המחשבה כאילו אין משמעות לעולם, אינה אלא עצלות מחשבתית. ובדורנו, כל עצלות מחשבתית וכל גחמה של מפונק כזה או אחר, מייד הופכות ראויות לייסוד תורה שלמה של אידאות 'נעלות' שנועדו להורות נבוכים בעולם חסר פשר זה. אבל, הסברים שגויים ועצות של חולי רוח כאלו ואחרים תמיד היו נחלת האנושות, שלא למדה את הלקח, ודור אחרי דור בוחרת לנהור אל הבורות הנשברים הללו (רק ראו כמה אידאות עברו על האנושות במרוצת המאה העשרים...).
השקפת האבסורד, המיוצגת על ידי הדמות מרסו בסיפור המתמיה הזה, היא עוד אחת מפניני הבל שייצר האדם שהחליט להתנתק מערכים אמיתיים - היסטוריים, עמוקים ומקיפים - שלהשקפתי היהדות מייצגת יפה יפה. אדם כזה, אכן מביט בעולם ולא רואה סיבה להאמין במשמעות כלשהי, וממילא מחליט שאם כן, די לו בנהנתנות הרגעית, ואחריו המבול.
אילו לאברהם אבינו היה ראש כזה, כנראה שהעולם לא היה מתקדם ולו צעד אחד אל עבר המוסר והצדק האלוקיים שהחלו צאצאיו להפיץ כעבור כמה דורות... כנראה שהעולם לא היה מתרחק ולו כמלוא נימה מעבודת האלילים. והנה התרבות המערבית שבה אליה, כי בשורה התחתונה, אין ההתמכרות לחוויית האבסורד אלא עבודת אלילים של הדיכאון, וזו האמת, אם מתעמקים בדבר.




![דוקטור ז'יוואגו [כרך ב']](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers45/455136.jpg)





