ביקורת ספרותית על הפיתוי להיות מאושרים מאת לורנצו מרונה
ספר מעולה

---

יש אימרה שגורסת, שלא שופטים ספר על פי הכריכה שלו.
אין ספר מתאים יותר בכדי להדגים את האימרה הזו.
הכריכה של הספר הזה - לא די בכך שהיא כעורה באופן יוצא דופן, היא גם כל כך מטרידה, עד שבכדי להמשיך ולקרוא, נאלצתי לעטוף את הספר בכריכה משלי.
ואני כל כך שמחה שעשיתי זאת, ולא זנחתי את הספר המופלא הזה.

צ'זרה אנוניצאטה הוא אלמן איטלקי בן 77 שחי בנפולי ומתחיל לחשב את קיצו לאחור.
הוא כבר הגיע לגיל הזה, שבו מצליחים לסגל מיומנויות מעולות כמו: לצחוק, להתעטש, להשתעל ולהשתין בעת ובעונה אחת.
צ'זרה הוא זקן נרגן, שלקראת סוף חייו משתף אותנו בהגיגיו ובתובנות שלו על החיים.
מעלה מחשבות ותהיות על החיים ומשמעותם בכתיבה קולחת ומהנה, וגורם לנו להתאהב בדמותו, ולתהות איך אנחנו נהיה בזקנתנו.

הספר משלב הומור ועצב, ויש בו כמה וכמה משפטים שהתחשק לי להעתיק ולשמור. העתקתי לכאן כמה דוגמאות:

* הייתי רואה חשבון במשך 40 שנה, העבודה הייתה בשבילי משהו משני, כמו מוסיקת רקע. החיים שלי היו במקום אחר...
עכשיו אני יודע, אי אפשר להתייחס לעבודה כאל משהו ששמים בצד...
לא הייתי עושה רבות מהשטויות, שבעזרתן ניסיתי לתת משמעות לקיומי, אילו הייתה לי עבודה מרתקת"

* "אתה משוגע, אתה יודע? אתה בסך הכל זקן מסכן. אתה צריך להבין את זה, ולהתחיל לקבל את העובדה הזו מתישהו"
לא! החלטתי לא לקבל שום דבר.
אם הזקנה רוצה לנצח, היא תצטרך להזיע בשביל זה.

* מוזר, שם נמצאת הבת שלי, אותה אישה, שהחלפתי לה חיתולים, ניקיתי לה את הישבן, ויבשתי את דמעותיה.
ואף על פי כן אני מרגיש מבוכה, כאילו הפרטיות שלי חוללה בידי אישה זרה.
לא קשרי הדם הם אלה שיוצרים את הקרבה, אלא המגורים המשותפים"

* "דייגו ואני רבנו, אני חושבת שהוא חושד במשהו"
אני נאנח, החשד הוא השלב האחרון בקרע ביחסים. כשהוא מגיע, הרבה כבר אבד.

* כל פעם שאתה לא בוחר, אתה נקשר בשלשלאות למשהו או למישהו.

לסיכום: ספר עצוב, מצחיק חכם ונפלא.
מאוד מומלץ!

» ביקורות נוספות של נילי
» ביקורות נוספות על הפיתוי להיות מאושרים