ביקורת ספרותית על אלנטריס מאת ברנדון סנדרסון
ספר טוב

---

כשנרשמתי לסימניה לפני כשלוש וחצי שנים בחרתי לעצמי את הכינוי 'קוראת הכל' בעיקר בגלל שחשבתי את עצמי לכזו שמוכנה לקרוא ספרים מכל הסוגים והמינים. החל מרבי מכר פופולריים, דרך רומאנים עתיקים, ספרי איכות של סופרים ידועי שם, ספרי עיון, ספרי מדע בדיוני, מותחנים, ספרי אימה – מה שתרצו. אלא שיש ז'אנר אחד שאני משאירה בצד בדרך כלל, סגור בכריכתו: הפנטזיה. קראתי ואהבתי את 'שר הטבעות' ו'ההוביט', ונהניתי גם מסדרת 'הארי פוטר', אבל רק כי הפכו למפורסמים ומדוברים כל כך. זו אינה נטיית הלב שלי.

ספרי פנטזיה בדרך כלל מגיעים במספר כרכים עבי-כרס, כשבכל אחד מאות עמודים ונראים כמו מסע מייגע וחסר תכלית, מכיוון שאף מילה בהם אינה רלוונטית למציאות שלנו או לחיינו. מן בריחה ארוכה-ארוכה למחוזות הדמיון. אלא שבניגוד למדע בדיוני, הדמיון בספרי פנטזיה אף הוא מוגבל משהו. בדרך כלל, לפחות על פי ניסיוני הדל, אין בהם רעיונות מהפכניים או שוברי-מוסכמות. יש שם רק עלילות סבוכות ומדממות על מלכים ומלכות, נסיכים נסיכות, רעים וטובים, רודפי בצע ורודפי כבוד – כל הדברים המוכרים מאגדות הילדים, רק שהם משולבים בעולם אחר עם שמות אחרים ולעיתים שפה אחרת, ואלימות בוטה יותר. אף פעם ההבטחה שבספרים האלה לא נראתה לי שווה התמסרות של שבועות ארוכים.

והנה, מישהו בסימניה, שבינתיים 'קפא' לצערי, ואני לא זוכרת מי הוא היה, המליץ בחום על 'אלנטריס'. ממש ספרון במונחי הז'אנר. רק 544 עמודים. הזדמנות לחוות משהו מהאגדות המסובכות הללו, מבלי להקדיש לכך חיים שלמים...
אז קניתי וצללתי למשך שבוע לעולם אחר. לעולם שבו מדינות שנקראות 'ארלון' ו'טאוד' נמצאות ביחסים מתוחים עם אימפריה ענקית בשם 'פיורדן'. הסכסוך ביניהן קשור, כמה מפתיע, גם לסכסוך דתי עמוק שבין שני זרמים, השו-דרת והשו-קוראת. עשר שנים קודם לכן, ארלון היתה מדינה משגשת בזכות קרבתה ל"עיר האלים" שנקראת 'אלנטריס', ששם שכנו להם אנשים נפלאים, טובי לב ויפי מראה שמבצעים קסמים מדהימים שמרפאים חולים, מצילים חיים, והופכים את העולם למקום טוב ויפה יותר. אבל יום אחד הקסם של אלנטריס כבה פתאום, איש אינו יודע מדוע, ומה שהיה ברכה, הופך לקללה, האלנטרים הופכים ל'מצורעים', ו'ארלון' הצמודה נקלעת למשבר עמוק. נסיכת 'טאוד' מגיעה להינשא לנסיך 'ארלון' ומכאן מתחיל הסיפור...

בחציו הראשון של הספר ליווה אותי חשש כבד שנתקעתי עם ספר ילדים ארוך מדי, שמסרב להסתיים. הדמויות מחולקות בנוקשות ברורה לטובות, נעימות ומוארות, לעומת רעות, צרות עין וחשוכות, והעלילה, למרות סיפור הרקע העשיר, מתקדמת בצורה פשטנית, שלא לומר מגוחכת. כך למשל, אם יש לנו קונפליקט בין מנהיג טוב וחיובי, לבין בריון רחוב מרושע, מספיקות רק כמה מילות שכנוע מצידו של הטוב, והרע מכה על חטא, פורץ בבכי וחובר אל הטובים... דברים מסוג זה קורים במהלך החצי הראשון בכמה סיטואציות, שגרמו לי לנחור בבוז ולהפטיר 'נו באמת'...

אבל אז מגיע חציו השני של הספר. והוא כה עשיר בהפתעות, באקשן, ובמתח שדעתי על הספר התהפכה לה. כנראה שיתרונו (היותו קצר יחסית) הוא גם חסרונו. סנדרסון חסך מאיתנו איזה 300 עמודים לפחות, בכך שפגם באמינות העלילה וקידם אותה במהירות, אבל אחרי שעוברים את האמצע, הספר הופך לקסום ומרתק ולא ניתן להניח אותו לרגע.

(במאמר מוסגר, אני חייבת לציין לרעה את איכות ההדפסה. מעולם לא נתקלתי בספר עם כל כך הרבה שגיאות כתיב, וכזה חוסר הקפדה על אסתטיקה והגהה. כאילו מישהו הדפיס את הספר במדפסת בבית שלו. רק המחיר המומלץ לצרכן, 84 ש"ח, שמודפס על הכריכה האחורית, מעיד שמדובר בספר 'אמיתי'. מן הראוי שהוצאת 'סילבר סטארס', מי שלא יהיו, יכבדו קצת יותר את הקוראים שלהם, ויעבירו איזה מבט לפני שהם מדפיסים ספר...)

בסיכומו של דבר, ספר פנטזיה לא רע בכלל למתחילים (ולחסרי סבלנות...). מתאים יותר לנוער, אבל מהנה גם למבוגרים. ריכך מעט את ההתנגדות הפנימית שלי לז'אנר וייתכן שבעתיד אנסה גם מה'הארד קור'. אני עדיין סבורה שהספרים האלה פונים בעיקר לילד שבתוכנו, אבל למה לא? גם לו מגיע להינות לפעמים.

» ביקורות נוספות של קוראת הכל
» ביקורות נוספות על אלנטריס