“זהו ספר אוטוביוגראפי מרגש ושונה מספרים אחרים שקראתי אודות השואה. העלילה כאן מתרחשת בגטו סגור ולא במחנות השמדה על אדמת גרמניה והדבר הכי חשוב, הוא מסופר דרך עיניו של ילד קטן. "זה לא היה מחנה-ריכוז או מחנה –עבודה בו לוקטו על-כורחם יחד אנשים אלמונים זה לזה. כאן היו אלה בני הקהילה שלך, אשר חיו לפני-כן שנים רבות ביחד. הכרת אותם בנסיבות מכובדות שונות ועתה התגלו בפרצוף שונה, לעתים מכוער ודוחה. זה היה אחד הדברים המכאיבים בגטו."

שלום אילתי נולד בעיר קובנה שבליטא בשנת 1933 לזוג הורים ממוצא יהודי ואחות קטנה בגיל ארבע. האם, לאה, הייתה אחות מוסמכת במקצועה, משכילה ומשוררת ואהבה להקריא לבנה שירים וסיפורים וקומוניסטית בלבה. האב, ישראל, היה מורה בבית-ספר עברי, ציוני ואיש ספר.

ב-22 ביוני 1941 הגרמנים נכנסו לקובנה והוציאו את כל יהודי העיר באמצע הלילה והכניסו את כולם לגטו מעבר לנהר. וגם חטפו. אנשים יצאו לסדר דבר-מה, חצו רחוב בדרכם הביתה וכמו נבלעו מתחת לאדמה. רבים נלקחו לפורט השביעי, עמדו בשקט עם תעודות בידיהם מתוך מחשבה שעוברים מיון וסיווג, מבלי לדעת על הנעשה מעבר לסוללת העפר. מעולם לא נודע דבר מפורש על גורלם לבני משפחתם ושנים חיכו שיחזרו יקיריהם, ממאנים להינחם.

האקציות הלכו ונשנו בגטו. הגרמנים הוציאו בכוח מהגטו קשישים וילדים, העלו אותם על רכבות ושלחו אותם לדכאו. "מלאכתם של הגרמנים עלתה יפה הודות לליטאים אשר סייעו בשקיקה ובנכונות גדולה – ולמעשה היו המוציאים לפועל של התכנית הגרמנית. יחידות מגויסות של ליטאים, לטבים ואסטונים שירתו במשך שנות המלחמה כקבלני רצח של יהודים במזרח-אירופה כולה."

עיקר הסיפור על תהליך הישרדותו של שלמה בגטו ומחוצה לו. הוא אהב והיה קשור מאד לאימו ולאחר ששלחו את אביו לגטו ריגה, שלמה השתדל לעזור ולתמוך בה, כי נותרה המפרנסת היחידה במשפחה. היא עבדה הרבה שעות במפעל למגפי-לבד עבור הגרמנים. אמו של שלמה הייתה אישה חכמה ואקטיבית והיו לה קשרים בהיחבא עם פרטיזנים. היא הצליחה להפיק חוט של תקווה בילדיה שיינצלו מהתופת והתחילה לרקום תכניות בריחה, להוציא את שני ילדיה מחוץ לגטו. קודם הוציאה את הילדה שנמסרה לליטאית (חשוכת ילדים) ולאחר זמן קצר הוציאה גם את שלמה, שנמסר לקשישה גויה מעבר לנהר. באותו בוקר כאשר הוברח בספינה לכיוון ההר-הירוק, ישבו מאחוריו שתי נשים והוא שמע אותן מתלחשות: "חיימקע שלי כבר איננו בחיים, ולמה ילד זה נשאר".

ההמלטות של שלמה טומנת בחובה נדודים רבים בין משפחות גוים ובתים זרים ברחבי ליטא. הוא סובל ומתגעגע נואשות לאמו. עקב הנסיבות שלמה מתבגר ולומד להיות עצמאי ככל שהפחד והחרדות אפשרו לו. היו לו סיוטים שהגרמנים יתפסו אותו למרות שבתחילת ההימלטות הוא גר לא רחוק מביתה של אחותו הקטנה, שלמה קבל הוראה מפורשת מאמו לא להתקרב לבית ולא לנסות ליצור קשר עם אחותו. הוא שמע בקול אמו, אך בדיעבד יתכן שלו נהג אחרת, היה מציל את אחותו מידי הגרמנים. המשפחה שהסתירה את הילדה קרוב לשנה גילתה את הסוד לגסטאפו והם באו ולקחו אותה ומאז נעלמו עקבותיה. עד היום הסופר מתייסר על כך. כואב מאד!
בסופו של המסע שלמה מגיע לארץ ישראל ואביו מצטרף אליו לאחר שנתיים וחצי. מעולם אביו לא סיפר לבנו מה עבר עליו בדכאו, לא הזכיר את שמה של רעייתו לאה ואחותו הקטנה וגם לא שאל את בנו מה אירע איתו בגטו ובנדודיו. עצוב מאד!

אחרי כ-50 שנה נסע שלמה לבקר פעמיים בליטא, לבקר מקומות שנחרטו עמוק בזיכרונו ולא נתנו לו מנוח. הוא לא מצטער על ביקוריו למרות שנרתע מאד מלשוב אל גיא ההרג והיתמות. הספר מלווה בצילומים אותנטיים של בני משפחתו. מתוך 29 נפשות מבני משפחתו נותרו שניים בלבד לאחר המלחמה.
היה מספר קטן של ליטאים, ששלמה הציע את מועמדותם ל"חסדי אומות העולם" ביד ושם.
ומשפט שסוגר את הספר: "קשה אפוא, קשה להביט לאחור ולא להפוך לאבן."

מומלץ ביותר לבעלי לב חזק.”

“גילוי נאות: מכיר את הכותב באופן אישי
ולמרות כך, דומני שאוביקטיבית הספר הוא יצירת מופת.
ספר שואה שאינו עוסק בחורבן אלא גם מחייה את העולם המופלא שקדם לו. השניים שזורים יחד בסיפור בצורה מעוררת הערצה.
דבר נוסף שמייחד את הספר הוא העובדה שהספר המביא את סיפור השואה מנקודת המבט של ילד. למרבה הצער בודדים הילדים ששרדו את הזוועה ולכן הקול של ילד הוא ייחודי.”

“ספר מעולה בעל קול ייחודי
מרגש, נוגע ללב, כתוב נפלא.
חמישה כוכבים נוצצים בעלטה.”

“ספר נפלא, שמתאר היטב את החיים מתחילת המלחמה בגטו קובנה שבליטא בצורה מפורטת. כתוב בצורה נוגעת ללב.”