“אל אלנטריס הגעתי לאחר תקופת יובש של חודשיים וחצי(!) מספרים- ואני חייב לציין שזה בהחלט סיפק את הסחורה: קודם כל ספר פנטזיה אפית שזה במקרה גם הז'אנר האהוב עליי; העלילה מקורית לחלוטין, ולא נכנסת לתבניות קיימות בצורה מובהקת כמו תבנית 'הארי פוטר' הנדושה כל כך (אמנם הספרים הבאים של ברנדון סנדרסון כן מתאפיינים באותו מבנה בסיסי של סיפור מנקודת מבט של שלושה אנשים, מתחילים לבד ואז חוברים ומשנים\מצילים את העולם. אבל אלנטריס נכתב ראשון כך שאין צמה להתלונן); העלילה די מורכבת ומכניסה לתוכה גם ויכוחים תאולוגיים שמנפחים את הסיפור בקטע טוב, למרות שלפעמים זה קצת מתיש ואתה מייחל להמשך העלילה- זה לא נורא. אגב אי אפשר שלא להשוות את השו-דרת לאסלם והשו-קוראת לנצרות- לפחות בעיני המחבר שהיה מסיונר בעבר, שהאסלם עם הג'יהאד שלו מנסה להחריב את העולם ולהכפיף את כולו לשו-דרת, למרות שלצופה מהצד זה נראה טפשי לחלוטין- שתי הדתות דומות במידה מדהימה זו לזו. אבל מעל הכל- הכתיבה. ספר טוב נמדד בכתיבה שלו- האם הוא יכול לשאוב אותך אליו, לרתק אותך כדי שלא תוכל להפסיק, ושתתענג על הכתוב כאילו זה הדבר הכי כיף בעולם. אלנטריס לא מצטיין בזה כלל. הייתי נותן לו שלוש וחצי כוכבים בקטגוריה, אבל זה לא אסון. העלילה מפצה על זה. ואחרי כל ההקדמה הזו, הספר מדבר על עיר מדהימה שירדה מגדולתה ושתושביה ירדו מאיגרא רמה לבירה עמיקתא (לא להאמין, אבל את הביטוי למדתי מנרניה..), על מלחמת דתות שלכאורה שולית וקטנונית אבל מאיימת להשמיד ממלכות שלמות. זהו סיפורם של אנשים שעם כל כוחם והשפעתם רוצים לחולל שינוי- להרוס את השיטה שהעלתה אותם לגדולה. סיפור על אומץ והעזה שגורמים לטעויות איומות. סיפור בו אין צד טוב וצד רע. לכולם כוונות טובות- אך מעשיהם נעים על ספקטרום האפור. יש פה בגידות, תיכמונים, וגם מנה גדושה של אנושיות שמחממת את הלב- דוקא ביצורים הנאלחים ביותר. זהו ספר הביכורים של ברנדון סנדרסון, אבל אפשר היה לחשוב שהוא הרביעי. אז למי שפנטזיה אפית וברנדון סנדרסון הם האוכל האהוב עליו- יש פה בשר משובח :)”

“אני עושה שירות השנה בשכונה בדרום תל אביב. יש פה בניינים מתפוררים, סמטאות שחורות מלכלוך, וילונות עשויים סדינים וגרפיטי גס. הרבה מה לצלם. הילדים מסתובבים בכל שעה ובכל מקום; מסיעים אחד את השני על אופניים, משחקים כדורגל, מטפסים בגן שעשועים, מרביצים אחד לשני. בניגוד לקלישאות אין פה משטרה כל דקה ודי בטוח פה בלילה, ובכל זאת אנשים כל הזמן שואלים אותי איך אני לא מפחדת. בכל פעם שמישהו שואל אותי את זה אני רוצה להגיד לו שאני כן. אני מפחדת על העתיד של חניכים שלי, על ההווה שלהם ולפעמים גם על העבר. מפחדת שהם יתייאשו מנסיונות שלא הצליחו, שיגררו אחרי אנשים שיורידו אותם למטה, שהחלומות שלהם יישארו קבורים לנצח, שהם יפלו באמצע הדרך. אני רוצה להסביר לו גם - השכונה היא הרבה יותר מעוני ואלימות או אוסף פחונים. יש פה גיבורי על שנאבקים ביומיום, גאוות יחידה מטורפת, משחקי כדורגל בכל שעה ביום, מסיבות כל שישי. יש פה מקום לגדול ולהתפתח, להוביל ולראות שינויים. לעבוד קשה ולחלום בגדול. כשאני חולמת על השכונה בעוד עשר שנים היא נקייה, צבעונית ושמחה. ילדים שמטפחים חלומות יגורו בבתים משופצים עם גינות גדולות. ברחוב יצעדו אנשים גאים ומחויכים, כאלה שעמוד השדרה שלהם הזדקף. קבוצת הכדורגל תייצג את המדינה בתחרויות בחו"ל. יהיו לפחות שמונים אחוזים של גיוס לצה"ל - בעיקר ליחידות קרביות - ועוד ארבעים אחוזים של גיוס למשטרה. מהשכונה יצאו מנהיגים, רופאים, הייטקיסטים, מוזיקאים, מהנדסים, מחנכים ואומנים שייצרו דרכים חדשות ויאירו את העולם כולו. ברנדון סנדרסון כותב מצוין. אי אפשר לצפות את הכיוונים שהסיפור מתפתח אליהם, אבל כשקורים דברים הם נראים הכי הגיוניים. הדמויות בנויות מעולה - סריני שהיא זקופה, חזקה ונהדרת. הראתן, שהדרך שהוא עובר עם האמונה שלו ראויה להערכה. דילאף, שהצליח לגרום לי לסלידה של ממש. ראודן האופטימי חסר התקנה, שגרם לי להתאהב בו. אנשי החצר - רואיאל הזקן והחביב, קאיאן מקום המבטחים התמידי, טלראי השחצן, שודן העדין, נשות החצר המדוכאות. ואנשי אלנטריס - גלדון הפסימי, קרטה האמיצה והחכמה, סאולין החייל הנאמן, מארשי, מאארה, שאור, אאנדן. הספר הזה עוסק בשינוי. הוא לא מנסה להבין למה אלנטריס נחרבה או למה אפשר ליצור קסם רק בעיר עצמה. במקום זה הוא עוסק בדמויות וביכולת שלהן לקום ולשנות את גורלן. הוא שואל האם זה אפשרי בכלל, ועונה לעצמו שכֵּן. סריני שמנסה לגרום לנשות החצר ללחום ולעמוד על שלהן. הראתן (ודילאף) שמנסה להמיר את דתם של תושבי ארלון. שודן, רואיאל, אאונדל - שמנסים להפוך את השלטון למעט טוב יותר. ראודן. עשר שנים אחרי שהייתה עיר האלים, אלנטריס מתרסקת ומתכסה ברפש. ברחוב יש כנופיות שהורגות בשביל מזון ואלנטרים עצובים שחיים לבדם. עד שראודן מושלך לעיר וטוען שאפשר לאהוב את החיים בעיר, אף אחד לא חושב בכלל על האפשרות. עם החיוך הטוב שלו, העיניים הבוערות והלב המאמין בטוב של בני האדם, הוא סולל דרך חדשה עבור תושבי העיר. האנשים פה לא חייבים להיות צל של עצמם. אפשר לחיות באלנטריס ולמצוא משמעות. אפשר לקחת את הגורל הרע הזה - להיזרק לתוך עיר מקוללת מלאה במוטרפים ושבורים - ולהפוך אותו למשהו קביל. אפשר ליצור חברה מתוקנת גם במקום הכי גרוע. אפשר לחיות בשכונה ולטפח חלומות. אפשר להתגייס לצה"ל ואפילו למשטרה. אפשר לחלום על חיים חיים בחוץ, תמיד אפשר, אבל אפשר לבחור לחיות חיים טובים בפנים. אפשר לתקן את המעוות. אפשר לנקות את הרפש ולישון במקום נקי. אפשר להיות מאושרים וגאים במקום שבו אתה גר. אפשר לתקן את אלנטריס. אפשר לתקן את השכונה.”

“מהספרים החמודים של סנדרסון. הראשון שלו שקראתי, מבלי לדעת שזה הראשון שלו שפורסם. אלנטריס, שהייתה פעם מושבם של יצורים מופלאים ובעלי כוחות אדירים, הפכה לעיר רפאים המכילה רק תושבים שנוגעו בכתם. מעין מחלה חשוכת מרפא שמעוותת את מראה החולים בה והופכת אותם ליצורים מעוותים, בני אלמוות שאינם מסוגלים להירפא. כך שכל פצע שהם סופגים הופך להיות מקור כאב תמידי וכשדי מאלה נצברים, הללו מאבדים את דעתם ושוקעים בשיגעון. זה לא הספר הכי מלוטש, ובכל זאת, יש בו גולמיות יפהפייה. הוא כיפי לקריאה, זורם ומסקרן. חידת אלנטריס מצליחה להעסיק את המחשבה מבלי להיות ברורה מאליה. הסיום מעט מאכזב (שמחתי לגלות שסנדרסון עובד על ספר המשך) ומהיר מדי. הוא היה אפילו קצת מטופש. אבל המסע לקראתו היה שווה את הקריאה, כך שעדיין שמח להמליץ על הספר. אני יודע שהוא מתחבר ל'קוסמיר' של סנדרסון, אבל זה די לא רלוונטי לספר. הוא עומד בפני עצמו.”

“כשנרשמתי לסימניה לפני כשלוש וחצי שנים בחרתי לעצמי את הכינוי 'קוראת הכל' בעיקר בגלל שחשבתי את עצמי לכזו שמוכנה לקרוא ספרים מכל הסוגים והמינים. החל מרבי מכר פופולריים, דרך רומאנים עתיקים, ספרי איכות של סופרים ידועי שם, ספרי עיון, ספרי מדע בדיוני, מותחנים, ספרי אימה – מה שתרצו. אלא שיש ז'אנר אחד שאני משאירה בצד בדרך כלל, סגור בכריכתו: הפנטזיה. קראתי ואהבתי את 'שר הטבעות' ו'ההוביט', ונהניתי גם מסדרת 'הארי פוטר', אבל רק כי הפכו למפורסמים ומדוברים כל כך. זו אינה נטיית הלב שלי. ספרי פנטזיה בדרך כלל מגיעים במספר כרכים עבי-כרס, כשבכל אחד מאות עמודים ונראים כמו מסע מייגע וחסר תכלית, מכיוון שאף מילה בהם אינה רלוונטית למציאות שלנו או לחיינו. מן בריחה ארוכה-ארוכה למחוזות הדמיון. אלא שבניגוד למדע בדיוני, הדמיון בספרי פנטזיה אף הוא מוגבל משהו. בדרך כלל, לפחות על פי ניסיוני הדל, אין בהם רעיונות מהפכניים או שוברי-מוסכמות. יש שם רק עלילות סבוכות ומדממות על מלכים ומלכות, נסיכים נסיכות, רעים וטובים, רודפי בצע ורודפי כבוד – כל הדברים המוכרים מאגדות הילדים, רק שהם משולבים בעולם אחר עם שמות אחרים ולעיתים שפה אחרת, ואלימות בוטה יותר. אף פעם ההבטחה שבספרים האלה לא נראתה לי שווה התמסרות של שבועות ארוכים. והנה, מישהו בסימניה, שבינתיים 'קפא' לצערי, ואני לא זוכרת מי הוא היה, המליץ בחום על 'אלנטריס'. ממש ספרון במונחי הז'אנר. רק 544 עמודים. הזדמנות לחוות משהו מהאגדות המסובכות הללו, מבלי להקדיש לכך חיים שלמים... אז קניתי וצללתי למשך שבוע לעולם אחר. לעולם שבו מדינות שנקראות 'ארלון' ו'טאוד' נמצאות ביחסים מתוחים עם אימפריה ענקית בשם 'פיורדן'. הסכסוך ביניהן קשור, כמה מפתיע, גם לסכסוך דתי עמוק שבין שני זרמים, השו-דרת והשו-קוראת. עשר שנים קודם לכן, ארלון היתה מדינה משגשת בזכות קרבתה ל"עיר האלים" שנקראת 'אלנטריס', ששם שכנו להם אנשים נפלאים, טובי לב ויפי מראה שמבצעים קסמים מדהימים שמרפאים חולים, מצילים חיים, והופכים את העולם למקום טוב ויפה יותר. אבל יום אחד הקסם של אלנטריס כבה פתאום, איש אינו יודע מדוע, ומה שהיה ברכה, הופך לקללה, האלנטרים הופכים ל'מצורעים', ו'ארלון' הצמודה נקלעת למשבר עמוק. נסיכת 'טאוד' מגיעה להינשא לנסיך 'ארלון' ומכאן מתחיל הסיפור... בחציו הראשון של הספר ליווה אותי חשש כבד שנתקעתי עם ספר ילדים ארוך מדי, שמסרב להסתיים. הדמויות מחולקות בנוקשות ברורה לטובות, נעימות ומוארות, לעומת רעות, צרות עין וחשוכות, והעלילה, למרות סיפור הרקע העשיר, מתקדמת בצורה פשטנית, שלא לומר מגוחכת. כך למשל, אם יש לנו קונפליקט בין מנהיג טוב וחיובי, לבין בריון רחוב מרושע, מספיקות רק כמה מילות שכנוע מצידו של הטוב, והרע מכה על חטא, פורץ בבכי וחובר אל הטובים... דברים מסוג זה קורים במהלך החצי הראשון בכמה סיטואציות, שגרמו לי לנחור בבוז ולהפטיר 'נו באמת'... אבל אז מגיע חציו השני של הספר. והוא כה עשיר בהפתעות, באקשן, ובמתח שדעתי על הספר התהפכה לה. כנראה שיתרונו (היותו קצר יחסית) הוא גם חסרונו. סנדרסון חסך מאיתנו איזה 300 עמודים לפחות, בכך שפגם באמינות העלילה וקידם אותה במהירות, אבל אחרי שעוברים את האמצע, הספר הופך לקסום ומרתק ולא ניתן להניח אותו לרגע. (במאמר מוסגר, אני חייבת לציין לרעה את איכות ההדפסה. מעולם לא נתקלתי בספר עם כל כך הרבה שגיאות כתיב, וכזה חוסר הקפדה על אסתטיקה והגהה. כאילו מישהו הדפיס את הספר במדפסת בבית שלו. רק המחיר המומלץ לצרכן, 84 ש"ח, שמודפס על הכריכה האחורית, מעיד שמדובר בספר 'אמיתי'. מן הראוי שהוצאת 'סילבר סטארס', מי שלא יהיו, יכבדו קצת יותר את הקוראים שלהם, ויעבירו איזה מבט לפני שהם מדפיסים ספר...) בסיכומו של דבר, ספר פנטזיה לא רע בכלל למתחילים (ולחסרי סבלנות...). מתאים יותר לנוער, אבל מהנה גם למבוגרים. ריכך מעט את ההתנגדות הפנימית שלי לז'אנר וייתכן שבעתיד אנסה גם מה'הארד קור'. אני עדיין סבורה שהספרים האלה פונים בעיקר לילד שבתוכנו, אבל למה לא? גם לו מגיע להינות לפעמים.”

“אל אלנטריס הגעתי לאחר תקופת יובש של חודשיים וחצי(!) מספרים- ואני חייב לציין שזה בהחלט סיפק את הסחורה: קודם כל ספר פנטזיה אפית שזה במקרה גם הז'אנר האהוב עליי; העלילה מקורית לחלוטין, ולא נכנסת לתבניות קיימות בצורה מובהקת כמו תבנית 'הארי פוטר' הנדושה כל כך (אמנם הספרים הבאים של ברנדון סנדרסון כן מתאפיינים באותו מבנה בסיסי של סיפור מנקודת מבט של שלושה אנשים, מתחילים לבד ואז חוברים ומשנים\מצילים את העולם. אבל אלנטריס נכתב ראשון כך שאין צמה להתלונן); העלילה די מורכבת ומכניסה לתוכה גם ויכוחים תאולוגיים שמנפחים את הסיפור בקטע טוב, למרות שלפעמים זה קצת מתיש ואתה מייחל להמשך העלילה- זה לא נורא. אגב אי אפשר שלא להשוות את השו-דרת לאסלם והשו-קוראת לנצרות- לפחות בעיני המחבר שהיה מסיונר בעבר, שהאסלם עם הג'יהאד שלו מנסה להחריב את העולם ולהכפיף את כולו לשו-דרת, למרות שלצופה מהצד זה נראה טפשי לחלוטין- שתי הדתות דומות במידה מדהימה זו לזו. אבל מעל הכל- הכתיבה. ספר טוב נמדד בכתיבה שלו- האם הוא יכול לשאוב אותך אליו, לרתק אותך כדי שלא תוכל להפסיק, ושתתענג על הכתוב כאילו זה הדבר הכי כיף בעולם. אלנטריס לא מצטיין בזה כלל. הייתי נותן לו שלוש וחצי כוכבים בקטגוריה, אבל זה לא אסון. העלילה מפצה על זה. ואחרי כל ההקדמה הזו, הספר מדבר על עיר מדהימה שירדה מגדולתה ושתושביה ירדו מאיגרא רמה לבירה עמיקתא (לא להאמין, אבל את הביטוי למדתי מנרניה..), על מלחמת דתות שלכאורה שולית וקטנונית אבל מאיימת להשמיד ממלכות שלמות. זהו סיפורם של אנשים שעם כל כוחם והשפעתם רוצים לחולל שינוי- להרוס את השיטה שהעלתה אותם לגדולה. סיפור על אומץ והעזה שגורמים לטעויות איומות. סיפור בו אין צד טוב וצד רע. לכולם כוונות טובות- אך מעשיהם נעים על ספקטרום האפור. יש פה בגידות, תיכמונים, וגם מנה גדושה של אנושיות שמחממת את הלב- דוקא ביצורים הנאלחים ביותר. זהו ספר הביכורים של ברנדון סנדרסון, אבל אפשר היה לחשוב שהוא הרביעי. אז למי שפנטזיה אפית וברנדון סנדרסון הם האוכל האהוב עליו- יש פה בשר משובח :)”

“אני עושה שירות השנה בשכונה בדרום תל אביב. יש פה בניינים מתפוררים, סמטאות שחורות מלכלוך, וילונות עשויים סדינים וגרפיטי גס. הרבה מה לצלם. הילדים מסתובבים בכל שעה ובכל מקום; מסיעים אחד את השני על אופניים, משחקים כדורגל, מטפסים בגן שעשועים, מרביצים אחד לשני. בניגוד לקלישאות אין פה משטרה כל דקה ודי בטוח פה בלילה, ובכל זאת אנשים כל הזמן שואלים אותי איך אני לא מפחדת. בכל פעם שמישהו שואל אותי את זה אני רוצה להגיד לו שאני כן. אני מפחדת על העתיד של חניכים שלי, על ההווה שלהם ולפעמים גם על העבר. מפחדת שהם יתייאשו מנסיונות שלא הצליחו, שיגררו אחרי אנשים שיורידו אותם למטה, שהחלומות שלהם יישארו קבורים לנצח, שהם יפלו באמצע הדרך. אני רוצה להסביר לו גם - השכונה היא הרבה יותר מעוני ואלימות או אוסף פחונים. יש פה גיבורי על שנאבקים ביומיום, גאוות יחידה מטורפת, משחקי כדורגל בכל שעה ביום, מסיבות כל שישי. יש פה מקום לגדול ולהתפתח, להוביל ולראות שינויים. לעבוד קשה ולחלום בגדול. כשאני חולמת על השכונה בעוד עשר שנים היא נקייה, צבעונית ושמחה. ילדים שמטפחים חלומות יגורו בבתים משופצים עם גינות גדולות. ברחוב יצעדו אנשים גאים ומחויכים, כאלה שעמוד השדרה שלהם הזדקף. קבוצת הכדורגל תייצג את המדינה בתחרויות בחו"ל. יהיו לפחות שמונים אחוזים של גיוס לצה"ל - בעיקר ליחידות קרביות - ועוד ארבעים אחוזים של גיוס למשטרה. מהשכונה יצאו מנהיגים, רופאים, הייטקיסטים, מוזיקאים, מהנדסים, מחנכים ואומנים שייצרו דרכים חדשות ויאירו את העולם כולו. ברנדון סנדרסון כותב מצוין. אי אפשר לצפות את הכיוונים שהסיפור מתפתח אליהם, אבל כשקורים דברים הם נראים הכי הגיוניים. הדמויות בנויות מעולה - סריני שהיא זקופה, חזקה ונהדרת. הראתן, שהדרך שהוא עובר עם האמונה שלו ראויה להערכה. דילאף, שהצליח לגרום לי לסלידה של ממש. ראודן האופטימי חסר התקנה, שגרם לי להתאהב בו. אנשי החצר - רואיאל הזקן והחביב, קאיאן מקום המבטחים התמידי, טלראי השחצן, שודן העדין, נשות החצר המדוכאות. ואנשי אלנטריס - גלדון הפסימי, קרטה האמיצה והחכמה, סאולין החייל הנאמן, מארשי, מאארה, שאור, אאנדן. הספר הזה עוסק בשינוי. הוא לא מנסה להבין למה אלנטריס נחרבה או למה אפשר ליצור קסם רק בעיר עצמה. במקום זה הוא עוסק בדמויות וביכולת שלהן לקום ולשנות את גורלן. הוא שואל האם זה אפשרי בכלל, ועונה לעצמו שכֵּן. סריני שמנסה לגרום לנשות החצר ללחום ולעמוד על שלהן. הראתן (ודילאף) שמנסה להמיר את דתם של תושבי ארלון. שודן, רואיאל, אאונדל - שמנסים להפוך את השלטון למעט טוב יותר. ראודן. עשר שנים אחרי שהייתה עיר האלים, אלנטריס מתרסקת ומתכסה ברפש. ברחוב יש כנופיות שהורגות בשביל מזון ואלנטרים עצובים שחיים לבדם. עד שראודן מושלך לעיר וטוען שאפשר לאהוב את החיים בעיר, אף אחד לא חושב בכלל על האפשרות. עם החיוך הטוב שלו, העיניים הבוערות והלב המאמין בטוב של בני האדם, הוא סולל דרך חדשה עבור תושבי העיר. האנשים פה לא חייבים להיות צל של עצמם. אפשר לחיות באלנטריס ולמצוא משמעות. אפשר לקחת את הגורל הרע הזה - להיזרק לתוך עיר מקוללת מלאה במוטרפים ושבורים - ולהפוך אותו למשהו קביל. אפשר ליצור חברה מתוקנת גם במקום הכי גרוע. אפשר לחיות בשכונה ולטפח חלומות. אפשר להתגייס לצה"ל ואפילו למשטרה. אפשר לחלום על חיים חיים בחוץ, תמיד אפשר, אבל אפשר לבחור לחיות חיים טובים בפנים. אפשר לתקן את המעוות. אפשר לנקות את הרפש ולישון במקום נקי. אפשר להיות מאושרים וגאים במקום שבו אתה גר. אפשר לתקן את אלנטריס. אפשר לתקן את השכונה.”

“מהספרים החמודים של סנדרסון. הראשון שלו שקראתי, מבלי לדעת שזה הראשון שלו שפורסם. אלנטריס, שהייתה פעם מושבם של יצורים מופלאים ובעלי כוחות אדירים, הפכה לעיר רפאים המכילה רק תושבים שנוגעו בכתם. מעין מחלה חשוכת מרפא שמעוותת את מראה החולים בה והופכת אותם ליצורים מעוותים, בני אלמוות שאינם מסוגלים להירפא. כך שכל פצע שהם סופגים הופך להיות מקור כאב תמידי וכשדי מאלה נצברים, הללו מאבדים את דעתם ושוקעים בשיגעון. זה לא הספר הכי מלוטש, ובכל זאת, יש בו גולמיות יפהפייה. הוא כיפי לקריאה, זורם ומסקרן. חידת אלנטריס מצליחה להעסיק את המחשבה מבלי להיות ברורה מאליה. הסיום מעט מאכזב (שמחתי לגלות שסנדרסון עובד על ספר המשך) ומהיר מדי. הוא היה אפילו קצת מטופש. אבל המסע לקראתו היה שווה את הקריאה, כך שעדיין שמח להמליץ על הספר. אני יודע שהוא מתחבר ל'קוסמיר' של סנדרסון, אבל זה די לא רלוונטי לספר. הוא עומד בפני עצמו.”

“כשנרשמתי לסימניה לפני כשלוש וחצי שנים בחרתי לעצמי את הכינוי 'קוראת הכל' בעיקר בגלל שחשבתי את עצמי לכזו שמוכנה לקרוא ספרים מכל הסוגים והמינים. החל מרבי מכר פופולריים, דרך רומאנים עתיקים, ספרי איכות של סופרים ידועי שם, ספרי עיון, ספרי מדע בדיוני, מותחנים, ספרי אימה – מה שתרצו. אלא שיש ז'אנר אחד שאני משאירה בצד בדרך כלל, סגור בכריכתו: הפנטזיה. קראתי ואהבתי את 'שר הטבעות' ו'ההוביט', ונהניתי גם מסדרת 'הארי פוטר', אבל רק כי הפכו למפורסמים ומדוברים כל כך. זו אינה נטיית הלב שלי. ספרי פנטזיה בדרך כלל מגיעים במספר כרכים עבי-כרס, כשבכל אחד מאות עמודים ונראים כמו מסע מייגע וחסר תכלית, מכיוון שאף מילה בהם אינה רלוונטית למציאות שלנו או לחיינו. מן בריחה ארוכה-ארוכה למחוזות הדמיון. אלא שבניגוד למדע בדיוני, הדמיון בספרי פנטזיה אף הוא מוגבל משהו. בדרך כלל, לפחות על פי ניסיוני הדל, אין בהם רעיונות מהפכניים או שוברי-מוסכמות. יש שם רק עלילות סבוכות ומדממות על מלכים ומלכות, נסיכים נסיכות, רעים וטובים, רודפי בצע ורודפי כבוד – כל הדברים המוכרים מאגדות הילדים, רק שהם משולבים בעולם אחר עם שמות אחרים ולעיתים שפה אחרת, ואלימות בוטה יותר. אף פעם ההבטחה שבספרים האלה לא נראתה לי שווה התמסרות של שבועות ארוכים. והנה, מישהו בסימניה, שבינתיים 'קפא' לצערי, ואני לא זוכרת מי הוא היה, המליץ בחום על 'אלנטריס'. ממש ספרון במונחי הז'אנר. רק 544 עמודים. הזדמנות לחוות משהו מהאגדות המסובכות הללו, מבלי להקדיש לכך חיים שלמים... אז קניתי וצללתי למשך שבוע לעולם אחר. לעולם שבו מדינות שנקראות 'ארלון' ו'טאוד' נמצאות ביחסים מתוחים עם אימפריה ענקית בשם 'פיורדן'. הסכסוך ביניהן קשור, כמה מפתיע, גם לסכסוך דתי עמוק שבין שני זרמים, השו-דרת והשו-קוראת. עשר שנים קודם לכן, ארלון היתה מדינה משגשת בזכות קרבתה ל"עיר האלים" שנקראת 'אלנטריס', ששם שכנו להם אנשים נפלאים, טובי לב ויפי מראה שמבצעים קסמים מדהימים שמרפאים חולים, מצילים חיים, והופכים את העולם למקום טוב ויפה יותר. אבל יום אחד הקסם של אלנטריס כבה פתאום, איש אינו יודע מדוע, ומה שהיה ברכה, הופך לקללה, האלנטרים הופכים ל'מצורעים', ו'ארלון' הצמודה נקלעת למשבר עמוק. נסיכת 'טאוד' מגיעה להינשא לנסיך 'ארלון' ומכאן מתחיל הסיפור... בחציו הראשון של הספר ליווה אותי חשש כבד שנתקעתי עם ספר ילדים ארוך מדי, שמסרב להסתיים. הדמויות מחולקות בנוקשות ברורה לטובות, נעימות ומוארות, לעומת רעות, צרות עין וחשוכות, והעלילה, למרות סיפור הרקע העשיר, מתקדמת בצורה פשטנית, שלא לומר מגוחכת. כך למשל, אם יש לנו קונפליקט בין מנהיג טוב וחיובי, לבין בריון רחוב מרושע, מספיקות רק כמה מילות שכנוע מצידו של הטוב, והרע מכה על חטא, פורץ בבכי וחובר אל הטובים... דברים מסוג זה קורים במהלך החצי הראשון בכמה סיטואציות, שגרמו לי לנחור בבוז ולהפטיר 'נו באמת'... אבל אז מגיע חציו השני של הספר. והוא כה עשיר בהפתעות, באקשן, ובמתח שדעתי על הספר התהפכה לה. כנראה שיתרונו (היותו קצר יחסית) הוא גם חסרונו. סנדרסון חסך מאיתנו איזה 300 עמודים לפחות, בכך שפגם באמינות העלילה וקידם אותה במהירות, אבל אחרי שעוברים את האמצע, הספר הופך לקסום ומרתק ולא ניתן להניח אותו לרגע. (במאמר מוסגר, אני חייבת לציין לרעה את איכות ההדפסה. מעולם לא נתקלתי בספר עם כל כך הרבה שגיאות כתיב, וכזה חוסר הקפדה על אסתטיקה והגהה. כאילו מישהו הדפיס את הספר במדפסת בבית שלו. רק המחיר המומלץ לצרכן, 84 ש"ח, שמודפס על הכריכה האחורית, מעיד שמדובר בספר 'אמיתי'. מן הראוי שהוצאת 'סילבר סטארס', מי שלא יהיו, יכבדו קצת יותר את הקוראים שלהם, ויעבירו איזה מבט לפני שהם מדפיסים ספר...) בסיכומו של דבר, ספר פנטזיה לא רע בכלל למתחילים (ולחסרי סבלנות...). מתאים יותר לנוער, אבל מהנה גם למבוגרים. ריכך מעט את ההתנגדות הפנימית שלי לז'אנר וייתכן שבעתיד אנסה גם מה'הארד קור'. אני עדיין סבורה שהספרים האלה פונים בעיקר לילד שבתוכנו, אבל למה לא? גם לו מגיע להינות לפעמים.”