ביקורת ספרותית על כפרה - ספריה לעם #504 מאת איאן מקיואן
ספר מעולה

---

למי מאיתנו לא היו רגעים בחיים אותם הוא היה מוחק, לו רק אפשר היה? רגעים מביכים-בדיעבד בהם עשינו שגיאות מטופשות, היינו חסרי-רגישות, נסחפנו אחרי רגשות עזים והצטערנו אחר-כך, פגענו, ביצענו עוולות, היינו קצת מנוולים אפילו שאולי חשבנו שהצדק איתנו? רגעים אשר, לו היו נחשפים כעת בפני כל (ובפרט בפנינו אנו, שהרי השתנינו מאז והדחקנו חלק מרגעים אלו), היו סודקים את שריון הדימוי-העצמי שלנו בפני אחרים ובפני עצמנו. איך יכולנו להיות כל כך... כל כך... לא אנחנו?!

אני מודה כי לי היו לא מעט רגעים כאלו. בעיקר בשנות הנעורים, אשר לא לחינם נקראות שנות הטיפש-עשרה, אבל גם אחריהן. ומאחר וגדלתי במשפחה לא מאושרת, סיימתי את שנות העשרה שלי מתוסבך למדי ונדרשו לי עוד לא מעט שנים נוספות על מנת להכיר את עצמי, לדעת מה מתאים לי ומה נכון עבורי, להמיר את הכעס כלפי הורי בהבנה ואח"כ באהבה, ולפתח שכבה של ביטחון-עצמי שהיא דקה אמנם מכדי למנוע לחלוטין את כאבי הפגיעות, אך חסינה דיה כדי לאפשר לי לפעול באפקטיביות סבירה (כך אני מקווה) למען מטרותיי.

למזלי, השגיאות שעשיתי באותן שנים בהן הייתי בן-אדם "בהרצה" לא היו בלתי-הפיכות. ככלל, הטעויות והשטויות שעשיתי אז נדמות כעת, במבט לאחור, כקצף-על-פני-המים המתפוגג בחלוף הזמן: שום דבר לא נשבר ללא תקנה. אבל לא לכולם בהכרח יש מזל כזה. מה עולה בגורלם של אנשים צעירים שטרם עמדו לחלוטין על דעתם העושים שגיאות שהשלכותיהן קשות? האם יש כפרה על שגיאות כאלו? האם הן יוכלו לתקון?

בשגיאה כזו בדיוק – שגיאת גיל הנעורים אשר קשה לתקנה ולכפר עליה – עוסק ספרו המצוין של איאן מקיואן, "כפרה". הרומן נסב סביב שלוש דמויות ראשיות. בראיוני טליס, נערה בעלת דמיון מפותח ויצירתיות נדירה לגילה; אחותה ססיליה טליס, אישה צעירה בקצה מסלול נעוריה על סף גילוי נשיותה; ורובי טרנר, איש צעיר, נחוש ומוכשר להפליא, בנה של עובדת משק-הבית של משפחת טליס שמר טליס פרש עליו את חסותו ומממן את לימודיו הגבוהים. כבאפקט הפרפר, סידרה של צירופי מקרים אשר שלישיה זו מעורבת בה מחוללת תגובת שרשרת שאחת החוליות בה היא אותה שגיאת-נעורים העוברת כחוט-השני בעלילת הרומן.

זהו הספר הרביעי של מקיואן אותו אני קורא. בעוד שלשלושה הראשונים ("סולאר", "אמסטרדם" ו"אהבה עיקשת") התחברתי כבר אחרי עמודים ספורים, כאן נסחפתי עם העלילה רק לאחר כתשעים עמודים. הסיבה היא שבחלק הראשון של הספר העלילה זורמת לאיטה. בחלק זה של הספר מקיואן בעיקר מותח את הקפיץ המשוכלל והחזק שיניע אח"כ את העלילה לאורך כ-300 עמודים נוספים (או, אם תרצו, לאורך כשישים וחמש שנה נוספות), ומעניק לדמויות עומק. אך משהעלילה החלה לזרום בקצב, היה לי קשה להניח את הספר המרתק הזה מידי.

עלילת הספר מתפרשת כאמור על פני שנים רבות וחלק ממנה מתרחש במסגרת המערכה האיומה בדנקרק שבצרפת במהלך מלחמת העולם השנייה, בה נחלו בעלות הברית תבוסה קשה מידי הנאצים מחד, אך גם הצליחו כנגד-כל-הסיכויים להציל את רובו של חיל המשלוח שלהן מאידך. אנו נחשפים גם ללונדון של ערב הבליץ האווירי הנאצי ולחוויות הקשות של אחיות בתי החולים של לונדון במהלך תקופה נוראה זו. מקיואן מפליא לתאר אירועים היסטוריים אלו לפרטי-פרטים וניכר שעשה מחקר מעמיק בנושא טרם כתיבת הרומן.

רק דבר אחד העיב על הנאתי מן הקריאה ברומן זה – התרגום העברי. המתרגמת היא עתליה זילבר והעורכות האחראיות הן אילנה המרמן ונילי מירסקי. מדובר בטרויקה מכובדת ובעלת זכויות רבות בספרות העברית. ובכל זאת, נראה שהתרגום לא עבר אפילו את מבחן האיכות הבסיסי ביותר שהייתי מצפה לו: קריאה קפדנית אחת כתום התרגום. דוגמאות לבעיות בתרגום מופיעות מתחת לביקורת זו. אם אתם יכולים לקרוא את הספר במקור האנגלי, עדיף. אם לא – אפשר ליהנות ממנו גם בתרגום העברי למרות הבעייתיות שבו.

*****************************************************

קראתי את ההדפסה החמישית מ-2003. הנה מקבץ של טעויות שלא צריכות להופיע בתרגום איכותי:

- עמוד 102: "חוסר סקרנותו בקשר לבנו נראתה בלתי אנושית". צ"ל "... נראה בלתי-אנושי".

- עמוד 132: "תחושה צינה היא להתבגר". מה זה?

- עמוד 142: "כמעט כל המבוגרים שנכנסו אל חדר האוכל המחוסר האוויר".

- עמוד 172: "אפילו כימיאי יש בו תועלת". הכוונה ל"כימאי".

- עמוד 297: "המועקה לא הייתה רק בבית החולים". לא? אח"כ המועקה הלכה גם לקולנוע? די ברור שהכוונה היא כי "לא רק בבית-החולים שררה מועקה". ישנם בספר משפטים מסורבלים למכביר, קרוב לודאי תוצר לוואי של התרגום. הנה דוגמא נוספת לתרגום גרוע היוצר משפט בלתי-ניתן להבנה:

- עמוד 306: "אבל כשעמדה בכותונתה על המישורת שעל יד חדרה, הדבר האחרון בלילה [מה?], והביטה אל העיר החשוכה שמעבר לנהר, זכרה את המועקה השוררת ברחובות, ובמחלקות, מועקה שכמוה כחשכה עצמה. שום דבר בשגרה יומה [למה?], אף לא האחות הראשית דראמונד, לא יגן עליה מפניה". אוי.

» ביקורות נוספות של עולם
» ביקורות נוספות על כפרה - ספריה לעם #504