“נאטאלי סארוט כותבת בסגנון שנקרא, בשנות החמישים ''הרומן החדש'' סגנון שמנסה להוציא את הסופר מהמשוואה של קורא, סופר, ספר, כמו שמוכר ומקובל ברומן הקלאסי.
סארוט מספרת את הסיפור מתוך מחשבותיהן של הדמויות, וכך היא מספקת הצצה אינטימית לתוך הראש והרגשות של הדמויות, בלי פרשנות שלה כסופרת, הדיאלוגים, אם אפשר לכנות כך את קרעי השיחות הקצרים ששזורים בתוך זרמי תודעה ושמשתנים ועוברים מדמות לדמות, כתגובה להתנהגות, או אמירה של רעותה.
השימוש בכלים הספרותיים של הרומן החדש הופכים את הקריאה למעניינת יותר, אך גם ליותר מאתגרת, על הקורא להבין את העלילה דרך הדמויות עצמן, הסופר לא ''מאכיל בכפית'' את הקורא, לא מציג לו את הדמויות, את המניעים והרקע שלהן, ולא לוקח אותו ביד ומוליך אותו דרך העלילה, לא מספק את התובנות שלו, אלא נותן לדמויות החשופות לגמרי לקורא לעשות את זה בעצמן.
העלילה עצמה פחות מעניינת והעוסקת בזוג פריזאי צעיר שחומד את דירתה המפונפנת של דודתו הבורגנית.”