זה היה מזעזע וזה קרה לפני חמש שנים.
אני הולכת לקופת חולים, לקבל תוצאות בדיקת-דם לאבחון הריון. יותר נכון, לאִמוּת הריון. הבדיקה הביתית היתה חיובית. לא האמנתי.
בת שלושים, נשואה ארבע שנים, זוגיות טובה, מצב כלכלי מצוין.
ילד לא בא בחשבון.
אף פעם.
לא מוכנה לעבור דרך גידול ילדים, את מה שחוויתי בעצמי.
לא היתה שום התעללות. לא פיזית על כל פנים, אבל זה הספיק לי, כדי לא לרצות ילדים משלי.
הרוח טופחת על פני וטיפות גשם גדולות נוחתות על ראשי, הופכות את שערי לעיסה בצקית ומאדימות את פני. כרגיל. כג`ינג`ית מלידה, אני מאדימה בקלות. כעת שערי צבוע בגוון חציל בשל. אהוד, בעלי, טוען שזה מתאים לי יותר מהאדום-לוהט הטבעי שלי. יש לו דעות מוצקות בכל נושא. זו אחת הסיבות שהתאהבתי בו. החוזק והיציבות שהוא משדר, נוחתים אצלי על קרקע מפוררת ומסייעים לייצב אותה. חברַי אומרים שהשתניתי מאוד מאז תחילת הקשר אתו. המשפטים הקבועים שלי נעלמו: אני לא יודעת; לא בטוחה; מי אני בכלל שאגיד; כאילו; משהו כזה; אני חושבת, אבל...
חוזק. ביטחון. יציבות. סוף סוף מישהו שאפשר להישען עליו. החבר, הרֵע והידיד שלא יכזיב. הגבר היחיד שנשאר אתי. דמות אבהית. יש לו שני ילדים מנישואים קודמים. לכן, הסביר, הוא חיפש יצור נדיר, אשה שלא רוצה ילדים. הרי כל אשה צעירה רוצה.
מה בדבר אשה שכבר חוותה אמהות? לא. הוא לא רוצה לגדל ילדים לא לו.
למעשה, הוא רוצה אותה לעצמו.
ועד כה זה הלך לא רע. טיילנו בארץ ובעולם, אירחנו, בילינו בלי סוף.
המודעה שהפגישה אותנו אמרה: גרוש נאה ומצליח + 2 מחפש יפה ומשכילה שאינה רוצה ילדים.
הגבר הגבוה והנאה, ששערו חום, עיניו אפורות ושפתיו מוצקות ומחייכות, גרם לי לחוש פרפורי תשוקה. הפגישה החלה, כצפוי, בחקירה. למה צעירה בת עשרים ושש לא רוצה ילדים. האם אינני יכולה ללדת? אולי ארצה לאמץ יום אחד? כי גם לזה אינו מוכן. הוא נרגע רק לאחר שעמדתי החד-משמעית סיפקה אותו וסיפר על לא מעט נשים, שניסו לשכנע אותו, שהחיבור ביניהם יניב ילדון שובה-לב, ואיך הוא יאהב אותו, והנה, יש לך כבר שני ילדים, מה אכפת לך ילד נוסף מאשה שתאהב...
חוזק. ביטחון. יציבות – זה מה שאני מחפשת. ילדים – לא. חד וחלק.
אלוהים ישמור אם אכן אני הרה. דבר אחד הוא לוותר מראש על ילדים. לעשות הפלה יזומה – זה סיפור אחר לגמרי.
מיליוני נשים בכל העולם מתפללות, אנא אלוהים, תן לי ילד.
אנא אלוהים, שהבדיקה תראה שאין הריון.
לא רוצה ילד.
אהוד לא רוצה.
אהוד לא ירצה אותי עם ילד.
נכנסתי למרפאה. ביד רועדת אני מעבירה את הכרטיס המגנטי ושפתַי לוחשות תפילה אחרונה, הפעם למכונה, שתקבע אם החיים הטובים שניהלתי בארבע השנים האחרונות ימשיכו או ש... אינני רוצה לחשוב מה יקרה. כבר קרה שהבדיקה הביתית התגלתה כשגויה. לכן רופאי הנשים לא סומכים עליה.
לא יוצא כלום. בעיה עם המדפסת.
הפקידה עסוקה עם זקנה כבדת שמיעה, שכפי הנראה מסרבת להיעזר במכשיר.
הזקנה מטה את ראשה, מתקרבת לפקידה וחוזרת ושואלת, "אז איפה הרופא-עור יושב, אה?" הפקידה עונה בסבלנות בפעם השלישית ורושמת את התשובה בטוש עבה.
היא קולטת את ניסיונותַי הנואשים, לשכנע את המדפסת הסרבנית למלא את תפקידה, ואחרי מה שנראה כשנות דור, מתפנה לטפל בי. במדפסת. שתי לחיצות ומכה והאור הירוק נדלק. היא חוטפת את הכרטיס המגנטי מידי, מעבירה אותו בחריץ ובהבעת ניצחון שולפת את הדף, מלכסנת מבט אל הכתוב, והיא כבר יודעת את התשובה. אני עוד לא.
חיובי.
אני מתיישבת על הכסא היחיד בחדר. החדר מסתחרר מול עיניי. הפקידה חוזרת ומציצה בדף.
"חיובי!" היא אומרת בשמחה, עיניה מקובעות בטבעת הנישואים שלי, "את בטח נורא מתרגשת!"
ואני יודעת מה אהוד יגיד הערב.
הוא כבר אמר את זה עשרים פעם.
איך אדם מוכן לוותר על רוב כספו וזמנו החופשי בשביל יצור שצועק, יונק, משתין, מחרבן ומלכלך ודורש את כל תשומת הלב. מלהג, בוהה ופולט, וכשהוא מצליח להוציא הגה מפיו, זו סתם הברה חסרת משמעות. אינפנטילי. תעסוקה למפגרים.
"אבל עכשיו, כשהילדים שלך בני עשר וחמש-עשרה, אתה אוהב אותם!" התמרמרתי לא פעם.
עיני פלדה אפורות ירו בי מבט קר.
"אוהב אותם. זה מה שלימדו אותך לחשוב. שכל העולם אוהב את הילדים שלו. הרי גם אותם לא רציתי. אני מרגיש אחריות ומחויבות. אני שמח שהם לומדים טוב ומחונכים למדי."
אהבה אינה מלה שגורה בפיו. כמה פעמים הוא אמר לי אותה?
"למה בכלל רצית להתחתן אתי?" אשאל אותו בערב. אוי, איזו שיחה קשה צפויה לי. לנו.
מה אעשה?
לימור, אחותי התאומה, מגיעה במהירות לדירת הפנטהאוז המהודרת ברמת אביב ג`.
"את לא הולכת לעשות הפלה!" היא מסננת אחרי ששקעה בכורסת העור השחורה. את הסט הסלוני ייבאנו מאיטליה.
"אני לא יודעת מה לעשות," אני ממלמלת, מוחה את הדמעות. "היה לנו כל כך טוב ביחד, שנינו. מה אני צריכה את הדבר הזה."
"אף פעם לא הבנתי אותך," היא אומרת. "מאותם הורים, גדלנו באותו בית, איך זה שאני רוצה ילדים ואת לא?"
"הורים?" אני מרימה את קולי השפוף, "לאמא את קוראת הורים? מי זה אבא שלי, שלנו? איזה גנים בכלל ירשתי?"
"אנחנו תאומות זהות," היא מזכירה לי, "ירשנו בדיוק אותם גנים."
"אנחנו נראות זהות," אני מזכירה לה, "אבל שונות בתכלית. את לא היית מתחתנת עם אהוד, ואני לא הייתי יוצאת עם זוהר שלך. ולא הייתי מוכנה לעבוד כיחצנית."
"תולעת," היא מכנה אותי. "מיזנטרופית. את עושה הצגה שאת אוהבת בני אדם, אבל תודי שאת הכי נהנית לשבת בבית עם הספרים שלך."
אכן, ספרים זה בדמי. למדתי ספרות אנגלית. גם אחותי אוהבת לקרוא, אך בעיקר שפות זרות. היא למדה בלשנות אנגלית וצרפתית. כשהיא רוצה להתנשא, היא פוצחת בדיבור בצרפתית צחה, מעוררת קנאה. ואת זה היא עושה והרבה, כשהיא קופצת לביקור עם זוהר, שעיניו יוצאות מחוריהן כבר בכניסה לפנטהאוז שלנו, שרצפת השיש שלו עלתה יותר משכר הדירה השנתי של דירתם השכורה והפצפונת.
"זה לא נכון," מחיתי נמרצות, "אני כן אוהבת בני אדם. אותך, חברות שלי, משפחה. ולרגע לא הפסקתי לאהוב את אהוד, גם כשאמר מלה או שתיים קשות עלי ועלייך. העובדה שאני מארחת את כל החברים הסנובים שלו, לא מחייבת אותי לאהוב אותם. חוץ מזה, אני מאוד נהנית ללכת להצגות, לסרטים ולהסתובב בחו"ל, לא פחות מאשר לקרוא ספרים."
עיניה סוקרות את דירתי המפוארת.
"יש לך הכל בחיים. למי יפריע ילד אחד קטן, בחדר המרוחק ביותר. תגידי, חסר לכם כסף? לא. זמן להשקיע בילד? הרי את בקושי עובדת. תרגום פה ושם. יותר בשביל הכיף. הרי כסף אין מזה."
"זה לא זמן או כסף. זו נכות רגשית ואת יודעת את זה."
זו האמת. אין בי עודף אהבה להעניק לילד.
"אני חותמת לך – ברגע שתחזיקי בידיים את התינוק שלך, תרגישי שאת מוכנה להקריב את חייך למענו. ככה אמא הרגישה עם שתינו."
"אני בעצמי עדיין ילדה קטנה, שזקוקה לאמא ואבא. בייחוד לאבא."
"אז הגיע הזמן שתתבגרי ותקבלי את עובדות החיים. שמעת על הביטוי `זה מה יש`?"
מיהו אבא שלי? למה אמא לא גילתה לנו את שמו?
חסר לי אותו ביטחון עצמי נשי, שנולד רק בנוכחות של אבא בבית.
אהוד, המבוגר ממני בחמש-עשרה שנים, פיצה אותי לא מעט על היעדר אבא בחיי.
"הוא גם סתם לך את הפה, כי הוא כביכול מבוגר ויודע. התחלת לצטט אותו, במקום להביע את הדעות האמיתיות שלך. מה, אני לא מכירה אותך?"
משהו עמוק בפנים רועד, מנסה לערער את התבניות שייצבו את חיי בארבע השנים האחרונות. בעל, בית, חיים טובים עם המון גיחות לחו"ל. גם כלב, חברים. מה עוד צריך?
במשוואה שלי, ילד שווה לרעש ובלגן.
"אף פעם לא היתה בי כמיהה לילד."
"אף פעם לא היית בת שלושים, נשואה ובהריון."
"גם עכשיו אני לא רוצה ילד."
"ותעשי צעד שתתחרטי עליו כל החיים?"
"לא אתחרט," אני עונה בשפה רפה. מי יודע.
"ענבל," היא מלטפת את ידי ברוך, "דמייני שאת בת ששים, בעלך בן שבעים וחמש, אם הוא בכלל חי, אמא שלנו כבר לא בחיים, אני גרה בגליל כמו שתמיד חלמתי ואת פה לבדך. לא ילד, לא נכד – כלום. בית ריק."
ואני יודעת מה אהוד יגיד.
ואם יש ילד, מובטח שהוא יישאר לידך? אולי הוא יחיה עם משפחתו באמריקה? איך אפשר לתכנן ילד, כדי שיישאר לידך בעת זקנה?
הוא יגיד גם יותר מזה.
הוא יגיד:
אם הילד הזה ימות בתאונה, או בצבא, תתייסרי עד סוף חייך, תצטערי שנולד וגרם לך צער.
הוא יגיד:
אם ייוולד ילד פגוע מוחין, כמו הבן של בורן, את תאכילי ותחתלי אותו גם בגיל עשרים, ותפסידי את כל הנאות החיים.
הוא יגיד:
אם הוא יחזור בתשובה, כמו הבן של שאולוב, תצטרכי להכשיר את המטבח ולהעמיד פני צדיקה, וכדי לשמור על קשר תדברי עם הנכדים רק על פרק בתורה או בגמרא.
הוא לא יגיד, מה יקרה אם ייוולדו ילדים בריאים ויפים כמו הילדים שלו.
רע לי. אחותי מביאה לי כוס מים מהמטבח.
"נסי לשכנע אותו להשאיר את הילד. רק ילד אחד. תתחנני. תבטיחי שתיקחי מטפלת בשביל הנסיעות לחו"ל. אתם יכולים לקחת או-פר. בין כה וכה הוא בעבודה כל היום. למה שיפריע לו ילד אחד. איך אפשר למנוע מאשה ילד אחד ויחיד."
טראאאאח! הכוס נפלה והתנפצה על רצפת השיש. אני מתכופפת בבהלה לראות אם השיש ניזוק. כמובן, יש שריטה. אגיד לאהוד שאחותי הפילה את כוס הקריסטל לא בכוונה. כלפי אורחים הוא יותר סלחן.
לימור מביאה סמרטוט, אוספת את הרסיסים ומנגבת את הרצפה.
"רוצה עוד כוס מים?"
"אני הולכת לשכב."
הטלפון מרעים. אהוד. ברור, הוא יודע בדיוק מתי הייתי אמורה לקחת את התוצאות.
"אז מה התשובה?" בדרך כלל היה מתחיל עם "היי מותק, מה נשמע."
"חיובי," אני לוחשת. אחותי מסמנת לי בידיה לנתק. שיחות כאלה יפות למפגש פנים אל פנים עם מוסיקת רקע, נרות ויין.
"מותק, אני מגיע בשמונה. אם את רוצה, נלך לאכול בחוץ."
ושם ישמעו הסועדים הזרים, איך הזוג היפה מתכנן להיפטר מהעובר. במילים אחרות, לרצוח אותו. באיזה שבוע אני? לא היה לי מחזור כמעט חודשיים. זה לא שהוא היה יציב במיוחד קודם לכן, ובכל פעם שרציתי לערוך בדיקת הריון, אהוד צחק עלי.
"כבר עשית לפני שנה, כשהמחזור איחר וגם לפני שנתיים – מה את צריכה את הבדיקה הזאת? בטוח שאת לא בהריון."
מה גם שתמיד נזהרנו.
"מה הוא אמר?" חוקרת לימור.
"הציע שנלך למסעדה, אבל סירבתי."
"אולי הוא יתרכך? לעזאזל, לו יש שני ילדים!"
"בשביל שיתרכך צריך שמישהו ירכך אותו..."
"טמבלית. שנשלח אליו את אמא?"
"לימור, תני לי להיות לבדי עכשיו, טוב? אני עוד בהלם. לא יזיק לי להיות עם עצמי כמה שעות, עד שאהוד יגיע."
"יקירתי, אין בעיה. רק תזכרי, שאת קראת לי. עזבתי את העבודה בשביל להיות אתך."
אני שוכבת במיטה אובדת עצות. עד לפני שעתיים הייתי אדם מאושר.
כמו מנטרות צפים ועולים המשפטים הבאים:
לא רוצה ילד.
לא רוצה לעבור הפלה.
לא רוצה לעשות דבר שאתחרט עליו אחר כך. אולי.
לא עושים הפלה בגיל כזה, כשמדובר בילד ראשון.
אהוד לא רוצה ילדים.
אני לא רוצה ילדים.
אני רוצה את אמא. להיות ילדה קטנה, מוגנת, בלי התחייבויות.
או, כן. מזמן יצאתי מבית אמא. לקחתי על עצמי לא מעט חובות, אבל עכשיו כוחותַי זולגים ממני ואוזלים. אילו יכולתי להפסיק לחשוב לשעה. הרפיה קצרה היתה מסייעת לי להחליט כיצד לפעול. לנסות לדבר על ליבו? ואולי לעמוד לצידו – הוא ואני נגד העובר וכל העולם. מה אומר השכל, מה אומר הרגש? מה אומר הפחד? ומה החברה, החוק, ניסיונם של אחרים – כל כך הרבה קולות מדברים בעת ובעונה אחת! פתאום, ענבל נמחקת, לא קיימת. תחשבי על דודה אסתי, שנישאה וילדה שלושה ילדים; תחשבי על צביה, החברה של אמא, שבגיל שלושים ושמונה עזבה את הארץ והתחתנה עם יהודי משוויץ בנישואים נטולי אהבה רק כדי להספיק ללדת. דווקא בהמשך הם הסתדרו מצוין, היא ובעלה. והכי חשוב, אמא שלי, שילדה תאומות מגבר אלמוני ולא נוכח, הרבה לפני שזה הפך לנורמה.
היה לה קשה. הפרענו לה בחיים. היינו תמיד ילדות כפויות טובה ולא מתחשבות, לא עוזרות לאמא שהקריבה את עצמה למעננו.
אוי, קלישאות. יושבות לי במוח ומנהלות לי את החיים.
מי אני בכלל. מי זו ענבל האמיתית, שמסתתרת מתחת למעטה החינוך והשפעת הסביבה, יש דבר כזה?
כן. אבל אז, לפני חמש שנים, עוד לא ידעתי.

זה היה מזעזע וזה קרה לפני חמש שנים.
אני הולכת לקופת חולים, לקבל תוצאות בדיקת-דם לאבחון הריון. יותר נכון, לאִמוּת הריון. הבדיקה הביתית היתה חיובית. לא האמנתי.
בת שלושים, נשואה ארבע שנים, זוגיות טובה, מצב כלכלי מצוין.
ילד לא בא בחשבון.
אף פעם.
לא מוכנה לעבור דרך גידול ילדים, את מה שחוויתי בעצמי.
לא היתה שום התעללות. לא פיזית על כל פנים, אבל זה הספיק לי, כדי לא לרצות ילדים משלי.
הרוח טופחת על פני וטיפות גשם גדולות נוחתות על ראשי, הופכות את שערי לעיסה בצקית ומאדימות את פני. כרגיל. כג`ינג`ית מלידה, אני מאדימה בקלות. כעת שערי צבוע בגוון חציל בשל. אהוד, בעלי, טוען שזה מתאים לי יותר מהאדום-לוהט הטבעי שלי. יש לו דעות מוצקות בכל נושא. זו אחת הסיבות שהתאהבתי בו. החוזק והיציבות שהוא משדר, נוחתים אצלי על קרקע מפוררת ומסייעים לייצב אותה. חברַי אומרים שהשתניתי מאוד מאז תחילת הקשר אתו. המשפטים הקבועים שלי נעלמו: אני לא יודעת; לא בטוחה; מי אני בכלל שאגיד; כאילו; משהו כזה; אני חושבת, אבל...
חוזק. ביטחון. יציבות. סוף סוף מישהו שאפשר להישען עליו. החבר, הרֵע והידיד שלא יכזיב. הגבר היחיד שנשאר אתי. דמות אבהית. יש לו שני ילדים מנישואים קודמים. לכן, הסביר, הוא חיפש יצור נדיר, אשה שלא רוצה ילדים. הרי כל אשה צעירה רוצה.
מה בדבר אשה שכבר חוותה אמהות? לא. הוא לא רוצה לגדל ילדים לא לו.
למעשה, הוא רוצה אותה לעצמו.
ועד כה זה הלך לא רע. טיילנו בארץ ובעולם, אירחנו, בילינו בלי סוף.
המודעה שהפגישה אותנו אמרה: גרוש נאה ומצליח + 2 מחפש יפה ומשכילה שאינה רוצה ילדים.
הגבר הגבוה והנאה, ששערו חום, עיניו אפורות ושפתיו מוצקות ומחייכות, גרם לי לחוש פרפורי תשוקה. הפגישה החלה, כצפוי, בחקירה. למה צעירה בת עשרים ושש לא רוצה ילדים. האם אינני יכולה ללדת? אולי ארצה לאמץ יום אחד? כי גם לזה אינו מוכן. הוא נרגע רק לאחר שעמדתי החד-משמעית סיפקה אותו וסיפר על לא מעט נשים, שניסו לשכנע אותו, שהחיבור ביניהם יניב ילדון שובה-לב, ואיך הוא יאהב אותו, והנה, יש לך כבר שני ילדים, מה אכפת לך ילד נוסף מאשה שתאהב...
חוזק. ביטחון. יציבות – זה מה שאני מחפשת. ילדים – לא. חד וחלק.
אלוהים ישמור אם אכן אני הרה. דבר אחד הוא לוותר מראש על ילדים. לעשות הפלה יזומה – זה סיפור אחר לגמרי.
מיליוני נשים בכל העולם מתפללות, אנא אלוהים, תן לי ילד.
אנא אלוהים, שהבדיקה תראה שאין הריון.
לא רוצה ילד.
אהוד לא רוצה.
אהוד לא ירצה אותי עם ילד.
נכנסתי למרפאה. ביד רועדת אני מעבירה את הכרטיס המגנטי ושפתַי לוחשות תפילה אחרונה, הפעם למכונה, שתקבע אם החיים הטובים שניהלתי בארבע השנים האחרונות ימשיכו או ש... אינני רוצה לחשוב מה יקרה. כבר קרה שהבדיקה הביתית התגלתה כשגויה. לכן רופאי הנשים לא סומכים עליה.
לא יוצא כלום. בעיה עם המדפסת.
הפקידה עסוקה עם זקנה כבדת שמיעה, שכפי הנראה מסרבת להיעזר במכשיר.
הזקנה מטה את ראשה, מתקרבת לפקידה וחוזרת ושואלת, "אז איפה הרופא-עור יושב, אה?" הפקידה עונה בסבלנות בפעם השלישית ורושמת את התשובה בטוש עבה.
היא קולטת את ניסיונותַי הנואשים, לשכנע את המדפסת הסרבנית למלא את תפקידה, ואחרי מה שנראה כשנות דור, מתפנה לטפל בי. במדפסת. שתי לחיצות ומכה והאור הירוק נדלק. היא חוטפת את הכרטיס המגנטי מידי, מעבירה אותו בחריץ ובהבעת ניצחון שולפת את הדף, מלכסנת מבט אל הכתוב, והיא כבר יודעת את התשובה. אני עוד לא.
חיובי.
אני מתיישבת על הכסא היחיד בחדר. החדר מסתחרר מול עיניי. הפקידה חוזרת ומציצה בדף.
"חיובי!" היא אומרת בשמחה, עיניה מקובעות בטבעת הנישואים שלי, "את בטח נורא מתרגשת!"
ואני יודעת מה אהוד יגיד הערב.
הוא כבר אמר את זה עשרים פעם.
איך אדם מוכן לוותר על רוב כספו וזמנו החופשי בשביל יצור שצועק, יונק, משתין, מחרבן ומלכלך ודורש את כל תשומת הלב. מלהג, בוהה ופולט, וכשהוא מצליח להוציא הגה מפיו, זו סתם הברה חסרת משמעות. אינפנטילי. תעסוקה למפגרים.
"אבל עכשיו, כשהילדים שלך בני עשר וחמש-עשרה, אתה אוהב אותם!" התמרמרתי לא פעם.
עיני פלדה אפורות ירו בי מבט קר.
"אוהב אותם. זה מה שלימדו אותך לחשוב. שכל העולם אוהב את הילדים שלו. הרי גם אותם לא רציתי. אני מרגיש אחריות ומחויבות. אני שמח שהם לומדים טוב ומחונכים למדי."
אהבה אינה מלה שגורה בפיו. כמה פעמים הוא אמר לי אותה?
"למה בכלל רצית להתחתן אתי?" אשאל אותו בערב. אוי, איזו שיחה קשה צפויה לי. לנו.
מה אעשה?
לימור, אחותי התאומה, מגיעה במהירות לדירת הפנטהאוז המהודרת ברמת אביב ג`.
"את לא הולכת לעשות הפלה!" היא מסננת אחרי ששקעה בכורסת העור השחורה. את הסט הסלוני ייבאנו מאיטליה.
"אני לא יודעת מה לעשות," אני ממלמלת, מוחה את הדמעות. "היה לנו כל כך טוב ביחד, שנינו. מה אני צריכה את הדבר הזה."
"אף פעם לא הבנתי אותך," היא אומרת. "מאותם הורים, גדלנו באותו בית, איך זה שאני רוצה ילדים ואת לא?"
"הורים?" אני מרימה את קולי השפוף, "לאמא את קוראת הורים? מי זה אבא שלי, שלנו? איזה גנים בכלל ירשתי?"
"אנחנו תאומות זהות," היא מזכירה לי, "ירשנו בדיוק אותם גנים."
"אנחנו נראות זהות," אני מזכירה לה, "אבל שונות בתכלית. את לא היית מתחתנת עם אהוד, ואני לא הייתי יוצאת עם זוהר שלך. ולא הייתי מוכנה לעבוד כיחצנית."
"תולעת," היא מכנה אותי. "מיזנטרופית. את עושה הצגה שאת אוהבת בני אדם, אבל תודי שאת הכי נהנית לשבת בבית עם הספרים שלך."
אכן, ספרים זה בדמי. למדתי ספרות אנגלית. גם אחותי אוהבת לקרוא, אך בעיקר שפות זרות. היא למדה בלשנות אנגלית וצרפתית. כשהיא רוצה להתנשא, היא פוצחת בדיבור בצרפתית צחה, מעוררת קנאה. ואת זה היא עושה והרבה, כשהיא קופצת לביקור עם זוהר, שעיניו יוצאות מחוריהן כבר בכניסה לפנטהאוז שלנו, שרצפת השיש שלו עלתה יותר משכר הדירה השנתי של דירתם השכורה והפצפונת.
"זה לא נכון," מחיתי נמרצות, "אני כן אוהבת בני אדם. אותך, חברות שלי, משפחה. ולרגע לא הפסקתי לאהוב את אהוד, גם כשאמר מלה או שתיים קשות עלי ועלייך. העובדה שאני מארחת את כל החברים הסנובים שלו, לא מחייבת אותי לאהוב אותם. חוץ מזה, אני מאוד נהנית ללכת להצגות, לסרטים ולהסתובב בחו"ל, לא פחות מאשר לקרוא ספרים."
עיניה סוקרות את דירתי המפוארת.
"יש לך הכל בחיים. למי יפריע ילד אחד קטן, בחדר המרוחק ביותר. תגידי, חסר לכם כסף? לא. זמן להשקיע בילד? הרי את בקושי עובדת. תרגום פה ושם. יותר בשביל הכיף. הרי כסף אין מזה."
"זה לא זמן או כסף. זו נכות רגשית ואת יודעת את זה."
זו האמת. אין בי עודף אהבה להעניק לילד.
"אני חותמת לך – ברגע שתחזיקי בידיים את התינוק שלך, תרגישי שאת מוכנה להקריב את חייך למענו. ככה אמא הרגישה עם שתינו."
"אני בעצמי עדיין ילדה קטנה, שזקוקה לאמא ואבא. בייחוד לאבא."
"אז הגיע הזמן שתתבגרי ותקבלי את עובדות החיים. שמעת על הביטוי `זה מה יש`?"
מיהו אבא שלי? למה אמא לא גילתה לנו את שמו?
חסר לי אותו ביטחון עצמי נשי, שנולד רק בנוכחות של אבא בבית.
אהוד, המבוגר ממני בחמש-עשרה שנים, פיצה אותי לא מעט על היעדר אבא בחיי.
"הוא גם סתם לך את הפה, כי הוא כביכול מבוגר ויודע. התחלת לצטט אותו, במקום להביע את הדעות האמיתיות שלך. מה, אני לא מכירה אותך?"
משהו עמוק בפנים רועד, מנסה לערער את התבניות שייצבו את חיי בארבע השנים האחרונות. בעל, בית, חיים טובים עם המון גיחות לחו"ל. גם כלב, חברים. מה עוד צריך?
במשוואה שלי, ילד שווה לרעש ובלגן.
"אף פעם לא היתה בי כמיהה לילד."
"אף פעם לא היית בת שלושים, נשואה ובהריון."
"גם עכשיו אני לא רוצה ילד."
"ותעשי צעד שתתחרטי עליו כל החיים?"
"לא אתחרט," אני עונה בשפה רפה. מי יודע.
"ענבל," היא מלטפת את ידי ברוך, "דמייני שאת בת ששים, בעלך בן שבעים וחמש, אם הוא בכלל חי, אמא שלנו כבר לא בחיים, אני גרה בגליל כמו שתמיד חלמתי ואת פה לבדך. לא ילד, לא נכד – כלום. בית ריק."
ואני יודעת מה אהוד יגיד.
ואם יש ילד, מובטח שהוא יישאר לידך? אולי הוא יחיה עם משפחתו באמריקה? איך אפשר לתכנן ילד, כדי שיישאר לידך בעת זקנה?
הוא יגיד גם יותר מזה.
הוא יגיד:
אם הילד הזה ימות בתאונה, או בצבא, תתייסרי עד סוף חייך, תצטערי שנולד וגרם לך צער.
הוא יגיד:
אם ייוולד ילד פגוע מוחין, כמו הבן של בורן, את תאכילי ותחתלי אותו גם בגיל עשרים, ותפסידי את כל הנאות החיים.
הוא יגיד:
אם הוא יחזור בתשובה, כמו הבן של שאולוב, תצטרכי להכשיר את המטבח ולהעמיד פני צדיקה, וכדי לשמור על קשר תדברי עם הנכדים רק על פרק בתורה או בגמרא.
הוא לא יגיד, מה יקרה אם ייוולדו ילדים בריאים ויפים כמו הילדים שלו.
רע לי. אחותי מביאה לי כוס מים מהמטבח.
"נסי לשכנע אותו להשאיר את הילד. רק ילד אחד. תתחנני. תבטיחי שתיקחי מטפלת בשביל הנסיעות לחו"ל. אתם יכולים לקחת או-פר. בין כה וכה הוא בעבודה כל היום. למה שיפריע לו ילד אחד. איך אפשר למנוע מאשה ילד אחד ויחיד."
טראאאאח! הכוס נפלה והתנפצה על רצפת השיש. אני מתכופפת בבהלה לראות אם השיש ניזוק. כמובן, יש שריטה. אגיד לאהוד שאחותי הפילה את כוס הקריסטל לא בכוונה. כלפי אורחים הוא יותר סלחן.
לימור מביאה סמרטוט, אוספת את הרסיסים ומנגבת את הרצפה.
"רוצה עוד כוס מים?"
"אני הולכת לשכב."
הטלפון מרעים. אהוד. ברור, הוא יודע בדיוק מתי הייתי אמורה לקחת את התוצאות.
"אז מה התשובה?" בדרך כלל היה מתחיל עם "היי מותק, מה נשמע."
"חיובי," אני לוחשת. אחותי מסמנת לי בידיה לנתק. שיחות כאלה יפות למפגש פנים אל פנים עם מוסיקת רקע, נרות ויין.
"מותק, אני מגיע בשמונה. אם את רוצה, נלך לאכול בחוץ."
ושם ישמעו הסועדים הזרים, איך הזוג היפה מתכנן להיפטר מהעובר. במילים אחרות, לרצוח אותו. באיזה שבוע אני? לא היה לי מחזור כמעט חודשיים. זה לא שהוא היה יציב במיוחד קודם לכן, ובכל פעם שרציתי לערוך בדיקת הריון, אהוד צחק עלי.
"כבר עשית לפני שנה, כשהמחזור איחר וגם לפני שנתיים – מה את צריכה את הבדיקה הזאת? בטוח שאת לא בהריון."
מה גם שתמיד נזהרנו.
"מה הוא אמר?" חוקרת לימור.
"הציע שנלך למסעדה, אבל סירבתי."
"אולי הוא יתרכך? לעזאזל, לו יש שני ילדים!"
"בשביל שיתרכך צריך שמישהו ירכך אותו..."
"טמבלית. שנשלח אליו את אמא?"
"לימור, תני לי להיות לבדי עכשיו, טוב? אני עוד בהלם. לא יזיק לי להיות עם עצמי כמה שעות, עד שאהוד יגיע."
"יקירתי, אין בעיה. רק תזכרי, שאת קראת לי. עזבתי את העבודה בשביל להיות אתך."
אני שוכבת במיטה אובדת עצות. עד לפני שעתיים הייתי אדם מאושר.
כמו מנטרות צפים ועולים המשפטים הבאים:
לא רוצה ילד.
לא רוצה לעבור הפלה.
לא רוצה לעשות דבר שאתחרט עליו אחר כך. אולי.
לא עושים הפלה בגיל כזה, כשמדובר בילד ראשון.
אהוד לא רוצה ילדים.
אני לא רוצה ילדים.
אני רוצה את אמא. להיות ילדה קטנה, מוגנת, בלי התחייבויות.
או, כן. מזמן יצאתי מבית אמא. לקחתי על עצמי לא מעט חובות, אבל עכשיו כוחותַי זולגים ממני ואוזלים. אילו יכולתי להפסיק לחשוב לשעה. הרפיה קצרה היתה מסייעת לי להחליט כיצד לפעול. לנסות לדבר על ליבו? ואולי לעמוד לצידו – הוא ואני נגד העובר וכל העולם. מה אומר השכל, מה אומר הרגש? מה אומר הפחד? ומה החברה, החוק, ניסיונם של אחרים – כל כך הרבה קולות מדברים בעת ובעונה אחת! פתאום, ענבל נמחקת, לא קיימת. תחשבי על דודה אסתי, שנישאה וילדה שלושה ילדים; תחשבי על צביה, החברה של אמא, שבגיל שלושים ושמונה עזבה את הארץ והתחתנה עם יהודי משוויץ בנישואים נטולי אהבה רק כדי להספיק ללדת. דווקא בהמשך הם הסתדרו מצוין, היא ובעלה. והכי חשוב, אמא שלי, שילדה תאומות מגבר אלמוני ולא נוכח, הרבה לפני שזה הפך לנורמה.
היה לה קשה. הפרענו לה בחיים. היינו תמיד ילדות כפויות טובה ולא מתחשבות, לא עוזרות לאמא שהקריבה את עצמה למעננו.
אוי, קלישאות. יושבות לי במוח ומנהלות לי את החיים.
מי אני בכלל. מי זו ענבל האמיתית, שמסתתרת מתחת למעטה החינוך והשפעת הסביבה, יש דבר כזה?
כן. אבל אז, לפני חמש שנים, עוד לא ידעתי.