ביקורת ספרותית על הנכדה של מר לין מאת פיליפ קלודל
ספר טוב

---

התפעלתי מאד מ"הדו"ח של ברודק" שקראתי די מזמן. קלודל עושה שם שימושים מרתקים בשפה מומצאת שמצליחה איכשהו להידמות לשפה אמיתית שאנחנו יכולים לנחש מהי. קלודל גם ניחן בחוש מצויין לדרמה ואינו חוסך מהקורא הנרגש תיאורים מזעזעים הפוגעים בו בנקודות הרכות. וחוץ מזה ערכיו של קלודל הם כאלה שרוב האנשים יזדהו איתם, אם כי לצערי כמעט אף אחד לא יישם את העקרונות היפים שהוא מבטא - קבלת הזר והשונה, דחיית אלימות ועזרה הדדית.

הספר הזה עוסק בנושא שונה, אולי, מהנושא של "הדו"ח של ברודק" אבל מעביר את אותם ערכים. זקן מארץ כלשהי באסיה - גם פה קלודל מטשטש מדינות, כאילו אומר "כולנו אנשים. מה זה משנה באיזו ארץ אנחנו חיים" מפליג בספינת פליטים לארץ אירופאית כלשהי. יש לו מזוודה מהוהה עם מעט מאד רכוש הכולל שקית עם עפר מדינתו שסועת הקרבות, ובידיו נכדתו - תינוקת שנולדה מספר שבועות לפני שנמלט מארצו, וונותרה בדרך פלא שלמה אחרי שהוריה נהרגו במלחמה.

אי אפשר שלא להעריך את כתיבתו של קלודל. למרות שהוא מערפל את סיפורו, יש בו קטעים פיוטיים וגם קטעים שהקורא מתקומם לנוכח אי הצדק. קלודל מגייס את קוראיו ואלה אוהדים את האיש הזקן הנאלץ לעזוב את מכורתו אשר אהב להתרגל להרגלים חדשים ומוזרים, ללא שפה וללא קשרים אנושיים אחרים, רק כדי לגדל את נכדתו רחוק ממלחמה. הקורא גם מתפעל מידידות הנוצרת ללא שפה כי קלודל בשלו - אנשים יכולים - הוא אומר - ליצור קשר בלתי אמצעי שאינו תלוי בשפה, בהתנהגות, בגיל או בכל גורם אחר פרט לאנושיות. קלודל גם אשף הטוויסטים בעלילה ומספק אחד מדהים בסוף הסיפור.

אז מה אני אומרת? לו קלודל היה יוצר את המין האנושי, יש להניח שהיינו חיים בעולם טוב יותר, אוהבים ומכבדים את הזר, עושים שימוש מועט בשפה שהיא גורם מפריד... לפעמים אוטופיה היא קצת יותר מדי עבורי, באוגוסט.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על הנכדה של מר לין