קראתם את 'סטונר'? כי אני לא.
ורציתי, בעיקר בגלל סימניה למען האמת, הניגוד הגדול הזה של כוכב אחד עם חמישה מאוד סיקרן אותי. זה שלא יצא לי לקרוא אותו עדיין זה עוד עניין, אבל מתישהו אצטרך למרות שאולי מצד עצמו הוא לא היה מסקרן אותי.
אז את הספר הנוכחי, שגם מצד עצמו לא היה מסקרן אותי, מצאתי בתוך ערמה מוזרה והכריכה (והעובי) משכה אותי מספיק כדי שאעשה גוגל קצר על הספר ואבין שגם עליו יש איזה ניגודיות מוזרה שנעה בין ספר מדהים למיותר ואקרא אותו כדי להבין משהו.

אז כן, הוא נקרא די מהר, ואולי המקום שלו באמצע הזה שכל אחד מושך למדהים או מיותר, דווקא לא כזה מחמיא לו. אני יכול להבין את שני הצדדים, כי כן התרגשתי - אבל מכלום, מקליפה. זאת לא התרגשות טובה כמו זאת של מוסיקת המקרה של פול אוסטר או כל ספר טוב אחר, אבל זה גם לא סתם סיפור שכתוב על נושא מרגש או כואב בשביל להוזיל דמעה בכוח כדי להלך רגש בכוח אצל הקורא, אז שם אני חושב שהספר נמצא. יש שימשכו אותו למעלה רק על הרגש החם שהתעורר אצלם למראה הפליט המסכן ויש שימשכו למטה כשהם אולי יחשבו שמנסים להוליך אותם שולל עם דמויות ריקות וסיפור כואב.
ואני? אני בסדר, אצלי הוא עדיין באמצע ואין בי שום משיכה לשום צד, וזאת גם כן הסיבה שמעמידה אותו בשלושה כוכבים אמצעיים ולא ברורים שבטח אשכח עוד כמה ימים.

נקלעתי לבצורה קריאה מסיבות מבורכות, ירח דבש בניו-זילנד, שקוצר קמעה בשל הגעגוע והשלכות המלחמה על ארצנו. נושא שהוא אינטגרלי גם ביצירה זו.

מר לין איבד את הכול, את משפחתו, את אדמתו ואת שורשיו. רק דבר אחד נותר לו, הדבר היקר לו מכול, נכדתו עליה הוא שומר בכל מאודו. הוא נזרק לארץ זרה, שם הוא פוגש אלמן שמדבר את שפתו – שפת האובדן.

במידה מסוימת מר לין נחשף למנהגי הארץ החדשה ככמו שנכדתו הפעוטה נחשפת לעולם. קלודל מדגיש את ההמון הדוהר לו בלי די, כדי לסמל את אדישות הסביבה לצער האינדיבידואל.

אני מודה שלא צפיתי את התפנית בעלילה, ובמבט לאחור היא בנויה היטב. סוף הסיפור מכמיר לב.

שלושה וחצי כוכבים.

סיפור על על פליט אלמן ממזרח אסיה שמגיע למדינה מערבית כשאיתו תינוקת של בנו שנהרג (גם כלתו נהרגה) אמור להיות סיפור מרגש, נכון?
הבעיה שקל מאוד לסופר לסחוט את בלוטת הדמעות של הקורא במסחטת רגשנות.
כאן בא לעזרתי גב הספר, שם כתוב "תיאור מעודן, מאופק וחף מכל סנטימנטליות".
נשמע טוב, נכון?
אז זהו, שלא.

מה אהבתי בספר?
1. את העטיפה. גם זה משהו.
2. הספר קצר מאוד. כולה מאה ומשהו עמודים מרווחים מאוד.
3. את השם. מר לין נשמע לי כמו שם יהודי, לא ככה?

מה לא אהבתי בספר?
1. טוב, הוא באמת "מאופק וחף מכל סנטימנטליות" כפי שכתוב בעטיפה האחורית.
אבל אתם יודעים מה? אולי דווקא זו הבעייתיות שלו. הוא פשוט לא מצליח לעורר אמפתיה בקורא.
אני לא אומר שספר צריך להיות אמוציונלי באופן מוגזם, אבל הוא כן צריך לרגש את הקורא.
הספר הזה לא ריגש אותי. הוא שיעמם אותי.
2. את המחיר שלו. 88 ש"ח עלה לי השיעמומון הזה - אותו קניתי בגלל המלצה של חבר.
אין שום הצדקה שכזה קטנצ'יק (110 עמודים), גם הוא היה מעולה, יעלה כמעט כמו עב כרס בן 500 עמודים.
הספר הזה הוא אולי לא מסחטת דמעות, אבל הוא בטוח מסחטת כסף.

בשורה התחתונה: מר לין השאיר אצלי תחושה מרה.

אני אוהבת לרקוד, אבל מעולם לא רקדתי עם ספר. עכשיו זה קרה. תמיד יש פעם ראשונה, גם בגילי המופלג.

רקדנו ריקוד זוגי. הוא עמד מולי, צנום מאד, מניע את מילותיו וסיפורו. אני חוללתי את אשר חולל הוא בנפשי.
לא היה זה ריקוד חושני כמו טנגו, גם לא ריקוד קצבי וסוער כמו רוקנרול ואפילו לא ריקוד איטי, צמוד ומחבק כמו סלואו.

הריקוד היה מאופק. פעמים מעטות תנועותיו התעצמו ועוררו את נפשי להתקרב, להושיט לעברו את ידיי, לאחוז בדף או בשניים שהצליחו לגעת בנשמתי, להרגיש את חומם ולהחזיר להם חיבוק של תודה. לעיתים חשתי שהנה זה מגיע... רקדתי פסיעות ראשונות לעברו, ידיי כבר יוצאות אליו, והוא - לפתע משהו השתנה בו ובחר להרחיק אותי ממנו, אולי נבהל וחשש מהאינטימיות המתקרבת. פעמים אחדות ניסה לתעתע בי בתנועותיו המפותלות, אך אלו היו גמלוניות דיין כדי שלא אאבד את המרכז הפנימי שלי. ברגעים רבים בהם רקדנו יחד היינו מרוחקים זה מזו, מכונסים כל אחד בריקודו הוא. תנועותיו היו קצרות וחסרות הבעה, מבטו לא מצליח לחדור את עיני.

ספר כמעט נוגע, לא נוגע ומעט נוגע, שסגנונו המינימליסטי בעוכריו.
הסופר מנסה להציף נושאים חשובים רבים, אך מרפרף מבעדם ונוגע ברובם רק בקצות אצבעותיו. לכן התקשה לגעת עמוק בלבי.
גם סגירת הסיפור שאמורה היתה להפתיע לא היתה הפתעה גמורה עבורי. לאורך כל הקריאה תהיתי על מהותה של ה"דמות", וייחסתי לה מאפיינים דומים לאלה שהתגלו בסיומו של הספר.

חבל! יש בסיפור יסודות נהדרים ופוטנציאל. לו טופלו בדרך אחרת היה זה אך מועיל.
בכל זאת חסתי עליו מעט ואת השניים וחצי כוכבים שלי עיגלתי לשלושה.

את הספרון הזה שמספר על פליט אסיאתי זקן שמגיע למדינה מערבית כשאיתו תינוקת של בן שנהרג חשבתי שאסיים במהירות. זה לא קרה. כשהגעתי לעמוד 105, עשרה עמודים לפני הסוף, פשוט נשבר לי. הלכתי לד', שכנה, חברה וזאת שסיפרה לי כמה הספר הזה יפה, להתלונן. על הדרך גם לשתות קפה קר כי אצלה תמיד יש קרח במקרר. מצאתי אותה שותלת פרחים בערוגות החדשות שהיא עדרה במהלך ימי האבטלה הארוכים שיש לה עכשיו. אצל ד' זה ככה. בכל שנה שנתיים, כשהיא מובטלת מעבודה שיש בצידה שכר, מתווסף עוד אלמנט לבית שלה, תוצר של עבודה קשה לא פחות. פרגולה, ארון, תמונות, עכשיו, בנוסף לחפירות שהיא עושה היא אפילו התחילה לתפור.

מיד כשראיתי אותה סיפרתי מה אני מאחלת לאותו מר לין, כי באמת לא היה לי אכפת מה יקרה לו. מהחיוך שלה הבנתי שאני בכיוון, אבל ד' אמרה לי להמשיך לקרוא ואני סומכת עליה. המשכתי.

אז נכון, הסוף מפתיע. אם הייתי מרצה לספרות והייתי צריכה להדגים לסטודנטים שלי תהפוכות נארטיביות הייתי אולי משתמשת בו. אבל זה פחות או יותר הכל. כי טכניקה זה יופי וכתיבה יפה זה גם יופי אבל כשנדמה שהם הופכים להיות העיקר וסיפור שיש בו לכאורה כאב גדול עובר לידי בלי להזיז בכלל זה מרגיש כמו הפירסומות האלה שיש בהן אחלה סרטון רק שאני לא בדיוק זוכרת מה זה המוצר שהן מפרסמות.

הספר שהצליח להוציא אותי מקיבעון קריאה 07/10! נפלא. פשוט נפלא. קצר, מצחיק, מפתיע.

ספר מהפך קרביים. במיוחד בימי מלחמה אלה. כתוב ניפלא ברגישות רבה ובהבנה לגודל האסון.
מר לין מגיע בספינת פליטים למדינה לא מוכרת, לשפה לא ידועה, למנהגים שונים משלו, לנוף אחר ולריח אחר.
בידיו הוא נושא את נכדתו שהיא מושא כל דאגתו ונושאת איתה את כל הזכרונות של כפר הולדתו.
מר לין חולם ללא הרף על מדינתו ומשפחתו שנהרגה וכפרו שנשרף ויודע שאין לו דרך חזרה.
בטיוליו מחוץ למגורי הפליטים הוא מתידד עם אדם שונה ממנו לחלוטין. אין להם שפה משותפת אבל שניהם חולקים אסון ובדידות.
הידידות הזו מחזיקה את שניהם ומחזקת אותם.
הסיפור קורע לב ורק בסופו מתבהרות שאלות רבות שעולות לאורך הקריאה.
ההשקה לימינו אלה פשוט לא תאומן.

זהירות ספוילרים:

ספר קצר ונחמד.
בסביבות מחצית הספר הבנתי את הסיפור של הכנדה של מר לין, וחזרתי אחורה לדפים הראשונים בהם מתואר בקצרה כי מר לין מוצא את בנו וכלתו מתים מהפצצות, ואת הצעצוע של נכדתו עם רסיס בראש, ואז מבינים, וההבנה מעציבה עוד יותר- ומחדדת את הטראומה של המלחמה והבדידות.
לפעמים טראומה מתעתעת בחושים, ולפעמים דווקא התעתוע הוא מה שמאפשר להמשיך לקחת עוד נשימה ועוד אחת...
עצוב...
אבל יש שביב תקווה בדמותו של מר בארק, שכנראה גם הוא בודד וזקוק ליד מנחמת ולעיניים טובות שיביטו בו בחום וחיבה.
מקווה שבסוף הלא כתוב של הספר, מר לין ומר בארק יתגוררו יחד ויעבירו את ימיהם בשמש, על ספסל ברחוב, בטיולים על חוף הים, יחד- דואגים לנכדה של מר לין עד שיגיע הזמן לעבור הלאה.

שוב היגעתי לספר מההמלצות של חבריי בסמניה.
אדם קשיש עוזב את הכפר שלו עם "נכדתו",ומפליג לעיר הגדולה.
לאחר שמצא את בנו וכלתו בשדה האורז מתים מהמלחמה.
ספר דק,אבל כל מילה ומשפט נותן לקורא לבהות ולחשוב,כמה החיים אכזריים,ומשונים.
לאחר שסיימתי את הספר,היה לי המון חומר למחשבה.
והיגעתי למסקנה כשהאדם מגיע לגיל מבוגר,ואפילו אם אינו צלול,הוא נאחז בקש זעיר,על מנת לשרוד בחיים.
הספר השאיר לי טעם של מרירות ועצב בלב.