קל מאוד להתפתות ולנעוץ שיניים בתפוח האדום והבוהק הזה, אבל מה שנראה על פניו כפרי עסיסי וטעים, התגלה לי עד מהרה כתפוח רקוב, רוחש תולעים. מה זה תולעים, כל תולעת נחש קטן. מה זה נחש, כל אחד צפע.
כבר מההתחלה ברור היה שהספר מנסה לרכוב על גל ההצלחה של "איש ושמו אובה", ולהציג לנו את דמותו טובת הלב של הזקן גיבור הספר, את החום ואנושיות שחבויים עמוק בלבו של הקשיש הנרגן וזעוף הפנים. אלא מה? מזמן לא נתקלתי בגיבור ספרותי כה סוציופת, אנטיפט, מיזנתרופ, הומופוב, שונא נשים ונרקיסיסט. בקיצור, חרא של בן אדם. גם כשהוא כבר עוזר, הפלא ופלא, לשכנה שבעלה מכה אותה, הוא עושה זאת באופן כל כך מלאכותי, מעושה ומאולץ, ובצורה שממש לא עולה בקנה אחד עם האופי המגעיל שלו. כמובן, מספר חיצוני טוב (זה שהמורה הקשישה לספרות תקרא לו "כל יודע") יכול לברוא דמות כזו, להתייחס אליה בציניות ולהפוך אותה לחוֹכָא וְאִטְלוּלָא. גם סיפור שמובא בגוף ראשון יכול להעמיד את הגיבור באור מגוחך, וכאן המלאכה היא אף קשה יותר. הרמן קוך עשה זאת בצורה נפלאה ב"ארוחת הערב". פה זה ממש לא קורה. הסיפור, שמובא בגוף ראשון, יוצר זהות והזדהות מוחלטות בין הסופר לדמות שהוא יצר. הסופר לא מפגין שמץ של סרקזם כלפי גיבורו ואפילו לא מתייחס אליו בסלחנות, אלא מקרין כליו חיבה ואהדה. מה זה אומר עליו?
הנה כמה פנינים מפיו של גיבורנו המהולל:
"רוסנה, לא הייתי צריך להתאמץ מי יודע מה כדי לכבוש אותה. זה הצד השלילי של ללכת יותר מדי זמן עם פרוצה: אתה שוכח את המשחק המקדים, את הנימוסים, את כל אותם דברים הנחוצים כדי להכניס למיטה אישה רגילה" (עמוד 30). במקום להציל את השכנה מהבעל המכה, אני חושב שעדיף שהבעל המכה יציל את רוסנה ממך.
ומה עוד יש לו לומר על רוסנה המסכנה? "בלי איפור ובכותונת לילה רוסנה לא מביאה הביתה אפילו עשרה אירו" (עמוד 32). בהנחה שהזקן שמופיע בכריכה אמור להזכיר אותך, גם אתה לא בדיוק חתיך הורס.
"יש לי שני ילדים, זכר ונקבה. אם כי הייתי צריך לומר שתי נקבות. הזכר הומוסקסואל" (עמוד 33). העיקר שאתה גבר-גבר. ואולי מוטב לומר, זכר-זכר.
"לרגע קטנטן אני מפקפק בהומוסקסואליות שלו, ואז מבטי נופל שוב על החולצה הוורדרדה" (עמוד 41). ואני מכיר דווקא הומו אחד ששונא ורוד. אבל מה אני מבין, בטח הוא עיוור צבעים.
"אני לא שונא אנשים, אני פשוט עסוק בעצמי מכדי לדאוג לאחרים" (עמוד 47). גדול!!!
"אין דבר גרוע יותר מאדם חברותי. כולנו שווים, ערימה של חסרונות שמטיילת ברחוב ופוגשת ערימות דומות נוספות. מה כל כך נפלא בלהכיר אדם חדש?" (עמוד 87). אם אתה הוא האדם החדש, אני מסכים אתך.
"אני לא מבין למה אם אתה אוהב בולבול, אתה חייב לנוע ולהחוות תנועות כמו דביל" (עמוד 88). אמר הדביל מספר אחת.
"הבן שלי מתרומם" (עמוד 89). ואני מקווה שהדעות שלך לא תתרוממנה לשום מקום. הכי טוב לקבור אותן באדמה.
"אישה מחפשת מחוץ לנישואים את מה שהיא לא מוצאת בפנים" (עמוד 117). אמר מי שמתהדר בספר במאהבות שהיו לו בשנות נישואיו. מעניין באמת מה אתה חיפשת בחוץ שלא מצאת בפנים.
הפרק האחרון, שאמור להיות מרגש במיוחד, כולל רשימה של דברים שהגיבור שלנו אוהב. "אני אוהב את ריח התינוקות שרק נולדו ואת הצליל המרוחק של פסנתר. אני אוהב את התפצחות הערמונים על הגחלים. אני אוהב את שתיקת ערבי הקיץ", ועוד אהבות מעין אלו. אבל אם חשבתם שבערוב ימיו חל שינוי בגיבור הכעור שלנו, הסירו נא דאגה מלבכם. הוא לפני ניתוח והכרתו מעורפלת. אבל גם במצב זה, כשהוא מטושטש לגמרי, הוא חוזר לסורו בשניות בודדות של ערנות. "אני אוהב נשים יפות עם ציצים גדולים" וגם "נשארתי ליהנות מהציצים של האחות במרחק כף יד מהאף, בשעה שהיא עשתה ככל יכולתה כדי שאהיה מרוצה" (עמוד 242).
הפיתוי להיות מאושרים? אם להיות מניאק עושה אותו מאושר, הגיבור המקסים שלנו ממש לא עומד בפיתוי.