"אלנטריס הייתה יפהפייה פעם. היא כונתה עיר האלים: מקום של כוח, זוהר וקסם. אלה שביקרו בה מספרים כי האבנים עצמן בהקו באור פנימי, וכי העיר הכילה פלאים קסומים שלא יתוארו. בלילה זרחה אלנטריס כמו מדורת כסף ענקית, ונראתה אף למרחקים."

זהו קטע קצר מתוך פתח הדבר. לדעתי הוא מיצה את עצמו די טוב, לא כך?

פעם הייתה אלנטריס יפהפייה. פעם.
אנחנו נתקלים בתקופה אחרת מכפי המתואר, עשר שנים לאחר אסון המתרחש באלנטריס.
תושביה, שהיו פעם יפהפיים, בעלי שיער לבן בוהק, ועור כסוף, שזהרו כמו העיר עצמה, נפלו יחד עם העיר.
כעת, כל תושב אשר נהפך אלנטרי (ככה מכונים תושבייה של אלנטריס) נופל קורבן.
אם לפני עשר שנים היה נחשב אל, כעת הוא נחשב שד.
פניו מוכתמים בכתמים שחורים, ליבו מפסיק לפעום, דם לא זורם עוד בעורקיו, שיערו צונח כלאחר יד.
הוא עובר טקס טיהור, ולאחר מכן, יחד עם מנחה קטנה וצנועה הוא מושלך לאלנטריס, ושערי העיר נטרקים מאחוריו.

בספר אנו מלווים שלושה דמויות.
ראודן, נסיך ארלון - המדינה בה שוכנת אלנטריס - שהשאוד (השתנות לאלנטרי) מכה בו לפתע והוא עובר השתנות פתאומית.
סריני, נסיכת טאוד, ארוסתו של ראודן, שנחשבת אלמנה מאחר וראודן נחשב מת בקרב הממלכה.
הארתן, כוהן בכיר של פיורדן, "גיורן", בעל מעמד גבוה מאוד, נשלח לארלון למשך שלושה חודשים על מנת להמיר את הארץ, או להשמיד אותה כליל.

אני חושבת שהפרקים על ראודן היו הטובים ביותר, לאחר מכן אלו על סריני, ולבסוף אלו של הארתן, שכמעט ועלו לי על העצבים.
סיפורו של ראודן היה מרתק ממש, סיפור מעניין שברגע שעברת לפרק הבא, בו סיפור אחר מסופר, אתה ממש מצטער על זה שגמרת את הפרק כל כך מהר, וצריך ממש לרסן את עצמך כדי לא לדלג שני פרקים.
לעומתו, סיפוריה של סריני היו קלילים יותר, מעלים הרבה תהיות לגבי נושאים שונים, ומעוררים הערצה ויריעת כבוד כלפי הדמות החזקה והאמיצה שהיא.
ולעומת שניהם, הפרקים עם הארתן היו מפעם לפעם דיי משעממים, אבל אני חייבת לשבח את הסופר על הריב הבלתי מורגש עם דילאף, שמגיע לנקודת שבירה לקראת סוף הספר.

יש משהו מעבר לספר, מעבר לעלילה, מעבר להכל.
הספר מעלה תהיות ושאלות על דת, על שייכות, על הפליה, על גזענות, ואני בטוחה שגם היו הרבה נקודות שבטח פספסתי.
אני חושבת שהדבר שהובהר לי הכי חזק היה שגם אלים מסוגלים ליפול, יהירות ושאננות יכולה להרוס גם את הדמויות הכי חזקות.

אני ממליצה על הספר בחום, שעות על גבי שעות של הנאה רצופה.

"אלנטריס הייתה יפהפייה פעם. היא כונתה עיר האלים: מקום של כוח, זוהר וקסם. אלה שביקרו בה מספרים כי האבנים עצמן בהקו באור פנימי, וכי העיר הכילה פלאים קסומים שלא יתוארו. בלילה זרחה אלנטריס כמו מדורת כסף ענקית, ונראתה אף למרחקים."

זהו קטע קצר מתוך פתח הדבר. לדעתי הוא מיצה את עצמו די טוב, לא כך?

פעם הייתה אלנטריס יפהפייה. פעם.
אנחנו נתקלים בתקופה אחרת מכפי המתואר, עשר שנים לאחר אסון המתרחש באלנטריס.
תושביה, שהיו פעם יפהפיים, בעלי שיער לבן בוהק, ועור כסוף, שזהרו כמו העיר עצמה, נפלו יחד עם העיר.
כעת, כל תושב אשר נהפך אלנטרי (ככה מכונים תושבייה של אלנטריס) נופל קורבן.
אם לפני עשר שנים היה נחשב אל, כעת הוא נחשב שד.
פניו מוכתמים בכתמים שחורים, ליבו מפסיק לפעום, דם לא זורם עוד בעורקיו, שיערו צונח כלאחר יד.
הוא עובר טקס טיהור, ולאחר מכן, יחד עם מנחה קטנה וצנועה הוא מושלך לאלנטריס, ושערי העיר נטרקים מאחוריו.

בספר אנו מלווים שלושה דמויות.
ראודן, נסיך ארלון - המדינה בה שוכנת אלנטריס - שהשאוד (השתנות לאלנטרי) מכה בו לפתע והוא עובר השתנות פתאומית.
סריני, נסיכת טאוד, ארוסתו של ראודן, שנחשבת אלמנה מאחר וראודן נחשב מת בקרב הממלכה.
הארתן, כוהן בכיר של פיורדן, "גיורן", בעל מעמד גבוה מאוד, נשלח לארלון למשך שלושה חודשים על מנת להמיר את הארץ, או להשמיד אותה כליל.

אני חושבת שהפרקים על ראודן היו הטובים ביותר, לאחר מכן אלו על סריני, ולבסוף אלו של הארתן, שכמעט ועלו לי על העצבים.
סיפורו של ראודן היה מרתק ממש, סיפור מעניין שברגע שעברת לפרק הבא, בו סיפור אחר מסופר, אתה ממש מצטער על זה שגמרת את הפרק כל כך מהר, וצריך ממש לרסן את עצמך כדי לא לדלג שני פרקים.
לעומתו, סיפוריה של סריני היו קלילים יותר, מעלים הרבה תהיות לגבי נושאים שונים, ומעוררים הערצה ויריעת כבוד כלפי הדמות החזקה והאמיצה שהיא.
ולעומת שניהם, הפרקים עם הארתן היו מפעם לפעם דיי משעממים, אבל אני חייבת לשבח את הסופר על הריב הבלתי מורגש עם דילאף, שמגיע לנקודת שבירה לקראת סוף הספר.

יש משהו מעבר לספר, מעבר לעלילה, מעבר להכל.
הספר מעלה תהיות ושאלות על דת, על שייכות, על הפליה, על גזענות, ואני בטוחה שגם היו הרבה נקודות שבטח פספסתי.
אני חושבת שהדבר שהובהר לי הכי חזק היה שגם אלים מסוגלים ליפול, יהירות ושאננות יכולה להרוס גם את הדמויות הכי חזקות.

אני ממליצה על הספר בחום, שעות על גבי שעות של הנאה רצופה.