדה שהספר נכתב לאחר מחקר, במהלך 4 שנים, תורמת לאמינות.
התיאור של כפר לנוער בסיכון, עם אלמנטים אמיתיים.
אז, בגלל הכתיבה, ההומור, הדמויות והיכולת להזדהות עימן. בגלל הסיטואציות והדילמות שגם עימן אפשר להזדהות ומעלות מחשבה, ובגלל המחקר שנעשה לכתיבת הספר,
אהבתי את הספר מאד.

ספר שנקרא מהר. מתחיל מצויין, בדילמה, המאפשרת הזדהות והתלבטות עם הגיבורה.
ולאט לאט הופך לרדוד יותר וקטשי. בסך הכלל נחמד וקריא.

ולשם שינוי ספר לא עוד ספר על אהבה, חברות, סיפורי דורות או זיכרונות מסבתא.
הספר עוסק בנושאים אקטואליים ואף בוערים, דרך עיניה של שופטת חוקרת המתמחה בענייני טרור בצרפת.
מערכת היחסים בין הגיבורה מוצגת על כל מורכבותה, ונוגעת בזוגיות בין בני דתות שונות המתמודדים עם שאלות זהות, שייכות ונאמנות.
במהלך העלילה עולות דילמות הנותנות חומר למחשבה: אושר אישי מול מחויבות משפחתית, זכויות הפרט/חופש הפרט אל מול החוק, למה מהגרים חווים ניכור כלפי מדינה אליה היגרו ובה חיים? מהו בעצם תפקידו של סנגור, בהגנתו על פושעים: האם זו שליחות מוסרית או רק עבודה? האם מעורבות אישית משפיעה על שיקול הדעת וקבלת החלטות.
הספר מצטיין באמינות גבוהה. פרטי החקירה מובאים באמינות.
הספר מצליח להיות גם מעט מותח, אנושי וחכם.