נאטאלי סארוט כותבת בסגנון שנקרא, בשנות החמישים ''הרומן החדש'' סגנון שמנסה להוציא את הסופר מהמשוואה של קורא, סופר, ספר, כמו שמוכר ומקובל ברומן הקלאסי.
סארוט מספרת את הסיפור מתוך מחשבותיהן של הדמויות, וכך היא מספקת הצצה אינטימית לתוך הראש והרגשות של הדמויות, בלי פרשנות שלה כסופרת, הדיאלוגים, אם אפשר לכנות כך את קרעי השיחות הקצרים ששזורים בתוך זרמי תודעה ושמשתנים ועוברים מדמות לדמות, כתגובה להתנהגות, או אמירה של רעותה.
השימוש בכלים הספרותיים של הרומן החדש הופכים את הקריאה למעניינת יותר, אך גם ליותר מאתגרת, על הקורא להבין את העלילה דרך הדמויות עצמן, הסופר לא ''מאכיל בכפית'' את הקורא, לא מציג לו את הדמויות, את המניעים והרקע שלהן, ולא לוקח אותו ביד ומוליך אותו דרך העלילה, לא מספק את התובנות שלו, אלא נותן לדמויות החשופות לגמרי לקורא לעשות את זה בעצמן.
העלילה עצמה פחות מעניינת והעוסקת בזוג פריזאי צעיר שחומד את דירתה המפונפנת של דודתו הבורגנית.

אתחיל בעטיפה (אוטו דיקס ''דיוקן עצמי עם כן ציור'' 1926)
הדבר הראשון שנוקב אותך זה המבט, מבט שחודר עמוק לתוכך כמעט מטריד, ואז אתה מבין שהמבט הזה מופנה לראי והצייר בעצם מסתכל על עצמו, לתוך עיניו שלו, או שלך? את מה שהוא רואה ומצייר, מסתיר הכן עצמו ולמתבונן בציור נשאר המבט, הרגע הנדיר הזה של התבוננות עצמית, של הצייר, של המתבונן.
יהושע קנז הוא מומחה בהתבוננות חסרת פשרות אל תוך נפש האדם, הוא מישיר מבט נוקב לתוך הדמויות שלו ברגעים הכי אינטימיים שלהן, כשהן בטוחות שהן נמצאות לבדן בחדר, עם המחשבות הכי כמוסות שלהן, חשופות מול הראי, הוא שם, כותב את מה שמופיע בצד האפל של כן הציור.

הספר מורכב משני סיפורים, האחד נכתב לפני (1938) והשני אחרי (1957) המלחמה ההיא, למרות שהסיפורים אינם עוסקים במלחמה, אפשר להרגיש את הדהודה, או שאולי זאת הבחירה המושכלת של עורכות הסדרה (אילנה המרמן ונילי מירסקי) לצרף את שני הסיפורים השונים לכאורה, כדי ליצור תמונת ראי של נפש האדם בסביבתו הקרובה, גרמו לתחושה כזאת אצלי, לפחות.
סימנון שכתב את סדרת הבלש מגרה המפורסם, כותב כאן שני סיפורים כמו בלשיים, תעלומות שהגיבורים נשאבים לתוכן בעל כורחם, בראשון הגיבור מגלה שהבעלים של החברה בה הוא עובד מעלו ורימו, ובעקבות זאת הוא ומשפחתו יישארו חסרי כל, הוא מחליט לקום ולברוח מחייו המהוגנים והבורגניים, עוזב את משפחתו המשעממת, ויורד לגמרי מהפסים במסע אלים ומשולח רסן.
בסיפור השני בעל חנות ספרים ישנים, יהודי שקט שמנסה להיטמע בחברה האינטימית של השוק הקטן שם נמצאת חנותו ושם עברה עליו ילדותו, מסתבך בתעלומת העלמותה של אשתו הצעירה והבוגדנית, שגם לקחה את אוסף הבולים שלו, תשוקתו. למרות שאשתו ברחה ממנו ומחייהם המשעממים, סביבתו מאשימה אותו בהעלמותה וגורמת לו להרגיש זר,מוקצה ומנודה מהמקום היחיד שהוא רוצה לחיות בו ולהרגיש שייך.
תרגם את זה מקסים וקצבי יהושע קנז.
לסיום אצרף את דבריו של פורטיס
''בתוך אינקובטור שקוף ומדופנן
שכבתי אני מתוכנן.
ניסיתי להיות אמיתי,
ניסיתי להיות כן אני,
אך זה לא עזר, הזמן רק עבר
ואני נשארתי אני (כן אני)
ועוד מתנות ועוד נשיקות וגם אוסף בולים.''

ישנם לילות שאדם מתמלא תהיות ומחשבות שלא נותנות לו מנוח, שאלות מהזן הקיומי, כמו מנין? לאן? וכמו תמיד בסוף, למה? ולשם מה?
האם לבני אדם ניתנו מודעות ורצון חופשי כדי שיהיו מקור שעשוע לבוראם? האם הם משמשים ליצני חצר בחצרו ותו לא?
וכך אם מקיר לקיר נודדת שנתו מוטב לו שיצא את מיטתו ואת ביתו וילך, לבדו, לראות את השחר מפציע, לחזות בזריחה ולתת לעיניו לספוג לתוכו את כל תפארת הבריאה, גם אם לא של כל העולם כולו, אלא של יום, אחד, לבדו.
מה לדברים האלה ולספר? ממליץ לקרוא ולגלות בספר המקסים הזה.

שלו יודע ללהטט יפה בשפה העברית, כמעט כמו מאיר אחר שאני גם מאוד אוהב. מספר סיפורים שנון ומהנה, קצת צחוק קצת דמע, מתכתב עם התנ''ך בבקיאות חילונית מרשימה.
הרומן הראשון שלו שקראתי (עשו) עשה עליי רושם כביר, בשני (בביתו במדבר) כבר זיהיתי נוסחה, ועכשיו השלישי... זה לא שסבלתי והמשכתי בכוח, אבל היה חסר לי משהו, אלמנט ההפתעה? או יותר נכון, היה בו יותר מידי: שורשיות ישראלית ממושבה טיפוסית, אשה חזקה וגבוהה, האמזונה הישראלית (לא שיש לי משהו נגד, ההפך דווקא) , עסק משפחתי שנעשה עליו תחקיר מעמיק, שכול שרובץ על המשפחה, יחידה מובחרת ברקע. אין לי בעיה שסופר ממשיך לכתוב באותה מתכונת, אם משהו ''עובד'' אז למה לא? עליי לפחות, זה כבר לא כל כך עובד, ורק בגלל שזה מאיר שלו, אז אני הוא זה שצריך להתנצל.
יש לי הרגשה שאם הייתי קורא את הספרים בסדר שונה, אז עדיין הייתי מדרג אותם באותו סדר יורד.

אין לנו הרבה דיסטופיות מקומיות, אולי בגלל שהמציאות כאן כל כך רחוקה מהאוטופיה של ההוא עם הזקן?
ישראל תחת שלטון צבאי אלים, הערבים מגורשים, תל אביב נצורה, הגיבור הנרדף מנסה להגיע לעין חרוד החופשית.
דרך שיחות עם בחור ערבי שמסתפח לבריחה, קינן עושה חשבון נפש עם מה שעשינו ב48 כי לא הייתה לנו ברירה, עם מה שעשינו מ67 כי הייתה לנו ברירה.
העלילה והדמויות כמו הפסלים הכנעניים של קינן, גושיים, לא מלוטשים, חסרי פרטים (לפעמים בלי עיניים) אך למרות זאת, מלאי הבעה ומישרי מבט אל עיניהם של אלו שאינם חפצים לראות.

בנובלה הראשונה בספר, קנז בכתיבתו המדויקת, מספק תמונת CT מפורטת של בניין מגורים תל אביבי שדייריו המבוצרים בו, נשאבים לתוך עלילה בנאלית לכאורה, אך עם זאת, סוחפת ומותחת. הסיפור מוצג מנקודות מבט של דמויות ומספרים שונים, מה שמאפשר למסתורין לחלחל אל תוך העלילה, ולעורר את הספקות והחשדות של הקורא.

בשניה, הנושאת את שם הספר, הקורא נקרא להביט ברפרודוקציה של "שלושת העצים" של רמברנדט, או מה קורה במציאות, בזמן שאנו צופים בתמונה פסטורלית(?) שלה.

אני מאוד אוהב את הדרך בה קנז משחק לי בראש כשאני קורא את הספרים שלו.

תיאור המאורעות של מלחמת העולם השנייה דרך עיניו של ד''ר אואה, קצין ס.ס.
לאורך כל הספר ליוותה אותי התחושה המעצבנת שהסופר עסוק בלייצר מלל, ועוד מלל טרחני ומיותר, לתאר לאורך שני עמודים שלמים את הנוכחים במסעדה, דרגותיהם, שמותיהם ואז לא לפגוש אותם שוב בספר, זה מיותר.
רוב הספר מסכם מידע היסטורי שנתקלתי בו כבר בסדרות של ערוצי ההיסטוריה ונשיונל גיאגרפיק ונראה לי שאני קורא תמלול של פרקים מסדרות על מלחמת העולם השנייה, מידי פעם הייתה איזה צלילה לנושא איזוטרי, כנראה כדי לספק לכותב הזדמנות להוסיף עוד עמודים.
הרבה ''ספרות'' לא מצאתי בספר וגם הדמות המבולבלת של אואה והניסיונות של הסופר ליצור כלפיה אמביוולנטיות מצד הקורא נראה שנעשו כדי לצאת ידי חובה.
הפתרונות הבנאליים לחלומות, מוטיב התאומים השחוק, תיאורי נוף דיסוננטיים של מחנות ריכוז ורפרנסים למיתולגיה יוונית, נראו מאולצים וילדותיים.
הבנתי שיצא ספרון ''נוטות החסד הפולמוס'' בו הסופר עונה לביקורות ומסביר את עצמו, מזכיר קצת את האמירה שאם צריך להסביר בדיחה אז היא כנראה לא מצחיקה.

לא יודע איך להגדיר את הספר הזה, למרות שמו, הרבה אספיונאז' אין שם. על גב העטיפה מבטיחים ''סיפור של אהבה ופרשה של בגידה שתחילתם במלחמת העולם השנייה וסופם במלחמת יום הכיפורים''
אהבה ובגידה יש הרבה, לפחות בחלק הראשון שמתרחש בירושלים שלפני ואחרי מלחמת העולם השנייה, ורווי תיאורי מין (מעשי עילוסים) מאוד מאוד מפורטים, שכתובים בשפה המיוחדת של דוד שחר. אין לי בעיה עם תיאורים גרפיים בכלל ובפרט, במיוחד כשהם עוזרים לצלוח את התחלת הקריאה (כל ההתחלות קשות) אבל היה לי קצת מוזר לקרוא אותם בשפה שכזאת, קצת כמו דן כנר מקריא את פאני היל המנדטורית בתרגומו של שאול טְשֶׁרְנִיחוֹבְסְקִי.
בנוסף יש גם מתח, מלחמה, פולקלור, זיכרונות ילדות ירושלמיים וסיפור שהוא סך הכל סביר וקריא, העביר לי את חופשת חוה''מ פסח, כמו לאכול מצה עם שוקולד השחר, כשיש לך פיתות במקפיא.
סוף הספר דומה באמת לפיתה מופשרת במיקרו, סוג של דאוס אקס מכינה, הנשען כולו על צירופי מקרים, מביכים מבחינה הסתברותית, שדורשים הרבה השעיה של חוסר אמון מצד הקורא.