יאשה מאזור הוא דמות שלא במהרה תשכח.
פולין של אמצע המאה התשע עשרה מתעוררת לתחיה וסוחפת את הקורא פנימה אל בתי העץ הדלים של היהודים, אלי בתי הכנסת הטחובים המתמלאים בשעות התפילה ולחיי הכפר. ולמולם הגויים, דלים או אריסטוקרטיים, מלומדים או בורים אך תמיד גויים.

ויאשה במרכז – יאשה המבולבל והתמים, החכם וחסר הכיוון. חייו – חיים שהיום יזדהו איתם שלל האנשים עם "הפרעות קשב וריכוז" - המחשבות מתרוצצות, מעשים נעשים ללא כוונה וללא עומק, ורק פעולות הדורשות ריכוז מוחלט כמו הליכה על חבל דק מנגישות את הרגע הנוכחי לתודעה, ללא פירושים.
זהו אחד ההסברים לעוסקים בפעילויות אקסטרים, הצורך להיות בריכוז ונוכחות מלאים אל מול הסכנה.
ובין המעשים וחיי היומיום – המחשבות אודותיהם,המשמעות, המטרה. לאן כל זה מוביל?

נפשו של יאשה מורכבת וסוחפת. אשמה, מקוריות, נהנתנות והמוות המתקרב – הכל מתערבב במערבולת שמהירותה גוברת ככל שהעלילה מתקדמת.
המעבר בין חיי החטא לסגפנות הינו לב הספר – ופה גדולתו של ב.זינגר. באיטיות כובשת המלווה בתנועת מטוטלת תמידית נמשך יאשה אל חיקה של היהדות. זוהי בחירה כמעט לוגית, המושפעת מאוד גם מתפיסתו של יאשה את חסרונותיו ואופיו. היהדות הסגורה והמוחלטת מציעה ליאשה עוגן להיאחז בו, מענה לספקות הקיום, חיי תכלית ובעיקר זהות.

אין אזכורים רבים לילדותו של יאשה, אך ניכר שלא היתה מאושרת. מוחו הקודח והסקרן לחידושים במדע, שפות והיסטוריה לא מצא מרגוע לנוכח תאוותו המינית שלעולם לא באה על סיפוקה, אולי כמו מחשבותיו ונטיותיו הדתיות אל מול החול וחיי הגויים והשפע החדשני שהביא עמו, בייחוד בוארשה.
הספר מעורר מחשבה, וודאי לכל מי שניחוח היהדות גורם לו להרהר ולהפוך את שאריות המסורת שדבק בהם לדרך חיים.
מומלץ ביותר.

יאשה מאזור עושה הנפלאות מלובלין , מתיימר להיות קוסם. הוא מעולה בפריצת מנעולים, להטוטי קלפים וההתמחות הכי מרשימה שלו לכאורה היא הליכה על חבל מתוח. על סמך העלילה ולפי שיעורי ההצלחה שלו הגאון עושה זאת בעיניים עצומות ואם זה לא מספיק הוא גם מתיימר לקפצץ על החבל .
טוב פה טמונה הבעיה, בשביס לא תומך נסיון זה בשום עדות מעוררת רושם , בפועל הרושם הנוצר הוא של שלימזל (כנראה יפה מראה וחביב על הנשים), אבל בטח לא גרויסע מציעה בעולם ההקסמים. הודיני הוא לא .
יש לומר כי, יאשה למד דבר אחד או שניים במהלך חייו, ופרש לעצמו מתחת לחבל הדק שהוא בעצם סגנון חייו מספר לא מועט של רשתות בטחון .פעם היו שם שש , מה שתרם רבות לבטחונו כעושה נפלאות, בעת התרחשות העלילה פרושות לו רק 3.1רשתות.
מי שלא בקיא מוטיבים של בשביס, בשלשות מגיעות רק נשים ואכן כל רשת שיאשה מתח לו מתחת לחבל הדק והבלוי , היא בעצם בת זוג . ואני מקווה שיסכימו איתי הקוראים , כאשר בונים על אשה שתהייה אחת משלוש רשתות , מה הפלא שברשתות של יאשה יש יותר חורים מרשת .
כמובן שכל נשותיו מודעות לקיומן של נשים אחרות חשובות יותר בחייו רק כפי שכבר ציינתי לכל אשה יש חור או פגם משמעותי המונע ממנה להיות האחת בחייו.
אשתו אסתר נאמנה ומפרנסת חרוצה רק שהיא עקרה. המאהבת המופלאה שלו אמיליה משאת חלומותיו היא שיאנית החורים לדעתי, היא רק רוצה שיתחתן איתה יעשה לה ילד יקנה לה בית באיטליה אה ושיתנצר אם הוא רוצה סקס מתישהו על הדרך. מאגדה הרשת השלשית היא שוליית הקוסם , היפייפיה הזו שעומדת בבגדים מינימלים לצד הקוסם מכירים? אז במקרה של יאשה היא אנורקטית שופעת חטטים , אבל היי אמא שלה בשלנית מעולה . וכסייד קיק (3.1 זוכרים?) בצד על הגבעה עומדת פילגש עגונה שיאשה מסייע לה להגיע לעיר הגדולה ויבוא יום בו היא תצליח ביג טיים , אולי בגלל שהיא זו שנתנה זינוק בעיניים פקוחות ונחתה לא רע בכלל.
דרך אגב ההישג הכי גדול של יאשה בחלק הראשון בעלילה הוא טביעת המושג:
Haven’t the Jewish People Suffered Enough? או בגרסתו המקורית:
"איני מתכוון לעשות שותפות איתם הם שרפו די יהודים בספרד" (וזאת בתגובה על התור להסתפר.) " זה אסוני.." כך הוא מסכם את החוויה.

עכשיו כל הפארסה הזו מובילה לתוצאה שדיבורים לחוד ומעשים לחוד . כל העלילה היא בעצם סדרת קפיצות כושלות של יאשה מחבלי חייו והתרסקויות מפוארות בקרעים והחורים הנפערים חדשות לבקרים , ברשתותיו העייפות והפגועות. כל נפילה כזו זורקת אותו אל תחתיות השאול לתהומות חייו עד שהגיעה הנפילה שבה כנראה בשביס ריחם על הבחור כי הוא החשיך לו את המסך. אחרי ההתרסקות המופארת ביותר ממנה כבר אפשר לקפל את החבל סופית דקה לפני שיהפוך לחבל תלייה .
בשביס רוקם באיפלוג רשת בטחון בטכנולוגיות של סיעתא דשמייע וספרות ההלכה היהודית , ועוטף אותה סביב יאשה המרוסק כמו רשת קורי עכביש .אולי בתקווה שאם יאשה יהיה קשור בחבל הוא יחסוך מכולנו את הקפצוץ הבא .
לסיום בחרתי לשתף בשיר של דודו טסה שרץ לי בראש כשניסיתי להבין מה עובר על יאשה
בסוף מתרגלים להכל

מילים: דודו טסה וטלי כץ

עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה
דירת חדר בפינה של הפינה
אני לא יכול להיפגע
נשבר לי הזין לאסוף נשים פצועות בסוף הלילה

עדיף הטירוף, השיגעון, רק לא הפחד הוא גומר אותי
דירת חדר בפינה של הפינה
אני לא יכול להירגע
נשאר קצת אוויר לסיבוב אחרון
ואני לא רואה איך אני יוצא מזה
איך אני הופך את זה לאהבה
עדיף הטירוף, השיגעון, רק לא הפחד, הוא גומר אותי
כוסות ריקות, דמעות זולות
מלך, בלייצר חיים
חזרתי מציד, כתמי הדם נעלמים עם בוא השמש
נורא, כמה זה נורא
בסוף מתרגלים להכל

לשלג, הצטיידתי בחומרי קריאה; שני ספרים של יצחק בשביס-זינגר, את "עושה הנפלאות מלובלין" סיימתי. החוויה השתלמה.

מכיון שאבי ממוצא גליציאי ואמי ממוצא פולני (זה לא אותו דבר!) אני לא ממש פולני - אבל את שנותיי הצעירות עשיתי בקהילת "גור", קהילה פולנית על כל המשתמע מכך. לכן, היה איפה מרתק לקרוא כיצד בשביס-זינגר חוצב בידי אומן דמויות פולניות קלאסיות. הוא משרטט כמה וכמה דמויות, החל מפוחז העיר, עובר דרך כלייזמר מריר, ממשיך באלמנה פולניה כפריה ענייה המתמודדת עם בת גרומה ובן גס רוח המהלך בצידי החוק, ממשיך בחבורת גנבים, בסוכן אמנים, בעגונת גנב, באלמנת פרופסור אצילה ובאשה כשרה. כל הדמויות תחומות ממסגרת הסטראוטיפ הפולני. כלומר, יצחק משביס-זינגר, פולני בעצמו, מאשר בעל כורחו את הסטיגמה הפולנית. והא עושה זאת בצורה מרתקת ומסקרנת, כולל שמות רחובות בוורשא, שמות סופרים ואמנים מפורסמים.

הספר מיועד בעיקר לאנשים ממוצא פולני, או למתעניינים בתרבות פולנית, ולדתיים. השאר, לא יפיקו הנאה יתרה.

לו הייתי בוועדת פרס נובל - ברור לי שלא הייתי מעניק את הפרס לבשביס-זינגר. הוא שייך לליגה ב' אולי אפילו ג' של כותבים יידישאים.

כמי שבביתו דיברו אידיש, אך לא די בכדי שאוכל לקרוא ספרות אידישאית, לאורך כל הספר חשתי את ההחמצה שאני קורא את הספר בתרגומו לעברית. חשתי שהעלילה, הלבטים, הדמויות, הסלנג, או בקיצור: כל השמאלץ - יופיים ותפארתם באידיש. התרגום עשק חלק מהחוויה.

העלילה:
יאשא, זו דמות שלא אגזים אם אומר, שלכל אדם דתי יש יאשא קטן בלב. מצד אחד, הוא מזהה רבים ממנהגי הדת כהבלים גמורים, אך לעולם אין לו אמץ לכפור בקיומו של אלוהים. הוא מתעב את ההתנהגות החשוכה של היהודים הדתיים "למה לו, לאלוהים, הקאפוטות, הפיאות, הכיפות האבנטים? כמה דורות עוד יתפלפלו בתלמוד הזה? כמה עוד סייגים צריך היהודי ליטול על עצמו? ועד מתי יחכו למשיח שכבר מחכים לו אלפיים שנה?" (עמ' 160) אך מאידך "הרבה פעמים, בשכבו בלילה ער, באו אליו פסוקים שנשכחו ממזמן, תפילות, אמרי סבתא, דברי-מוסר של אבא, ניגון של יום כיפור התחיל לזמזם בקרבו. אדם במה יזכה, בכל יום ויום למוות יחכה..." (עמ' 83) בין הלבטים המייסרים הוא מנהל רומן עם לא פחות משלוש נשים נוספות על אשתו, כולן יודעות שהוא מנהל רומנים נוספים - אך הוא שרמנטי דיו כדי לצלוח משוכה זו.
בסוג של "רגע האמת" הוא פורס כתב הגנה על היהודים הדתיים השומרים את דקדוקי ההלכה, שכן: "האם אפשר לעבוד את אלוהים בלי עיקרים?... הדת, כמו צבא, זקוקה, כנראה, למשמעת... אמונה פשוטה מביאה לידי חטא. בית המדרש הוא כמו קסרקטין, שבו מתאמנים חייליו של אלוהים" (עמ' 160).
הוא מתחיל את הרומן כהולל רדיקלי ומסיים כפרוש רדיקלי. אך, גם כשהוא הולל רדיקלי הוא שומר על טרקלין חם בלב ליהדות ולמסורתה, וגם כאשר הוא פרוש רדיקלי, הוא מתעניין בגורל ושלום פילגשיו הפזורות.
זהו, ללא ספק, דמות קיצונית. אך כל אדם דתי, לדעתי, נושא דמות שכזו בלבו פנימה.

וכמה ציטוטים מהספר שאהבתי:
1) "הוא חשק בנשים ושנא אותם, כמו שיכור שונא יי"ש" (עמ' 82).
2) "לא כל אנשי פיאסק גנבים ולא כל אנשי חלם הם טיפשים. אבל זהו דרך הדיבור" (עמ' 104).
3) "מי שהקולמוס בידו כותב. משה רבינו היה גבר ולפיכך כתב, שגבר יכול לשאת עשר נשים ואשה כי כי תסתכל על גבר אחר, דינה סקילה. אילו היתה האשה מחזיקה בולמוס היתה כותבת בדיוק את ההיפך" (עמ' 105).
4) "הוא ראה את חרפת המוות, חרפת הזנות, ושתיהן כלימה אחת" (עמ' 178).

סיפור קסום על איש יהודי מפולין של המאה ה19 שעובר מקיצוניות אחת של החיים, הוללות, נהנתנות, ורמאות, לקיצוניות השניה, צדיקות, סגפנות ונזירות. הסיפור רלוונטי לתופעות ה"צדיקים" וה"בבא-ים" של ימינו. כמו כן לדעתי הסיפור הזה מתכתב עם "האב סרגיי" של טולסטוי, שנכתב בסוף המאה ה19. התפעמתי כשזיהיתי את המחווה של הענק היהודי החילוני בשביס זינגר לחברו לעט שנולד מספר דורות לפניו, הענק הנוצרי האדוק ליאו טולסטוי.

אהבתי את הספר, לספוג קצת מחיי היהודים לפני השואה. להבין קצת את הלך הרוח בפולין בתקופה בה חיה משפחתי שרבים ממנה נרצחו אחכ בשואה...
בספר עולה התלבטות היהודי האם להאמין ב-ה' ,או האם לפנות לחילוניות.

- משעמם לאללה. לא סיימתי. (טובה א.)