ביקורת ספרותית על עושה הנפלאות מלובלין מאת יצחק בשביס-זינגר

---

לשלג, הצטיידתי בחומרי קריאה; שני ספרים של יצחק בשביס-זינגר, את "עושה הנפלאות מלובלין" סיימתי. החוויה השתלמה.

מכיון שאבי ממוצא גליציאי ואמי ממוצא פולני (זה לא אותו דבר!) אני לא ממש פולני - אבל את שנותיי הצעירות עשיתי בקהילת "גור", קהילה פולנית על כל המשתמע מכך. לכן, היה איפה מרתק לקרוא כיצד בשביס-זינגר חוצב בידי אומן דמויות פולניות קלאסיות. הוא משרטט כמה וכמה דמויות, החל מפוחז העיר, עובר דרך כלייזמר מריר, ממשיך באלמנה פולניה כפריה ענייה המתמודדת עם בת גרומה ובן גס רוח המהלך בצידי החוק, ממשיך בחבורת גנבים, בסוכן אמנים, בעגונת גנב, באלמנת פרופסור אצילה ובאשה כשרה. כל הדמויות תחומות ממסגרת הסטראוטיפ הפולני. כלומר, יצחק משביס-זינגר, פולני בעצמו, מאשר בעל כורחו את הסטיגמה הפולנית. והא עושה זאת בצורה מרתקת ומסקרנת, כולל שמות רחובות בוורשא, שמות סופרים ואמנים מפורסמים.

הספר מיועד בעיקר לאנשים ממוצא פולני, או למתעניינים בתרבות פולנית, ולדתיים. השאר, לא יפיקו הנאה יתרה.

לו הייתי בוועדת פרס נובל - ברור לי שלא הייתי מעניק את הפרס לבשביס-זינגר. הוא שייך לליגה ב' אולי אפילו ג' של כותבים יידישאים.

כמי שבביתו דיברו אידיש, אך לא די בכדי שאוכל לקרוא ספרות אידישאית, לאורך כל הספר חשתי את ההחמצה שאני קורא את הספר בתרגומו לעברית. חשתי שהעלילה, הלבטים, הדמויות, הסלנג, או בקיצור: כל השמאלץ - יופיים ותפארתם באידיש. התרגום עשק חלק מהחוויה.

העלילה:
יאשא, זו דמות שלא אגזים אם אומר, שלכל אדם דתי יש יאשא קטן בלב. מצד אחד, הוא מזהה רבים ממנהגי הדת כהבלים גמורים, אך לעולם אין לו אמץ לכפור בקיומו של אלוהים. הוא מתעב את ההתנהגות החשוכה של היהודים הדתיים "למה לו, לאלוהים, הקאפוטות, הפיאות, הכיפות האבנטים? כמה דורות עוד יתפלפלו בתלמוד הזה? כמה עוד סייגים צריך היהודי ליטול על עצמו? ועד מתי יחכו למשיח שכבר מחכים לו אלפיים שנה?" (עמ' 160) אך מאידך "הרבה פעמים, בשכבו בלילה ער, באו אליו פסוקים שנשכחו ממזמן, תפילות, אמרי סבתא, דברי-מוסר של אבא, ניגון של יום כיפור התחיל לזמזם בקרבו. אדם במה יזכה, בכל יום ויום למוות יחכה..." (עמ' 83) בין הלבטים המייסרים הוא מנהל רומן עם לא פחות משלוש נשים נוספות על אשתו, כולן יודעות שהוא מנהל רומנים נוספים - אך הוא שרמנטי דיו כדי לצלוח משוכה זו.
בסוג של "רגע האמת" הוא פורס כתב הגנה על היהודים הדתיים השומרים את דקדוקי ההלכה, שכן: "האם אפשר לעבוד את אלוהים בלי עיקרים?... הדת, כמו צבא, זקוקה, כנראה, למשמעת... אמונה פשוטה מביאה לידי חטא. בית המדרש הוא כמו קסרקטין, שבו מתאמנים חייליו של אלוהים" (עמ' 160).
הוא מתחיל את הרומן כהולל רדיקלי ומסיים כפרוש רדיקלי. אך, גם כשהוא הולל רדיקלי הוא שומר על טרקלין חם בלב ליהדות ולמסורתה, וגם כאשר הוא פרוש רדיקלי, הוא מתעניין בגורל ושלום פילגשיו הפזורות.
זהו, ללא ספק, דמות קיצונית. אך כל אדם דתי, לדעתי, נושא דמות שכזו בלבו פנימה.

וכמה ציטוטים מהספר שאהבתי:
1) "הוא חשק בנשים ושנא אותם, כמו שיכור שונא יי"ש" (עמ' 82).
2) "לא כל אנשי פיאסק גנבים ולא כל אנשי חלם הם טיפשים. אבל זהו דרך הדיבור" (עמ' 104).
3) "מי שהקולמוס בידו כותב. משה רבינו היה גבר ולפיכך כתב, שגבר יכול לשאת עשר נשים ואשה כי כי תסתכל על גבר אחר, דינה סקילה. אילו היתה האשה מחזיקה בולמוס היתה כותבת בדיוק את ההיפך" (עמ' 105).
4) "הוא ראה את חרפת המוות, חרפת הזנות, ושתיהן כלימה אחת" (עמ' 178).

» ביקורות נוספות של israel goldman
» ביקורות נוספות על עושה הנפלאות מלובלין