• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הפיתוי להיות מאושרים

הפיתוי להיות מאושרים

מאת לורנצו מרונה

הביקורת של - -

תמונה של - -
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
הפיתוי להיות מאושרים

הפיתוי להיות מאושרים

מאת לורנצו מרונה

הביקורת של - -

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של - -
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2018
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אל
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 7 שנים

“שורה תחתונה- כריכה זוועה, ספר נפלא! הרבה אנשים יחליטו אפילו לא לקרוא תקציר של ספר בגלל כריכה לא יפה”

7/8
ביקורות על הפיתוי להיות מאושרים
הבאה
ג'ורג'
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 7 שנים•1 דקות קריאה

נהדר. תמיד מעניין ומסקרן לקרוא ספרים שמדגדגים ומפלרטטים עם הקווים הניהיליסטיים והציניקנים שבך, ו'הפיתוי להיות מאושרים' עושה את זה נפלא, במיוחד כשהוא מתובל בתוגה ובליריות של נאפולי.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אדמה
אדמה
תמונה של רץ
רץ
תמונה של כרמלה
כרמלה
תמונה של דנה
דנה
תמונה של משה
משה
תמונה של
תמונה של dina
dina
7קוראים|גיל ממוצע60|43%נשים

על המבקרת

תמונה של

- -

ותיקה
חברה מזה 10 שנים
85 ביקורות•4 נבחרות•1,416 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•ספרות קלאסית
תמונה של
- -
ותיקה
חברה באתר מזה 10 שנים
ביקורות85
ביקורות נבחרות4
לייקים שקיבלה1,416
דירוג ממוצע3.7 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית46ספרות מתורגמת26ספרות קלאסית3

דיון על הביקורת

1 תגובה
dina
dina•לפני 7 שנים
נכון? הכל שם נהדר!
1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של - -

קן הקוקיה

קן הקוקיה

קן קיזי

מחיאות כפיים סוערות צריך למחוא לדבר הזה, בכל עמוד, על כל דמות, על כל צחקוק ועל כל רגע של עין לחה. לא צריך להשוות לסרט, לא צריך לשאול האם הוא עומד במבחן הזמן, לא צריך להעיר שהפסיכיאטריה עברה כל-כך הרבה מ-1962 ועד היום. עזבו, באמת – רק לקרוא וליהנות, ואפילו לחזור אליו שוב. הוא משחק בבטן הרכה של שאלת השיגעון והשפיות, של מלחמת היחיד בחברה, של השתלבות בה במחיר של כיבוי האש הפנימית – והכל בהומור עצוב וחכם.

בזכות כל אלה, הוא רלוונטי ומרגש למרות מרחק הזמן, ואולי דווקא בגלל הניחוח הארכאי. להתרגש ממקמרפי, מבילי, מהארדינג ומצ'יף זה קצת כמו לחזור ולהתרגש מול "מלך האריות" באנימציה דלוחה של שנות ה-90, ולצקצק על בתי משוגעים של פעם זה כמו להתחרפן על הצבא של "מלכוד 22", או על הרפואה של "בית האלוהים", וזה בכלל לא משנה שיצאו מאז כמה וכמה דברים "רלוונטיים" יותר בפירוטכניקה של וואו - פשוט כי זוכרים שהם מהמוקדמים ששיחקו לדברים האלה בבטן הרכה.

בתוך הטירוף הזה שקורה עכשיו, עוד לפני שנפתחו החנויות, קיבלתי אותו בעסקת החלפה. עמדתי עם מסכה וכפפות מול איזה בחורצ'יק מתחת למגדל מים ושמיים קודרים, נתתי לו את "כרוניקה של מוות ידוע מראש" של מארקס, והוא נתן לי בתמורה את "קן הקוקיה", והנהנו אחד לשני בגבות כמו שיכולים להנהן רק מי שהחליפו כמה גרמים של קוק או ספרים אפוקליפטיים על טירוף ואבסורד, והעותק ישן, ישן, ישן, והדפים חומים וספוגים לחות, וקראתי אותו בנשימה עצורה ובעיניים מוטרפות, בידי קטיפה, כדי שלא יתפורר לי ובעיקר כדי שיישאר איתי עוד.

"הוא לא מוכן לתת לכאב למחוק את ההומור, בדיוק כמו שהוא לא מוכן לתת להומור למחוק את הכאב." (209)

לפני 6 שנים•
★★★★★
•- -
מובי דיק [2 כרכים]

מובי דיק [2 כרכים]

הרמן מלוויל

כבר תקופה שיש לי כרית גדולה בצורה של דג, שאני נשענת עליה כשאני מחפשת תנוחה או זווית נוחה לקרוא בה. בשלב מסוים היא התחילה להחליק לי מאחורי המיטה, ממש צנחה בין הקיר למזרן עם הראש למטה כך שרק הזנב נשאר בולט בחוץ. כמה וכמה פעמים עמדתי והסתכלתי על זה, מגרדת בראש באי-נחת, יודעת שאיכשהו ראיתי פעם את הזנב הדגי הזה שכאילו צומח מלמטה, ופשוט לא זכרתי מאיפה. ימים שלמים זה רדף אותי, וכשנזכרתי שמדובר בכריכה האלמותית של מובי דיק – התחלתי אני לרדוף את הספר, בתרגום הזה ממש, עד שצדתי אותו.

אז הנה, קוראת "מובי דיק" מאת הרמן מלוויל, תרגם את זה יפה (בהיר, נהיר, אדיר, נדיר וכביר) אהרן אמיר. התרגום הוא בגדר שירה צרופה, ארוכה ומתמשכת. מהבחינה השפתית לבדה – הוא מהטקסטים היפים שקראתי, אם לא היפה בהם. הוא מצחיק, הוא מותח, ובחלקים מסוימים אפילו הרגשתי כמו ילדה שמהנהנת בפה פעור ובעיניים נוצצות לסיפור שמקריאים לה.

בסיפור, ישמעאל המלח וקוויקווג הצילצלן יוצאים למסע ציד-לוויתנים ארוך על סיפונה של "פיקווד", נסחפים אחר הטירוף של קפטן אחאב לצוד ולחסל את מובי דיק, הלוויתן הלבן והאיום. כמובן ואיך לא – זהו רק רובד אחד, והספר גדוש (כמו רוב הקלאסיקות האלמותיות) בהמון משמעויות, פרשנויות, קריצות ופלירטוטים עם הנצרות, היהדות, המיתולוגיה וכן הלאה. במשמעות שאני (באופן אישי) נוטה להתחבר אליה בעיקר, הלוויתן הוא סמל ומייצג של הפחדים והאִיּוּמִים הגדולים ביותר עלינו ועל נפשנו – בעיקר מבפנים, ושל האלוהים הגדול והכל-יכול שנמצא בעיקר בתוכנו ("הדבר שקוראים לו הצל שלי כאן עלי-אדמות הוא-הוא מהותי האמיתית", "הצרכים הפנימיים ביותר שבתוכנו הם המוסיפים להאיץ בנו קדימה"). לכולנו יש לוויתן – גדול יותר או פחות, מודע יותר או פחות. אנחנו יכולים לדלוק אחריו באמוק כמו קפטן אחאב, או מנגד – בכלל לא לדעת שהוא חג תחתינו במעגלים.

כידוע, לצד השפה היפהפייה, הספר שופע תיאורים מרובים – טכניים להחליא – של זני לוויתן, שיני לוויתן, שומן לוויתן, צבע לוויתן ומה לא. מצד אחד, זה מציף אבסורד גדול וחכם – שהרי נלקח הדבר האיום והנורא והמפחיד שרק האל והשטן ראו במו-עיניהם, ומפורק לגורמים קטנים. במובן הזה, האנציקלופדיה הקטנה שמובלעת בתוך הספר היא עוד ניסיון אבסורדי, בעיניי, 'לצוד' את הלוויתן – להצליח לתפוס אותו בשלמותו. מצד שני, זה מייגע באופן חריג.

לא סתם התמה המרכזית היא של מרדף ומסע. כמו שאני רדפתי בתחילה את הספר – כך הוא רדף אותי מאוחר יותר. לא פחות מחודש ימים לקח לי לקרוא אותו, ובמהלכו עשיתי הפוגה כדי לקרוא לא פחות משמונה (!) ספרים אחרים. הוא העיק עליי. הוא עיצבן אותי. לא הייתה לי סבלנות אליו. החלטתי שאחאב צריך להרים כבר ידיים ולרחם על כולנו, ממש בשיא הסערה שבלב הים, ואז הספר הסתכל עליי במבט מאשים ומפתה, וחזרתי אליו שוב ושוב. כנראה שמסעות אמיצים הם כמעט תמיד ויה דולורוזה. הם לא לכולם, אבל אם יש מזל – מגלים בסופם שהשקט האמיתי הוא זה שאחרי הסערה.

"יש אנשים המתים בעת השפל; יש המתים במי אפסיים; יש המתים במלוא גאון המבול. ואני חש עצמי עכשיו כמו נחשול שכל-כולו כרבולת קצף אחת... לחץ את ידי לשלום, בן-אדם."

לפני 6 שנים•
★★★★★
•- -
חשמלית ושמה תשוקה

חשמלית ושמה תשוקה

טנסי ויליאמס

"לפיסת השמיים, הנראית מסביב לבניין הלבן, צבע כחול עדין, מיוחד במינו, כמעט טורקיז, המשווה לתמונה אווירה לירית והדר, המצמצמים את תחושת ההתפוררות [...] אווירה מתאימה נוצרת על-ידי המוסיקה של הבדרנים הכושים, בבר שמעבר לפינה. באזור זה של ניו אורלינס, תמצא תמיד מאחורי הפינה, או במרחק בניינים אחדים, פסנתר קטן שאצבעות חומות פורטות עליו בשטף קדחתני" (תמונה ראשונה, 5).

בכזה קסם מוסיקלי וציורי מתוארת בפתיחה מסגרת המחזה. שכונת עוני בניו-אורלינס, שנות ה-20 של המאה ה-20, בניין דירות רעוע בעל שתי קומות. למטה גרים סטלה וסטנלי – היא עקרת בית כנועה ונאיבית, הוא בעיקר משחק פוקר, משתכר ושובר דברים בבית. אחותה של סטלה, בלאנש ("לבנה" בצרפתית), מגיעה לביקור בקו הרכבת החשמלית של ניו-אורלינס, הנקראת "Desire". היא מספרת לאחותה על אובדן אחוזת המשפחה; היא מסתירה את גילה ומספרת סיפורי מעשיות; היא עטופה בגינונים, בפרוות ובתכשיטים, והיא מביאה איתה תשוקה וטירוף שמטלטלים את חיי הזוג ואת חייהן של דמויות אחרות. רק בהדרגה נחשף הסיפור העגום שלה. אחת המעלות הגדולות של המחזה, בעיניי, היא שהיחס והרגש שלי כלפי בלאנש וכלפי כל דמות, כמעט, השתנו מקצה לקצה מתחילת המחזה ועד סופו.

טנסי וויליאמס כתב את המחזה ב- 1945, וב1947, בניו-יורק, הוא עלה לראשונה על במה. כמו בהרבה יצירות טובות, אפשר למצוא בו כמה וכמה צירים שדרכם אפשר להתחבר או להבין את הסיפור. האחד הוא, כמובן, מפגש התרבויות הנפיץ והרגיש בין בלאנש, האמריקאית שמגיעה לכאורה "מבית טוב", וסטנלי – מהגר בהמי, פרוע ואלים ממוצא פולני, שהיא מכנה בלעג "פולאק". ציר אחר, איך לא, הוא המתח והיחסים שבין נשים וגברים – חלוקת תפקידים, אגו וכבוד. מעבר לעניינים האלה, לדעתי, יש אמירה עמוקה ומרומזת יותר על ההתבגרות (ואפילו ההזדקנות) הבודדה והפתטית שמייצגת בלאנש, על כמיהה לתשוקה ובעצם – על מהי בכלל "תשוקה". מה ההבדל בין התשוקה הרומנטית, התמימה, שמייצגת ושחוותה בלאנש בעברה המפוקפק, לבין התשוקה הטראגית והסוערת שקיימת בין סטנלי וסטלה?

"היא בוודאי אוהבת אותך. אנשים חולים יוצרים קשרים עמוקים יותר, כנים יותר... הראה לי אדם שלא ידע עצב מימיו, ואוכיח לך שהוא יצור שטחי" (בלאנש, 47);

"הוא מתנהג כמו חיה! ... יש בו אפילו משהו תת-אנושי ... שריד מתקופת האבן! נושא הביתה את הבשר החי, שלל הציד מן הג'ונגל! ואת – את כאן – מחכה ומצפה לו! אולי ינחית עליך מהלומה ואולי ישמיע קול נאקה וינשק לך!" (בלאנש, 64);

"התגלתה לי – האהבה. גיליתי אותה בבת אחת ובשלמות רבה, רבה מידי. זה היה כאילו הוטלה פתאום אלומת אור מסנוורת על משהו שהיה תמיד שרוי בצל, וכל העולם הואר בשבילי" (בלאנש, 89);

"כשרק נפגשנו, את ואני, חשבת שאני המוני. את כל-כך צדקת, בייבי. הייתי המוני כמו זבל. את הראית לי צילום של בית על עמודים ואני הורדתי אותך מהעמודים האלה ואיך שאהבת את זה, איך שאהבת את האורות הצבעוניים שנדלקים! ולא היה לנו טוב ביחד? לא היה לנו בסדר גמור עד שהיא הופיעה כאן?" (סטנלי, 106).

הקריאה היא קצבית, תאטרלית, עצובה ומצחיקה, וחלקים כבירים מהטקסט הקראתי לעצמי בקול רם. כאן יש לציין לחיוב את התרגום של רבקה משולח, גם אם בנקודות מסוימות הרגשתי שהוא לא מושלם. אני מודה שלא התאפקתי, ומיד בסיום הקריאה צפיתי בסרט "A Streetcar Named Desire" שיצא ב-1951. פתאום השכונה שציירתי בראש נצבעה מולי בשחור-לבן, בלאנש הייתה וויויאן לי היפהפייה, סטנלי היה מרלון ברנדו, ובאותה קצביות נהדרת של שעתיים, קיבלתי השלמה הולמת למחזה.

למי שמתחבר למחזות ולא מתגרד מקצת מלודרמה – מומלץ בחום ואפילו בתשוקה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•- -
יוליסס [מהדורה מחודשת]

יוליסס [מהדורה מחודשת]

ג'יימס ג'ויס

יצירת מופת. לבנת חבלה. מעיין נובע. בור בלי תחתית. תיבת נגינה. מעצור לדלת. יקום בכף היד. הבל יצוק. ביצת הפתעה. סם הזייה. קנה של תותח. פלסטיק שרוף. שיר הלל. פגר עופות. סימן שאלה. נזר הבריאה. הר של אשפה. רכבת הרים. שפך ביבים. נוסח תפילה. נעימת קבורה. פרח נדיר. ראש בקיר. תמוה. דפוק. מבריק. חלול. יקר מפז. זול ורדוד. עשרה כוכבים או מינוס תשעה –

והכל נכון. 841 עמודים שהם מפגן להטוטים וירטואוזיים של "לזה אני קוראת ספרות, רבותיי!" באותה נשימה עם "עזבו אתכם שטויות, זה בכלל לא ספרות הדבר הזה, רבותיי!", וגם אחרי שקוראים ומתמוגגים וצולחים – איך אפשר להמליץ? מה אגיד? "תכניס, תכניס את הראש למיקרו ותפעיל, יש מצב שתראה כוכבים"? ממילא מי שצלח וסיים אותו - קרא והבין אותו קצת אחרת, או ראה כוכבים קצת אחרים.

אציין שניגשתי למלאכה מבלי שקראתי קודם את האודיסאה או את "דיוקן האמן כאיש צעיר" המתבקשים, וגם לא במקביל ל"המדריך ליוליסס", דווקא בגלל שרציתי שהקריאה הראשונה שלי בו תהיה ניטרלית וחווייתית, והנה, נודה על האמת - לא קל. זרם תודעה, שפת חלום, סגנונות כתיבה מתחלפים ואינסוף (תרתי משמע – אינסוף) הערות שוליים, הקבלות, סמלים, אנלוגיות ופארודיות, החל באודיסאה ועד לשיקספיר דרך כתבים גאלים של המאה ה-19 והברית החדשה. כמובן שאפשר לפרק את יוליסס לאורכו ולרוחבו וגם באלכסון במשך כמה שנים טובות, ולפענח לעומק כל הקבלה, כל פארודיה, כל סמל וכל משחק מילים – ויש לא מעט שעשו זאת. היופי הוא, שלגמרי לא צריכים ולא חייבים – להפך.

בעיניי, יוליסס הוא לא יצירה שמוגשת "להבנה מלאה", והוא לא "סיפור" שמספרים לנו כדי שנבין אותו כמו שהוא. הוא גוש גולמי של Mind.

ג'ויס כתב עולם שלם וכאוטי שמתרחש ביממה אחת בדבלין (16.06.1904, הוא ה-BloomsDay); בתאריך הזה, במציאות, פגש ג'ויס לראשונה את אהובתו. הוא הכין תיבת אוצר עם דמויות אדירות, עם עושר אינסופי של הסתעפויות, אסוציאציות, פרטים, הקבלות, חלומות, מחשבות וזיכרונות – חלקם ברורים לנו וחלקם פחות, ונתן לנו להציץ. רק להציץ.
ה- Mind הזה של ג'ויס הוא כמו חידה עמומה שאנחנו מנסים להבין דרך חיבור לחלקיקי ה-Mind שלנו. בהתאם, היכולת להרפות מהצורך להבין כל פסיק וכל מילה – היא קריטית ואפילו מתבקשת. לדעתי, צנוע מספיק להבין שקיימת פארודיה, או שקיימות הקבלות. את חלקן אנחנו מבינים עד הסוף ואת חלקן לא – וזה בסדר. זה לגמרי נתון לבחירתנו באיזו רזולוציה לקרוא אותו, ואפשר להנות ממנו באינספור רמות שונות. דווקא ברגע שנשענים אחורנית ונותנים לג'ויס לשחק לנו בראש, רואים את העלילה (שקיימת גם קיימת, בניגוד למה שאוהבים לטעון), בו-זמנית מבינים שהיא ממש לא העיקר, צוחקים בלי הפסקה, מתפעלים, מסמנים המוני משפטים גאוניים ופשוט לא יכולים להניח אותו מהיד. סבוך, עמוס וסתום ככל שיהיה – לא הייתי מוותרת בו על מילה אחת.

"מִלִּים? מוּסִיקָה? לֹא: מָה שֶׁמֵּאֲחוֹרי זֶה. בלום פָּרַם, הִדֵּק, נִתֵּק. בלום. שֶׁטֶף חֲשָׁאִיּות מטושטשת חמימה טַעַם-ממנה, זָרַם לִשְׁטֹף הַחוצה בְּמוּסִיקָה, בִּתְשׁוּקָה, אָפֵל הַשֶּׁטֶף לִטְעִימָה, פּוֹלֵשׁ, לְמַשֵּׁשׁ אוֹתָהּ, לחֲשָׁשׁ אוֹתָהּ לְפַשְׁפֵּשׁ אוֹתָהּ לגַשֵּׁשׁ מֵעָלֶיהָ, תַּיִשׁ, נַקְבּוּבִיּות לְהִתְרַחֵב מִתְרַחֲבוֹת. תַּיִשׁ. הָאֹשֶׁר, הַתְּחוּשָׁה, הַחֲמִימוּת ה... תַּיִשׁ. להזרים מֵעַל סְכָרִים אשד זְרָמִים. מַבּוּל, אשד, שֶׁטֶף, אשד-אֹשֶׁר, תישת-תַּיִשׁ. עַכְשָׁיו! שפַת הָאַהֲבָה." (11, הסירנות; 320-321).

לפני 6 שנים•
★★★★★
•- -
הנכדה של מר לין

הנכדה של מר לין

פיליפ קלודל

לפני שנתיים ומשהו, במקום העבודה שלי הייתה מסתובבת פְּנִינִית (לא תרנגול הודו, אלא פְּנִינִית), שמנמנה ושחורה עם נקודות לבנות. היא נמלטה, כנראה, מאחד ממגדלי עופות הנוי שבאזור, וכמו פרטיזנית אמיתית הסתובבה במרחבי הדשא ולפעמים גם חצתה בריצה את הכבישים הפנימיים. לא היה עובד שלא הכיר אותה, ועבורי ועבור חבריי היא הפכה ממש לקמע. היא הייתה, עם כמה שמשעשע אולי להודות בזה, נקודת אור קוריוזית וחמודה שמחכה לנו שם בבוקר, או פוגשת את המבט שלנו כשהסתכלנו החוצה מהחלון, ותמיד הצליחה לנחם ולשעשע אותי. כשחזרתי לאותו המקום, שנה ומשהו אחר כך, גיליתי שהחברה המנוקדת שלי נדרסה ואיננה, והרגשתי צביטה בלב שלגמרי הבהירה לי שהפעם החוויה שלי במקום הזה תהיה שונה לגמרי, כפי שבאמת קרה.

למר לין, איש אסיאתי זקן ובודד, שמגיע למדינה זרה בספינת פליטים, יש כזה קמע – יש לו את נכדתו סנג-דיו, השארית היחידה מחייו האהובים והשבורים שנותרו מאחור. אותה קטנטונת היא הכוח המניע של מר לין, שגם ברגעי ההשפלה הקשים והעצובים נותן לו סיבה להמשיך ולסחוב. בלי שפה, בלי כסף, אבוד בעולם, הוא נאחז בנכדתו ובחבר שפגש בוקר אחד על ספסל, ואפילו שהם לא לגמרי מצליחים לתקשר, הם מצליחים להפיג זה את בדידותו של זה.

בדרך-כלל אני לא אוהבת את פיליפ קלודל, וספרים אחרים שלו שניסיתי בעבר זנחתי מהר מאוד. משהו בכתיבה שלו מרגיש לי קצת שטוח, לא מספיק מרגש ונוגע, ולמרות זאת משהו בסיפור גרם לי לחייך בעצב. הסיום שלו נהדר, מיוחד במינו, וגם אם הקריאה עצמה לא תמיד מתגמלת או מרגשת, היא כן 'תופסת' ומושכת. בסופו של דבר, הוא הצליח ליצור כאן סיפור קצר שעוסק (לטעמי, לפחות) בבדידות ובכמיהה האנושית הבסיסית למגעו, אפילו רק לנוכחותו, של אדם אחר.

מומלץ.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•- -
שינה

שינה

הרוקי מורקמי

כשסיימתי את הספר התחשק לי לתפוס את מורקמי, להושיב אותו בכעס בבוסטר שבמושב האחורי, להסתכל עליו דרך המראה הקדמית ולהגיד לו "זה מתחיל להימאס עליי, הרוקי", ו"מה קרה לדברים היפים והחכמים שהראית לנו שאתה יודע לכתוב", ו"זה שהגננת אמרה שאתה מוכשר לא אומר שאפשר להתחיל לחפף ולזרוק", ו"חכה, חכה שנגיע הביתה ואבא יראה את הספר הזה", כי באמת שהיו לו הברקות, לאיש המוכשר הזה. באמת שאני מחבבת אותו, ואחרי שקראתי לא מעט מספריו, התקבע לי הסטנדרט הלא-מתפשר שלו, שגם אם הוא עמום ותמוה ומשונה, יש בכתיבה שלו קסם ואיכות.

קראתי את "שינה" מיד אחרי "המתקפה על המאפייה", גם הוא סיפור קצרצר של מורקמי בערך מאותה התקופה, ואכן יש ביניהם הרבה מן המשותף. שניהם נכתבו, לא להפתעתי, יחסית בתחילת הקריירה של מורקמי ("שינה" ב- 1989, "המתקפה" ב- 1982), והבוסר ניכר בהם. התחושה משניהם היא של תוצאה של מפגש שני בסדנת כתיבה, של מישהו שיודע לכתוב ואמרו לו "קח, תכתוב משהו יפה באורך 60 עמודים על רעב באופן מטאפורי, או על הסירוב לישון באופן מטאפורי".
אם ב"מתקפה" האנלוגיה הייתה לרעב של תרבות המערב והוצגה באופן קצת מצועצע ומוגזם (שימוש במקדונלדס כסמל, למשל), ב"שינה" זה נמשך ושוב קיבלנו טקסט דק, יפה, שמנסה להמחיש בדרך מסתורית ועלומה את הרעיון של שינה כניתוק, הרפיה או החמצה, אל מול הערות שמסמלת פיכחון, תבונה, הבנה שמשהו "לא בסדר", או קצת – שוב – רעב.

במרכז הסיפור ניצבת אישה בת 30, נשואה לגבר מפלסטיק ואמא לילד צעצוע, ששניהם מנופפים לה באותה הזווית מהחלון של הרכב בכל בוקר כמו בפרסומת למשחת שיניים, ובנוסף לכל – הבעל הוא באמת רופא שיניים. האישה מתקשה לישון וחווה מעין אינסומניה משונה, ובזמן שבעלה ישן ללא הפרעה, היא גומעת את "אנה קרנינה" ושותה לה ברנדי, או במילים אחרות – מסרבת "לישון" – כלומר, "לעצום את העיניים" בעוד שנישואיה הולכים ומעלים אבק. לאט לאט, מתפתח אצלה ערוץ מקביל ומשונה של חיים אינדיבידואליים, משל עצמה, שיש בהם רוח ותחושת חיות ואפילו אשליה שהיא נעשית צעירה יותר, אבל הם מצויים על התפר שבין חלום לערות.

בבסיס, הרעיון עמוק ובהחלט ראוי לספר, או לכל הפחות לסיפור. הבעיה היא, שוב, בחוסר התחכום של הכתיבה ובמינון היתר של הסמלים. כאן אין מקדונלדס כמסמן של תרבות המערב החלולה, אבל יש אישה בת 30 שחיה חיים חסרי תשוקה, שנשואה לגבר ש"בכלל לא מעניין אותו איזה ספרים אני קוראת", וכמובן – שותה ברנדי ואוכלת ממתקים משוקולד כמעין חטא מתוק, ובעלה הוא הרי – בל נשכח – רופא שיניים; היא קוראת את "אנה קארנינה" היצרי והמשולהב; היא כותבת עבודה על קת'רין מנספילד, סופרת ניו-זילנדית שמתה בגיל 34 משחפת, אחרי שחיה חיי זוגיות לא שגרתיים, וכן הלאה וכן הלאה. יפה, חמוד, אבל לא מספיק מעודן ומתוחכם.

הספר מלווה באיורים יפהפיים, שלעתים קשורים לסיפור ולעתים קצת פחות. חווית הקריאה כן מהנה ומורקמי הוא מורקמי, גם כשהוא מפגיז בעבודה מושקעת וגם כשהוא מחרטט קצת את המורה ומקווה שהיא תיתן ציון טוב בכל זאת.

3.5 כוכבים, כמחווה של סלחנות על כך שמדובר בכל זאת בטקסט מוקדם.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•- -
הזמנה לגרדום

הזמנה לגרדום

ולדימיר נַבּוֹקוֹב

הרבה דברים הוא מזמין, "הזמנה לגרדום". הוא מזמין קריאה מעמיקה ומושקעת, אולי אפילו קריאה נוספת, מזמין ניתוח ופרשנות יותר מאשר ביקורת או סקירה ובעיקר מזמין הרבה מחשבה.

אי-שם ב-1934 נבוקוב כתב על צינצינאט, אסיר הממתין להוצאתו להורג. סובבים אותו הסוהר המוקיון ובתו הקטנה והפתיינית (שמנסה, לכאורה, להציל אותו), מנהל הכלא הנבל, אסיר נוסף בעל זהות חידתית, בני משפחתו ההזויים, עורך דין נלעג ועוד דמויות סטריאוטיפיות, גנריות, גרוטסקיות להחריד, שדרך המפגשים איתן הופכים שלושת השבועות שלפני המוות לאבסורדיים, לעצובים, למצחיקים ובעיקר לביזאריים.

אנחנו לא יודעים מה היה פשעו של צינצינאט, ובצדק – זה פשוט לא רלוונטי, כי הספר הוא גרוטסקה צינית ואבסורדית על החיים והמוות, הגוף והנפש, הציני והמהותי. הוא מצליח להיות נהיר וזורם, אבל בו-זמנית מרגישים שיש בו עוד רובד, אותו רובד פרשני שהוא כל-כך מזמין. לא ברור באיזו מדינה, אם בכלל, מתרחש הסיפור, או מתי הוא מתקיים "במציאות" ומתי הוא למעשה מתקיים בפנטזיה, או בדמיון של צינצינאט. אותו "כלא" הוא לפרקים כלא גשמי, אמיתי וקר, ולפרקים הוא יותר מטאפורי, בעל קירות דיפוזיים. צינצינאט הוא גם אדם רגיל, "ככל האדם", אבל גם איש גנרי – משל לאדם הכלוא באופן נצחי ב"כלא" שאנחנו מכנים "החיים".

התחושה במהלך הקריאה היא של צפייה בסרט תקופתי וקופצני בשחור-לבן, או של צפייה בהצגת תאטרון ישנה, ארוכה ומורכבת, אל תוך הלילה, עד לסיום המיוחד. אין כאן טקסט ארוך, ולמעט מונולוגים ומכתבים מרגשים, יפהפיים וליריים שמופיעים פה ושם מפיו של צינצינאט – הוא גם לא מתיימר לסחוט דמעות או לטלטל במובן המקובל. הוא פשוט מתמלל סצנות אבסורדיות שקל להמחיז אותן בדמיון – על ההמתנה למוות הידוע מראש, שבפנטזיה אולי נדמית כמו תפילה נוגה וקדושה, אבל בפועל יכולה להיות משחק שחמט עם שותף מדושן לתא; על פרידה, שבתיאוריה אולי מלווה במילות אהבה, אבל בפועל יכולה להיות מביכה וחמוצה מהחמצה; על כמה ניתן "להתכונן" למוות, על השבריריות המביכה של החיים ועל המשמעות שיש או אין במה שנותר או במה שאפשר להיאחז בו עד לרגעים האחרונים.

חשוב לנסות ולהיות ערים לרבדים הנוספים שמעבר לסיפור הפשוט (גם אם לא להעמיק בהם), אחרת הוא נחווה כפחות טוב. באותה נשימה - אפשר לוותר על אחרית הדבר הארוכה והמפונפנת. היא לא מבארת ומעמיקה כמו שהיא מתנשאת ומעיקה.

מומלץ.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•- -
בית האלוהים

בית האלוהים

סמיואל שם

כמו כל אדם שעובד במערכת הרפואית, קיבלתי לאורך השנים המלצות (מוצדקות יותר או פחות) על ספרים, סדרות וסרטים, החל מ"האנטומיה של גריי", דרך "האוס" ועד "האדם מחפש משמעות", כל אחד בזווית ובהקשר קצת אחרים. בסופו של דבר, כמה טוב שבאופן לגמרי עצמאי התגלגלתי אל הספר הזה, שלמרבה השמחה והגיוון גם נכתב ע"י פסיכאטר ומחבר כל-כך הרבה עולמות קרובים אליי, ובפרט מפלרטט (או מנסה לפלרטט) לא מעט עם המקום של הפסיכולוגיה והרגש בתוך ההקשר הרפואי.

במרכז הסיפור המטורלל הזה עומד רוי באש, שמתחיל סטאז' ב"בית האלוהים", בית-החולים שמסונף ל"בה"ט" – בית-הספר-לרפואה-הטוב-ביותר, יחד עם חבריו התמימים והנמרצים. הספר מגולל את שנת הסטאז' הטרופה שהוא חווה, ועל הדרך שוטף בציניות, בזימה, בהומור ובלי טיפת רחמים כל סוגיה ונושא שרק יכולים להתעורר במפגש שלהם עם שאר חברי הצוות ועם המטופלים. בתוך שנה אחת בלבד, מספיק רוי לקוות, להתפכח, ללעוג, להתייאש, לצחוק, לדמוע, להתחרמן, לדעוך וגם, כמובן, להתפתח ולעבור טלטלות אישיות ומקצועיות, להתפלש בחרא האקזיסטנציאליסטי, במוות, במשמעות, או כמו שאמרה לו חברתו, ברי -

"שום דבר לא משתנה. להיסטוריה האישית ולחוויות אין כל חשיבות. אין כל צמיחה. לא ייאמן: בכל רחבי המדינה, עוברים סטאז'רים את התהליך הזה, וממשיכים כל יום כאילו דבר לא קרה ביום הקודם. 'שכח מזה, הכל נסלח, חזור הביתה, באהבה – ההיררכיה הרפואית'. זה ממשיך, חזק יותר מהתאבדות של מישהו. זה מה שעושה אדם לרופא. נהדר" (עמ' 273)

מעמדה קצת מוטרדת, וכאילו כדי לבדוק אם יש ממש בטענה הזו, את התזה שלי כתבתי בזמנו על החוויה של סטאז'רים לרפואה בשנת הסטאז', ועל האופן שבו הם תופסים את המרכיב הרגשי של טיפול הרופא במטופל. ניסיתי לגלות אם באמת אין משמעות להיסטוריה האישית של הרופא, או לאישיותו, או לסבא החולה שלו, או למוצא שלו, בעיצוב של התפיסות האלה. ראיינתי סטאז'רים במשך שנה, שמעתי את הסיפורים שלהם, עם חלקם צחקתי, עם חלקם כמעט ודמעתי, אבל בעיקר יצאתי עם תחושה מאוד מורכבת שרק בחלקה היא אופטימית, וברובה היא פשוט מכירה במידה שבה המערכת הרפואית (קצת כמו כל מערכת) היא מדשדשת, עגמומית, שאולי מוטב להיות אדישים אליה, אבל לפרקים להרשות לעצמנו גם לחייך בה, לקוות בה, אפילו לשמוח, אפילו – לא עלינו – להיות שמחים על בחירתנו לעבוד בה.

הספר, כמובן, חכם ונהדר ומעלה הרבה חיוכים. הוא מושווה לא מעט, ובצדק, למלכוד-22 בציניות ובהגחכה הכמעט-מתבקשות של מערכות גדולות, משומנות, לעתים מושחתות ומשוללות-היגיון. בדומה למלכוד-22, הוא פרוע לגמרי ומתאפיין באותם ראשי-תיבות משעשעים, יצירה של עולם כאוטי ושחיטה של פרות קדושות, בקיצור – כל המאפיינים הנהדרים האלה שאולי לפני עשור היו גורמים לי לתת גם חמישה כוכבים. לפרקים הוא קצת חזרתי, לפרקים קצת ארכאי, אבל בסך הכל – נפלא ומומלץ בחום למי שיידע לגשת אליו בראש הנכון ובלי יותר מידי ביקורתיות ורגישות.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•- -
קוקולקה

קוקולקה

לאנה לוקס

לא, זה לא כיף. זה לא נעים לקרוא ספר על ניצול מחפיר של ילדים ונוער. זה מחריד. החוויה היא פשוט חווית זעם מתמשכת, מתסכלת, מרגיזה, מטלטלת, אפילו אם לא מדובר במקרה אמיתי. החוויה הופכת לקשה פי כמה, ברגע שהסיפור גם מסופר לעילא ולעילא, כמו שקורה בספר הזה, בפשטות אין-קץ, באופן מרתק שגורם להחסיר נשימה. בעצם, התוצאה היא ספר שקשה להגיד בלב שלם ש"נהנים" ממנו, אולי יותר משתאים ומתפעלים.

זה הסיפור של סמירה, שבתחילת הספר היא ילדה בת 7, חסרת משפחה ומוכת גורל, שבורחת מבית-ילדים יתומים באוקראינה של שנות ה-90. לאורך עמודים רבים ודי מההתחלה, היא עוברת תלאות וזוועות כיד הדמיון החולה, אבל לא מאבדת לרגע מהתקווה למצוא את מרינה, חברתה מבית-הילדים שאומצה בתחילת הסיפור על-ידי זוג גרמנים. גרמניה, מרינה, האהבה והתום הופכים לתקווה הבלתי-נכנעת של סמירה, שמכונה קוקולקה (куколка, "בובונת" בתרגום חופשי) על-ידי מי שהיא מתגלגלת לידיו.

בלתי יאומן, בעיניי, שזה ספר ביכורים. ניכר שהכותבת היא גרמנייה ממוצא אוקראיני, שמכירה היטב – עד לשד עצמותיה – את התרבויות האלה ואת המורכבות האדירה של כל אחת מהן. היא מספרת באופן מבריק, לא פחות, סיפור שאי אפשר לוותר בו או להשמיט ממנו אף פסקה, אף שורה ואף מילה. הוא מדויק, פשוט, משכנע ושואב, והוא בעיקר מאוד כואב, כי הוא מזכיר בלי סוף את הקלות הבלתי-נסבלת שבה אפשר להרוס, להשחית ולנצל ילדים, להשפיל ולהחפיץ נשים, לעורר אמון ולרמוס אותו כהרף עין, להאיץ התבגרות באופן המכוער ביותר שקיים.

לא פשוט, הספר הזה, אבל מדהים, מדהים, מדהים.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•- -

ביקורות נוספות על "הפיתוי להיות מאושרים"

הפיתוי להיות מאושרים

הפיתוי להיות מאושרים

לורנצו מרונה

קל מאוד להתפתות ולנעוץ שיניים בתפוח האדום והבוהק הזה, אבל מה שנראה על פניו כפרי עסיסי וטעים, התגלה לי עד מהרה כתפוח רקוב, רוחש תולעים. מה זה תולעים, כל תולעת נחש קטן. מה זה נחש, כל אחד צפע.

כבר מההתחלה ברור היה שהספר מנסה לרכוב על גל ההצלחה של "איש ושמו אובה", ולהציג לנו את דמותו טובת הלב של הזקן גיבור הספר, את החום ואנושיות שחבויים עמוק בלבו של הקשיש הנרגן וזעוף הפנים. אלא מה? מזמן לא נתקלתי בגיבור ספרותי כה סוציופת, אנטיפט, מיזנתרופ, הומופוב, שונא נשים ונרקיסיסט. בקיצור, חרא של בן אדם. גם כשהוא כבר עוזר, הפלא ופלא, לשכנה שבעלה מכה אותה, הוא עושה זאת באופן כל כך מלאכותי, מעושה ומאולץ, ובצורה שממש לא עולה בקנה אחד עם האופי המגעיל שלו. כמובן, מספר חיצוני טוב (זה שהמורה הקשישה לספרות תקרא לו "כל יודע") יכול לברוא דמות כזו, להתייחס אליה בציניות ולהפוך אותה לחוֹכָא וְאִטְלוּלָא. גם סיפור שמובא בגוף ראשון יכול להעמיד את הגיבור באור מגוחך, וכאן המלאכה היא אף קשה יותר. הרמן קוך עשה זאת בצורה נפלאה ב"ארוחת הערב". פה זה ממש לא קורה. הסיפור, שמובא בגוף ראשון, יוצר זהות והזדהות מוחלטות בין הסופר לדמות שהוא יצר. הסופר לא מפגין שמץ של סרקזם כלפי גיבורו ואפילו לא מתייחס אליו בסלחנות, אלא מקרין כליו חיבה ואהדה. מה זה אומר עליו?

הנה כמה פנינים מפיו של גיבורנו המהולל:
"רוסנה, לא הייתי צריך להתאמץ מי יודע מה כדי לכבוש אותה. זה הצד השלילי של ללכת יותר מדי זמן עם פרוצה: אתה שוכח את המשחק המקדים, את הנימוסים, את כל אותם דברים הנחוצים כדי להכניס למיטה אישה רגילה" (עמוד 30). במקום להציל את השכנה מהבעל המכה, אני חושב שעדיף שהבעל המכה יציל את רוסנה ממך.

ומה עוד יש לו לומר על רוסנה המסכנה? "בלי איפור ובכותונת לילה רוסנה לא מביאה הביתה אפילו עשרה אירו" (עמוד 32). בהנחה שהזקן שמופיע בכריכה אמור להזכיר אותך, גם אתה לא בדיוק חתיך הורס.

"יש לי שני ילדים, זכר ונקבה. אם כי הייתי צריך לומר שתי נקבות. הזכר הומוסקסואל" (עמוד 33). העיקר שאתה גבר-גבר. ואולי מוטב לומר, זכר-זכר.

"לרגע קטנטן אני מפקפק בהומוסקסואליות שלו, ואז מבטי נופל שוב על החולצה הוורדרדה" (עמוד 41). ואני מכיר דווקא הומו אחד ששונא ורוד. אבל מה אני מבין, בטח הוא עיוור צבעים.

"אני לא שונא אנשים, אני פשוט עסוק בעצמי מכדי לדאוג לאחרים" (עמוד 47). גדול!!!

"אין דבר גרוע יותר מאדם חברותי. כולנו שווים, ערימה של חסרונות שמטיילת ברחוב ופוגשת ערימות דומות נוספות. מה כל כך נפלא בלהכיר אדם חדש?" (עמוד 87). אם אתה הוא האדם החדש, אני מסכים אתך.

"אני לא מבין למה אם אתה אוהב בולבול, אתה חייב לנוע ולהחוות תנועות כמו דביל" (עמוד 88). אמר הדביל מספר אחת.

"הבן שלי מתרומם" (עמוד 89). ואני מקווה שהדעות שלך לא תתרוממנה לשום מקום. הכי טוב לקבור אותן באדמה.

"אישה מחפשת מחוץ לנישואים את מה שהיא לא מוצאת בפנים" (עמוד 117). אמר מי שמתהדר בספר במאהבות שהיו לו בשנות נישואיו. מעניין באמת מה אתה חיפשת בחוץ שלא מצאת בפנים.

הפרק האחרון, שאמור להיות מרגש במיוחד, כולל רשימה של דברים שהגיבור שלנו אוהב. "אני אוהב את ריח התינוקות שרק נולדו ואת הצליל המרוחק של פסנתר. אני אוהב את התפצחות הערמונים על הגחלים. אני אוהב את שתיקת ערבי הקיץ", ועוד אהבות מעין אלו. אבל אם חשבתם שבערוב ימיו חל שינוי בגיבור הכעור שלנו, הסירו נא דאגה מלבכם. הוא לפני ניתוח והכרתו מעורפלת. אבל גם במצב זה, כשהוא מטושטש לגמרי, הוא חוזר לסורו בשניות בודדות של ערנות. "אני אוהב נשים יפות עם ציצים גדולים" וגם "נשארתי ליהנות מהציצים של האחות במרחק כף יד מהאף, בשעה שהיא עשתה ככל יכולתה כדי שאהיה מרוצה" (עמוד 242).

הפיתוי להיות מאושרים? אם להיות מניאק עושה אותו מאושר, הגיבור המקסים שלנו ממש לא עומד בפיתוי.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•מסמר עקרב
הפיתוי להיות מאושרים

הפיתוי להיות מאושרים

לורנצו מרונה

יש משהו טריקי בשם הספר. כי לרוב פיתוי הוא משהו שבא כשידול, ומסתמן כחולשה. צירוף המילים "לא עמדתי בפיתוי" כמעט תמיד מהווה הקדמה לאיזו קטסטרופה שתבוא מיד אחריהן. כמו אכלתי את כל חפיסת השוקולד / קניתי את הנעליים ההן שהייתי צריכה משכנתה בשבילן / לא רק שטרפתי כמו אני לא יודעת מה, גם הברזתי לפילאטיס. כאלו. אבל למה להיות מאושרים צריך להיות פיתוי? אם תשאלו אותי הוא צריך להיות מוגש לכל אדם ואדם בנדיבות ובאופן תמידי. אז אני ממשיכה לחשוב על השם, והאמת שגם הכריכה תפסה אותי והיא בעצמה מספרת סיפור ושם בהחלט אפשר לראות שהמצולם נכנע לפיתוי והוא כל כולו קורן מאושר.

צ'זארה אננציאטה בן השבעים ושבע הוא אלמן ציני המתגורר בגפו בנאפולי. יש לו בת ובן והם לא תמיד תמימי דעים, אבל צ'זארה יודע ליישם את הביטוי חיה ותן לחיות. צ'זארה אומנם נחשב קשיש אך מרגיש צעיר ועדיין מאוד תאב חיים. וגם אם הרופא שלו לא ישמח, הוא לא מוכן לוותר על הכדורים הכחולים כמו גם על סיגריה גנובה מדי פעם בליווי כוסית משקה.הוא מטפח את דמות האנטיפאת ועוטף עצמו בשכבה עבה של ציניות, אך אלו נושרים חיש מהר כשמגיע רגע האמת וקורים דברים בינו לבין ילדיו,
ועם שכניו. או אז מתגלה צד אחר באופיו של צ'זארה. האיכפתיות וטוב הלב שתמיד היו שם זוקפים קומתם ומראים לנו צד לא פחות מפתיע.

ספר מקסים המוכיח לנו שהחיים הם בית ספר אחד גדול שאינו נגמר, ואנו לומדים מדי יום דברים חדשים. צ'זארה אחד כריזמטי ומצחיק שהייתי שמחה בו בתור שכן, והסוף המפתיע שהותיר אותי עם חיוך.

אם בפיתויים עסקינן, את הממתק הזה חיסלתי בביס ונשארתי עם חשק אדיר לעוד.

לפני 7 שנים•dina
הפיתוי להיות מאושרים

הפיתוי להיות מאושרים

לורנצו מרונה

על כריכת הספר דובר רבות אבל על תוכנו המרעיד נימי נפש פחות, צ'זרה, מבוגר נרגן נרטן עסוק בעצמו די בודד אבל מנהל פה ושם סמול טוק עם חברים שכנים ובקשר די רופף עם בנו וביתו, ומבלה עם ידידתו למיטה רוסלנה.

הימים עוברים שום דבר חדש לא קורה שוב בדידות שוב השכנה עם החתולים והשכן מלמעלה, המחשבות מחלחלות לראש, הבת שלו נשואה עם ילד מנהלת רומן אסור, היא עורכת דין תמיד עסוקה והבן שלה, הנכד שלו איתו הוא מבלה מידי פעם רגעים נעימים.

הבן שלו, גיי, הוא הרי יודע זאת שנים, אשתו המנוחה ידעה, הוא חש מרגיש אז למה הבן לא מספר לו, מסתיר ממנו הרי זה די ברור הוא וכל החברים הבוהמיינים שסובבים אותו.

ואז משהוא משתנה במרקם הידוע הקבוע, שכנים חדשים הגיעו לבניין, היא נראת עדינת נפש יפה בדרכה והוא עושה רושם אדם כוחני ולא נעים, צעקות נשמעות, חבטות, קולות רמים, והיא יוצאת חבולה ומוכה ובורחת אל צז'רה אשר מכניס אותה לביתו מטפל בה מנחם אותה.

צז'רה יוצא ממקום הנוחות שלו ומבין שצריך לעשות משהו עם הבעל המכה, הוא מגייס את השכנים ע"מ לפעול, החמלה שחודרת אל ליבו למראה השכנה המוכה משנה את דרכיו, הוא הופך להיות יותר פתוח עם ילדיו, יותר קשוב לסביבה.

גם בגיל 77 פלוס צז'רה אשר חשב שהוא יודע הכל על החיים מבין שיש עוד הרבה ללמוד ולהנות ממה שנשאר.

ספר קסום בדרכו שלו.

אהבתי

לפני 7 שנים•
★★★★★
•רונדנית
הפיתוי להיות מאושרים

הפיתוי להיות מאושרים

לורנצו מרונה

יש אימרה שגורסת, שלא שופטים ספר על פי הכריכה שלו.
אין ספר מתאים יותר בכדי להדגים את האימרה הזו.
הכריכה של הספר הזה - לא די בכך שהיא כעורה באופן יוצא דופן, היא גם כל כך מטרידה, עד שבכדי להמשיך ולקרוא, נאלצתי לעטוף את הספר בכריכה משלי.
ואני כל כך שמחה שעשיתי זאת, ולא זנחתי את הספר המופלא הזה.

צ'זרה אנוניצאטה הוא אלמן איטלקי בן 77 שחי בנפולי ומתחיל לחשב את קיצו לאחור.
הוא כבר הגיע לגיל הזה, שבו מצליחים לסגל מיומנויות מעולות כמו: לצחוק, להתעטש, להשתעל ולהשתין בעת ובעונה אחת.
צ'זרה הוא זקן נרגן, שלקראת סוף חייו משתף אותנו בהגיגיו ובתובנות שלו על החיים.
מעלה מחשבות ותהיות על החיים ומשמעותם בכתיבה קולחת ומהנה, וגורם לנו להתאהב בדמותו, ולתהות איך אנחנו נהיה בזקנתנו.

הספר משלב הומור ועצב, ויש בו כמה וכמה משפטים שהתחשק לי להעתיק ולשמור. העתקתי לכאן כמה דוגמאות:

* הייתי רואה חשבון במשך 40 שנה, העבודה הייתה בשבילי משהו משני, כמו מוסיקת רקע. החיים שלי היו במקום אחר...
עכשיו אני יודע, אי אפשר להתייחס לעבודה כאל משהו ששמים בצד...
לא הייתי עושה רבות מהשטויות, שבעזרתן ניסיתי לתת משמעות לקיומי, אילו הייתה לי עבודה מרתקת"

* "אתה משוגע, אתה יודע? אתה בסך הכל זקן מסכן. אתה צריך להבין את זה, ולהתחיל לקבל את העובדה הזו מתישהו"
לא! החלטתי לא לקבל שום דבר.
אם הזקנה רוצה לנצח, היא תצטרך להזיע בשביל זה.

* מוזר, שם נמצאת הבת שלי, אותה אישה, שהחלפתי לה חיתולים, ניקיתי לה את הישבן, ויבשתי את דמעותיה.
ואף על פי כן אני מרגיש מבוכה, כאילו הפרטיות שלי חוללה בידי אישה זרה.
לא קשרי הדם הם אלה שיוצרים את הקרבה, אלא המגורים המשותפים"

* "דייגו ואני רבנו, אני חושבת שהוא חושד במשהו"
אני נאנח, החשד הוא השלב האחרון בקרע ביחסים. כשהוא מגיע, הרבה כבר אבד.

* כל פעם שאתה לא בוחר, אתה נקשר בשלשלאות למשהו או למישהו.

לסיכום: ספר עצוב, מצחיק חכם ונפלא.
מאוד מומלץ!

לפני 5 שנים•
★★★★★
•נילי
הפיתוי להיות מאושרים

הפיתוי להיות מאושרים

לורנצו מרונה

הציון הממוצע שנתנו 12 הקוראים שלפני באתר 'סימניה' הוא 3.3. הציון שלי הוא 5. שאלתי את עצמי מה מקור הפער. אולי הגיל: הסיפור הוא על חוויותיו של אלמן בן 77 המתגורר בנפולי, והגיל הממוצע של המגיבים הוא 50. אני, עכ"פ, מתעקש: זהו ספר נפלא שבו מובא בגוף ראשון סיפורו של זקן ציני ואגואיסט, ולמרבה ההפתעה הוא נכתב ע"י סופר בן כארבעים. הספר הוא מצחיק, מרגש, יפהפה, רגיש, פילוסופי, ובעיקר כתוב ביד אמן ומותח לקריאה. הוא הולך ומשתפר מתחילת הספר ועד לסופו. מה שמתחיל בציניות מוחלטת הופך ליותר ויותר מרגש. מומלץ מאד

לפני 5 שנים•
★★★★★
•דורון נחמני
הפיתוי להיות מאושרים

הפיתוי להיות מאושרים

לורנצו מרונה

שורה תחתונה- כריכה זוועה, ספר נפלא!
הרבה אנשים יחליטו אפילו לא לקרוא תקציר של ספר בגלל כריכה לא יפה/מטרידה/מוזרה וכו׳. במקרה של ״הפיתוי להיות מאושרים״, לא מדובר ספציפית בעניין גרפי, אלא פשוט שהכריכה לא מתאימה לספר. בכלל.
במבט ראשון זה נראה כמו ספר עידן חדש של גורו מפורסם רווי ידע בנוגע לחיים מאושרים. יחד עם הסבא הספק עומד להתעטש ספק סובל מגירוד בזקן= לא מושך.
מספיק לקרוא את ה-״הבהרה״ בתחילת הספר כדי להבין את אופי הספר. הדמות הראשית היא צ׳זרה אנונציאטה, אלמן ציני, אדיש ועוד קצת ציני. הוא מבלה את זמנו בעיקר בלמצוא סבלנות לכל האנשים שסביבו- בנו שלא מספר לו על נטיותיו המיניות למרות שכולם כבר יודעים, ביתו המאוהבת בעבודתה ופחות בבעלה, בת זוגתו, רוסנה, שמערכת היחסים שלהם מושתת על הסכם, נכדו שאותו הוא לא הכי רוצה לקחת מבית הספר, חברו הטוב והאיטי מרינו ואשת חתולים אחת שממנה הוא מתחמק. אדישותו של צ׳זרה וגישתו הכללית לחיים עומדת במבחן כאשר הוא מגלה ששכנתו החדשה, אמה, סובלת מאלימות פיזית ע״י בעלה. נקרע בין רצונו להמשיך את חייו בצורה רגילה ובטוחה לבין סימני האלימות שלא מפסיקים להופיע אצל אמה, הוא מגיע להבנה שצריך לקבל החלטות לפני שיהיה מאוחר מידי.
״הפיתוי להיות מאושרים״ הוא ספר נוסף שעוסק בסבא אחד ציני ואדיש שמנסה להתמודד עם החיים. והוא ללא ספק מצליח כי הסופר משלב בצורה יוצאת דופן גם הומור (ממש הומור שגורם לחייך ולעיתים גם לצחוק בקול) יחד עם תובנות על החיים. הקורא מגלה סודות ואירועים מחייו של צ׳זרה ושל משפחתו תוך שמידי פעם נגלות תובנות עמוקות, רציניות וממש לא ציניות על חיי משפחה, יחסים, סודות ואהבה. הספר הזה יגרום לכם לצחוק ולהתרגש, במקביל, וזה יתרונו הבולט לכן מומלץ להתגבר על כל דעה קדומה לגבי כריכות ופשוט לקרוא

לפני 7 שנים•
★★★★★
•אל
הפיתוי להיות מאושרים

הפיתוי להיות מאושרים

לורנצו מרונה

אם אחפש כותרת לספר זה לא אמצא . אם אחפש מוסר השכל אמצא בקושי ועם כל זה הספר אטרקטיבי ואי אפשר להניחו עד לסיום המפתיע. אני הייתי קורא לספר : "החיים בפשטותם" וככל שהפשטות עמוקה יותר כך הגדלות ושאר הנפש גבוהה יותר. העלילה מעניינת אולם מה שיותר חשוב הוא מה שמתחת לעלילה. יש בספר שני רבדים הרובד העליון הוא הרובד הפשוט ויד מאחוריו רובד עמוק והוא הוא הספר האמתי. השפה מיוחדת עם טיפת הומור. ספר מומלץ

לפני 7 שנים•
★★★★★
•ג'ורג'
דירוג
2.0
לפני 7 שנים

“אם אחפש כותרת לספר זה לא אמצא . אם אחפש מוסר השכל אמצא בקושי ועם כל זה הספר אטרקטיבי ואי אפשר להניחו”