החיים כתיקון
לצבי המורה שלי להיסטוריה של יהודי ארצות הברית היו מטלות מאוד מקוריות לתלמידו, הייתי צריך לצפות בסרט שחור לבן מפתיע באיכותו בשם אליס איילנד, המספר על הגירת היהודים לארצות הברית, או לקרוא את רומן המופת, העוזר של ברנרד מלמוד בכדי לקבל מימד חוויתי נוסף לאפוס הגירת היהודים לברוקלין. באמצעות הגישה הזאת למדתי איך לומדים היסטוריה כחוויה רב תרבותית מרגשת הנוצרת מהמפגש בין תחומים שונים כמו קולנוע וספרות עם ההיסטוריה.
כשקראתי את דנקרק של סבאג מונטיפיורי, המספר על הדרך בה הבריטים חילצו את עצמם מצרפת שנכבשה על ידי הגרמנים, מצאתי בספרו אזכור לספר כפרה של איאן מקיואן העוסק באותה אירוע מכונן. נגשתי לסופר שאת ספריו לא הכרתי עד כה, בכדי להשלים את תמונת דנקרק שלי, ולהבין טוב יותר איך נראית המתנה דרמטית של חיילים מובסים, המוטלים על רצועת חוף ים צרה ודחוסה, מטולטלים בין תקווה לייאוש.
הספר כפרה מתחיל בשלווה בריטית טיפוסית המשתבשת בהמשך. התחלה היא כמו סרט בריטי מוקפד, בו המצלמה נעה באיטיות על חפצי הבית בכדי להכניס את הצופה לאווירת התקופה, בית אצולה בשקיעתו, רגע לפני מלחמת העולם השנייה. מקיואן מתעכב על כל פרט באמצעות משפטים דחוסים וארוכים, לצד תרגום שלא זורם, ההופך את הפתיחה למייגעת ומתישה.
בראיוני היא ילדה מפונקת המבקשת לעלות מחזה שכתבה בעזרת בני משפחתה, משאלה שנותרה לא ממומשת, מכאן היא נפגשת עם החיים הממשיים ומביימת אותם כמציאות מעוותת שמקורה בקנאה ובנקמה ילדותיים. היא מפרשת את אחותה ססיליה הבוגרת המתנה אהבים עם רובי, בנה של עובדת המשק, כמעשה תועבה, בהמשך היא משייכת לרובי עלילת אונס תמוהה. בדיה שהפכה לאשמה הממיטה אסון על חייו ועל המשפחה כולה. האם כפרה ומחילה למעשה הנורא אפשריים ?
החלק השני של הספר מהווה ניגוד לשלוות הפתיחה. טוראי רובי טרנר, נסוג כחייה נרדפת ופצועה לדנקרק, הוא עובר מסע, אודיסיאה של סבל ותבוסה, החובר למעמדו, כאסיר משוחרר שהורשע בעבירת אונס. נשארה לו אהבה מנחמת לססיליה, שדמותה עוזרת לו לשרוד ייאוש ותבוסה הלובשת ממדי אסון קולוסאלי. באמצעות מקיואן, יכולתי לשמוע את שאגת מפצצי הצלילה החולפים ביעף על אנדרלמוסיות שיירות הנסוגים. הרגשתי באימת החיילים והאזרחים הנמלטים. ראיתי את מראות ההרס והרוגים המוטלים בצידי הדרכים כפני התבוסה. רובי מגיע לחוף בשארית כוחותיו, מולו הים הריק מסירות, מאחוריו טבעת המגנים המנהלת קרב נואש נגד הגרמנים שעוד רגע יפרצו את קו החזית, מצב ללא תיקווה, ייאוש אנושי של יחיד ואומה שגורלם מוטל על כפות המאזניים.
כפרה, הוא לא רומן היסטורי רגיל, אלא רומן פסיכולוגי ופילוסופי, המתאר את חיבוטי נפשם של גיבוריו על רקע תקופה רבת תהפוכות. הרומן, למרות פתיחתו המתישה הותיר אותי לא פעם פעור פה מול היכולות הוירטואוזיות של מקיואן לשלב בין תיאורים אנושיים, לתיאורים תקופתיים והגות. כפרה היא יצירה טובה המעמידה במוקדה שאלה פילוסופית גדולה, האם יצר לב האדם הוא רע מנעוריו ( בראשית ח כא ). מקיואן מבקש מעננה לדילמה הגדולה, באמצעות התבוננות בחיים ההופכים לאסון קולוסאלי, בהם גיבוריו מתמודדים עם מצבים אנושיים קיצוניים, קינאה, עוול, אשמה, כפרה, ומחילה. התנסויות המייצגות את הטבע האנושי, כרע מיסדו בצד האחד שלו (הובס) וכטוב מיסודו בצד השני שלו (לוק ). האדם כנראה לנצח יאבק, או יחיה את שני היסודות הסותרים, בניסיון אין סופי להשגת השלמה פנימית. מקיואן חיפש במעגלי חייהם של גיבוריו, את התשובה לשאלה, האם כפרה ומחילה אפשריות, האם הניסיון להשגתן מוביל להשלמה פנימית ?
סיום הרומן כפרה הוא שיא נפלא ההופך את העלילה למעגלית, לרגע נדיר של קסם בו העבר וההווה מתחברים. ברגעים האלו הרגשתי כמו בראיוני הבוגרת, גיבורת הרומן, המביטה על חייה ותחושות של עצבות והשלמה פנימית מציפים אותה, על החיים שהיו ועל אלו שלעולם לא יקרו עוד.
אחרי שסיימתי את כפרה, בקשתי להרים טלפון לצבי המורה שלי להיסטוריה, שהוא ממש זקן כעת, ולומר לו תודה על האופן שבו אני עדיין ממשיך על פי משנתו לחוות היסטוריה, ספרות וקולנוע, כתמונת פזל רב תרבותית, חייה, נושמת ומרגשת ולעתים אף בועטת ומכאיבה.
