באיטיל, בירת ממלכת הכוזרים, החליטו אנשים לחתור תחת שלטונו של המלך, "הבק", ולקום נגדו. מצביא אלים וברברי, בוליאן שמו, קם ויחד עם קבוצה גדולה של מתנגדים למלך הנוכחי רצחו את המלך ואת כל משפחתו, פרט לבנו שהצליח לברוח בעזרתו של עוזר של אביו.

גיבורי הספר הם שני נוודים, אפריקאי ושמו עמרם המחשיב את עצמו ליהודי ופרנקי ושמו זליקמן, יהודי. אל שני הנוודים ניגש בחשאי אדם זקן ומבקש את עזרתם, הוא מציע להם סכום כסף גדול אם יעזרו לו להעביר בשלום את פילאק הצעיר אל בית סבו מאחר וכל משפחתו נרצחה, הוא רוצה לשכור את שירותם כשומרי ראש ולהגן על הנער מאנשיו של בוליאן המצביא. הזקן מספר להם אודותיו של הנער שאיתו והשניים מתלבטים, חוששים ובמהרה מוצאים את עצמם בעיצומו של מסע אל לב ליבה של ממלכת הכוזרים למען מטרה ויעד אחרים, להשיב את הנער אל הממלכה, לנקום את מות משפחתו ולהכתיר אותו כמלך החדש.
בנוסף מחכה לכם גם טוויסט מפתיע לקראת סוף הספר.

זליקמן, רופא ואדם שקט, ציני ובודד מטבעו, מלא בצער. מאז שמשפחתו נרצחה בפוגרום בעיר הולדתו הוא למד לחיות לשם עצמו ומעדיף שלא להתחבר עם אנשים אחרים או להתערב בעניינם, הוא חובב גדול של חשיש והשפעותיו והמקטרת היא חברתו הטובה ביותר בעוד שעם כובעים נדמה וחולק מערכת יחסים כמעט אינטימית אירוטית ומשעשעת.
עמרם, מבוגר ורגיש יותר, לוחם גדול וחובב משחק הלוח שאתראנג’ (משחק פרסי עתיק דומה מאוד לשחמט). כבר שנים רבות שחי עם עול כבד על כתפיו ונדמה שקיבל את הכישלון כמאפיין המרכזי שלו, מאז שבתו ירדה אל הנהר, נושאת סל כביסה, ולא שבה. הוא מאשים את עצמו ומאז אותו מקרה החליט גם הוא להתבודד, הוא יצא אל המרחבים העצומים בתקווה שביום מן הימים ימצא את בתו. בשונה מזליקמן הוא אדם מאמין, לא רק באל, בגורל ובוחר לראות בו כנבואה חקוקה בסלע שאין באפשרותו לשנות.
נדמה והשניים מצאו דרך לחלוק את הבדידות ביניהם.

שייבון כתב סיפור קצר במטרה אחת והיא לחפש הרפתקה קטנה והוא בהחלט צלח את המשימה. לא קראתי ספרים אחרים שלו וכמו שכתב באחרית דבר מדובר ביצירה שונה מספריו הקודמים. הוא הצליח להעביר את האווירה של אותה תקופה באופן מאוד משכנע, גם בפן הגיאוגרפי וגם בפן ההיסטורי וניכר שהוא עשה עבודת מחקר מרשימה אודות הכוזרים והמנהגים שלהם. סיפור הרפתקאות, המרגיש כמו אגדה משעשע לפרקים ומלווה באיורים יפים, ששולח אותנו אל תקופה עתיקה, רחוקה ומעניינת שאבדה לה בין קפלי הזמן, אי שם במאה העשירית של ימי הביניים בחבל ארץ שבין אירופה לאסיה באיזור הרי קווקז. לרגעים מעטים היה קצת משעמם והרגיש שהעלילה צולעת אך בסהכ היה מעניין לקרוא על תקופה שכזאת ועבודת המחקר של שייבון בהחלט טובה.
175 עמודים תפגשו אבירי דרך, ברברים, לוחמים, סוחרים, אנשי מלוכה ודת, יהודים ומוסלמים, פילים וסוסים, חרבות וגרזנים, מסבאות, ריחות של יין ובשר, דם ועפר.

****


אחרי הכול, מה שיש לנו זה בעיקר את הכאן והעכשיו. מדינת ישראל ורמי לוי שיווק השקמה ושירות לקוחות של אורנג' ווועד בית וארץ נהדרת ומסעדות פועלים עם חומוס קומפלט עם ביצה וסלונים ומטבחים ואייפונים ומקררים וקואוצ'ינג ויוגה ויאיר לפיד וקריאת ספרים ואלצהיימר וטיסות לחופשה ברודוס. הדברים האלה. יש עוד הרבה, אבל הבנתם את העיקרון. אם נשתדל ונרחיק קצת, אז יש לנו את השואה, ותקופת הצנע והסבנטיז והביטלז, ביקורים בהודו או בתאילנד או בדרום אמריקה, יש את האינדיאנים והקאובואים ויש חיים פרבריים באמריקה הגדולה, יש מועדוני ג'אז עתיקים ויש אסונות טבע. אנחנו יודעים שזה קיים, אפילו אם לא ראינו את זה בעיניים. האופקים שלנו רחבים. אנחנו מסוגלים לדמיין, למרות התלות בחסדיהם של מעצבים אומנותיים של סרטים - איך היה פעם, ברומא או במאה ה-18 או בימי הביניים או במערב הפרוע. אבל רק בכאילו. כי בתכל'ס, אחרי הכול, יש לנו רק את הכאן והעכשיו.

וזה מה שאהבתי בספר הזה. מייקל שייבון זונח את אזור הנוחות המוגן והבטוח של העולם שהוא מכיר וגם אנחנו, ויוצא להרפתקת כתיבה מופרעת אל משהו שרחוק מזרח ממערב מהעולם האמריקאי-יהודי-עכשווי-לבן שאיכלס את כל כתיבתו עד עכשיו. אפילו זה בלבד ראוי להערכה, אם לא למעלה מזה. הוא מרחיק עד למאה העשירית ומתלווה אל שני יהודים-עם-חרבות (שהיה שמו המקורי של הספר) באזור הקווקז המופלא, איזור שנדמה לי שעד היום ערפל של אגדה ומסתורין עוד שורה עליו, על חופיו המסוכסכים של הים הכספי.

סגנון הכתיבה מקסים ומלא הומור (בכל זאת, שייבון), והוא ארכאי ומודרני גם יחד. יש בו חן רב וברובו אינו מרגיש מגושם כמו במקומות אחרים שקראתי. גם עבודת התרגום יפהפיה ומצליחה איכשהו לשמור על גמישות למרות הקושי לעבור מאנגלית ועדיין לשמר מבנים תחביריים מורכבים בלי שהשפה תהפוך נוקשה או בלתי מובנת. שתי הדמויות הראשיות פשוט מופלאות (לוחם אתיופי ענק עם גרזן עטור רונות בשם "מחלל האמהות", ושותפו הרופא-לוחם החיוור שהוא בעל חרב-מחטית דקה, שיער ארוך ובלונדיני וחיבה כמעט-אירוטית לכובעים), וההרפתקאות אותן הם עוברים גרמו לי להעיף מבט מצועף בזגוגית מונית השירות לירושלים ולחשוב על ימים אחרים בגלגולים אחרים, ואולי לא כל כך רע היה לחיות אז. אולי היה קשה, אבל מעניין מאוד, לכל הפחות... אם כי מגפת דבר יחידה היתה וודאי מגרשת לי מהר מאוד את השאיפות הרומנטיות המטופשות האלה, או אפילו חוסר כרוני בעניינים כמו אסלה, נייר טואלט או תחתונים נורמליים.

מה שכן, היתה לי הרפתקה משל עצמי בקריאת הספר הזה, הנה כאן :
http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=300807#noteId_300807

איזה יופי,
טוב, אני מודה אני חסיד של מייקל שייבון, אבל באמת שאני אובייקטיבי. בכל ספר שלו אני מרגיש שאני קורא סופר אחר. אז בספר הזה אל תחפשו את שייבון של ילדי פלא, או מסתורי פיטסבורג ובטח לא את שייבון של איגוד השוטרים היידים.
מדובר בסיפור הרפתקאות לכל דבר, כאלה שכשאתה קורא אותם אתה קצת חוזר להיות ילד, וגם אופי הקריאה שלך משתנה, פתאום אתה יותר תמים, נותן לסיפור לסחוף אותך, נהנה להסחף, מתקשה להניח את הספר (אפילו יש איורים). נו אתם בטח יודעים על מה אני מדבר (אחרת לא הייתים באתר הזה). זוג אבירי דרך מגיעים בדרך לא דרך לממלכת הכוזרים, שנמצאת בבלגאן פוליטי בעקבות מהפכה אלימה (אפרופו קדאפי, מובארק, ההוא מטוניס וההוא מתימן). אי אפשר שלא להתאהב בגיבורים, בסיפור ובשפה.
יופי של חוויה, ממליץ בחום.
אני לא אספר יותר על העלילה, כי אי אפשר בלי לקלקל, תקראו לבד. ממכר ראו הוזהרתם.

הדבר הראשון שמשך אותי לספר הזה זו העטיפה היפה והמבטיחה. הדבר השני זה שם הסופר : מייקל שייבון אותו אני זוכר לטובה "מאיגוד השוטרים הידיים" . הדבר השלישי הוא הרעיון: רופא יהודי שהינו גם סייף ועריק אפריקאי מהלגיון הרומאי מחפשים הרפתקה. נשמע טוב.

מייקל שייבון יודע לבנות עלילה- הסיפור מתרחש באירופה , בעיקר במזרחה באזור הים הכספי והים הבלטי, חצי האי קרים וממלכת ביזנטיון , זליקמן הסייף היהודי הנוירוטי ועמרם , הענק האפריקאי שהיה לגיונר רומאי מנסים להרוויח את לחמם בכל מיני...קומבינות, עד שנופל לידהם בן אצולה כוזרי(כן , אותם יהודים וספק יהודים ששלטו בחצי האי קרים) שפרס על ראשו. מכאן קצרה הדרך להרפתקה משעשעת ביותר עם סוף מפתיע למדי.

הספר נאה מאוד ומתורגם בצורה איכותית ביותר. נאה מאוד הכוונה גם לצורתו - מהעטיפה , לציטוטים של אבן שפרוט ואיטלו קלווינו (כתב את הערים הסמויות מהעין וגם את האביר שלא היה ולא נברא . כל מי שקרא אותו ישים לב שהוא השפיע מאוד על שייבון), לראשי הפרקים המשעשעים , למפה המצורפת וכן לאיורים עם ציטוטים בגוף הספר. המון בשביל ספר של 169 עמודים.

דבר נוסף שאהבתי בספר זו האווירה ששייבון משרה בסיפור : תאורי הכוזרים על מנהגיהם מאוד אמינים כולל כינויים כמו כגן (כהן ) ובק (מלך ) , קרבות פילים ומאבקי כוח ודת .

הספר קליל ונעים , כמו מרטיני ,ויפה לקריאה בסופ"ש רגוע ושקט או אחר הצהריים של יום חמישי מתחת למזגן. תכינו לכם כמה סנדוויצ'ים ופירות ושתיה בצד וצאו למסע אל ממלכת הכוזרים.

אין משפטים פשוטים. כל משפט משמש לתיאור הדמות : הלבוש שלה, המבט שלה, הלך הרוח שלה, מחשבות, לאן עיניה מכוונות, מה היא רואה במודע ובתת מודע ומה היא מרגישה כלפי מה שרואה. מי הם האנשים המקיפים אותה. אף משפט לא כולל פחות מחמש או שש עובדות.
אין משפטים פשוטים.
שייבון מתקמצן בנקודות סוף משפט אך פזרן בפסיקים.
בקריאה ראשונה חייב להודות שהלכתי כמעט לגמרי לאיבוד בממלכת הכוזרים, הביטויים והמשפטים החידתיים של הסופר.
אני לא מוותר, חש שיש הרבה מעבר, שהסופר השקיע בעבודת מחקר חריפה ויוצאת דופן בכתיבתו.
מצדיק קריאה שנייה.
בעצם ספר שמחייב קריאה שנייה כדי לחוות ולהבין אותו כבר מסגיר את הביקורת כלפיו.
סיימתי ומיד מתחיל קריאה נוספת. לאחר כעשרה עמודים שם לב ליופי שכתיבה. עוד תעודכן הביקורת אני מניח

עד כה קראתי ספר אחד מפרי עטו של מייקל שייבון (איגוד השוטרים היידים) ואני מוכרח לומר שלא ממש אהבתי אותו. אף על פי כן החלטתי לקרוא את הספר כי קיוויתי שהרושם הראשוני שלי מהסופר היה מוטעה, וגם כי היה נראה לי, על פי התקציר ולפי דברים שקראתי על הספר, שהפעם חווית הקריאה תהיה שונה.
העלילה נסובה על שני ברנשים יהודים, אי-שם באזור המאה העשירית, הרפתקנים שונים זה מזה עד מאוד, הנודדים בדרכים, ונתקלים בהרפתקאות רבות, שונות ומשונות.
אני מוכרח לציין שהתחלת הספר הייתה מושכת ונחמדה, אבל עם התקדמות הספר, העסק פשוט לא זרם לי. פרק לא קשור לקודמו, כך שלא תמיד עלה בידי לזהות רצף הגיוני ומעורר מתח. כתיבה מגושמת, ואולי האשמה בתרגום, מן ערבוב של ארכאיות, כתיבה מודרנית, ציניות, והומור, שלדעתי, לא היוו שילוב הרמוני. הדמויות שטוחות, צפויות, ילדותיות, ולא מושכות. על אף אורכו הקצר, או אולי בגללו, הספר לא הצליח למשוך אותי ולא עורר בי שום עניין מיוחד. עד כדי כך שפשוט לא עניין אותי מה יקרה בסוף.
שתי נקודות שבכל זאת אהבתי. חוש הומור לא מדהים, אבל חביב למדי. דבר נוסף, כל פרק זוכה באיור בסגנון תחילת המאה הקודמת, מן רישום חביב של סצנה מתוך הפרק.
לסיכום. לצערי, לא התחברתי, אפילו די התאכזבתי, משום שעל אף התנזרותי היחסית מספרי הרפתקאות (מחוסר זמן ומסדרי עדיפויות), אני מתחבר לז'אנר, ויכול ליהנות מספר הרפתקאות מותח ומשובח. אני לא ממליץ, אבל ייתכן שאחרים יאהבו.

(קבלתי את הספר באדיבות פורטל אנשי הספר http://peopleofthebook.co.il/)

שתי דמויות יש לסיפור, שתי דמויות שונות בתכלית, אמנם יש ביניהם דמיון רב, אך השוני כה עמוק, שנראות מרוחקות כמו יום ולילה. שני הגיבורים הם יהודים, זהו אחד הדברים שמחבר ביניהם, על פי דעת הסופר לפחות, ואכן הספר היה אמור להקרא "יהודים עם חרבות".
הסיפור מתחיל בדו קרב שזו התחלה טובה, שני לוחמים כל אחד וסגנונו מנסים את כוחם האחד מול השני, ואנחנו מתוודעים כבר מהסצנה הראשונה למיוחדות של הסיפור.
הספר כתוב בשפה גבוהה, ולעיתים מסורבלת קמעה וזה קצת עוצר את רצף הקריאה המטורף של הספר הזה. הספר מתחיל במהירות וככל שממשיכים בקריאה המהירות מתגברת, ונראה לקורא שהוא מפספס חלקים בסיפור. הספר כתוב כל כך מעניין שכל הדברים יחד, המהירות והעניין, השפה והמיוחדות שלו הופכים אותו לפרץ קריאה שלא רוצים להניח מהיד.
הסיפור לוקח אותנו אל ממלכת כוזר - הממלכה המופלאה של הרמב"ם בספרו כוזרי. שם מתוארים יהודים מכל מיני סוגים, כאלו שהם בני מלכים, נוודים, לוחמים, סוחרים ועוד כמה טיפוסים שונים ומשונים. כל היהודים הללו נמצאים ביחסי שכנות עם מוסלמים בממלכה שנמצאת בחיבור בין אסיה לאירופה, בין הים השחור לים הכספי. הממלכה כה מגוונת בתקופה של המאה העשירית לספירה שהסיפור מלא בתיאורים נפלאים ומעניינים של רב תרבותיות ופשוט נפלא לקרוא על כך בדפי ספר במהדורת כיס נחמדה של עם עובד.
נהנתי בעיקר מהחיבור בין יהודים לחרבות שמעורר פליאה על הדרך שבה אפשר היה לראות את העולם בתקופות שונות בהיסטוריה האנושית או הפנטסטית שאנו מכירים היום.
חווית קריאה מיוחדת במינה, וסיפור מהנה ומלא בהרפתקאות. וכל כך קצר שנגמר לי מהר מידי.

אבירי הדרך – מייקל שייבון
אני אוהב להתחיל מהסוף, ולכן כרגיל אתחיל משם: קראתי את הספר כמעט בבת אחת. קיבלתי אותו ביום חמישי, וסיימתי אותו במוצ"ש (וגם זה, רק בגלל שנאלצתי לטפל בילדים לאחר שננטשתי לסופ"ש אחד...). עד כאן התירוצים למה 180 עמודים לקחו לי יותר מיממה. כל מי שאוהב את השילוב הלא כל כך עדין של סיפורי הרפתקאות, לוחמה, נדודים עטופים יחדיו בעטיפת המאה ה-10 + יהדות - יקבל ספר מנצח

הספרון הקצרצר הזה מדבר על תקופת ימי הביניים, במאה העשירית, וגיבוריו העיקריים הם שני נוודים יהודים – עמרם – ענק שחור קשיש החמוש בגרזן, לוחם לשעבר בצבאות האימפריה שבא מחבש וטוען כי הוא יהודי. השני – זליקמן רופא יהודי מפרנקיה, החמוש באיזמל מנתחים, ולוקה במרה שחורה בעקבות גורלו המר (אתם יודעים, אירופה, יהודים, אף פעם לא יצא מזה טוב...).

שני הנוודים מתחברים זה אל זה בבדידותם, כאשר כל אחד מהם איבד את היקר לו, וכך הם התחברו להם לצעוד בדרכים ללא מטרה משותפת, מלבד המטרה להמשיך ולחיות ולנדוד, לגנוב מידי פעם, ובעיקר לשרוד.
עמרם, הוא יהודי (לטענתו, כך במקור) מאמין, שאמונתו מתובלת באמונות תפלות רבות, כך זליקמן טוען. זליקמן לעומתו, איבד את אמונתו, כנראה יחד עם משפחתו. אמנם אביו חי עדיין, אבל התייאש ממנו כבר מזמן. כאשר סוחרים יהודיים מבקשים מזליקמן להצטרף אליהם למניין, מאחר והסוחר העשירי שלהם גוסס, זליקמן שלנו מעדיף לטפל בחולה ולגרום לו להבריא מאשר להצטרף בעצמו למניין...

שני החברים נתקלים בדרכם בבחור צעיר שמו פילאק, ממלכת הכוזרים, שכידוע גם הם הפכו ליהודים. משפחתו היא משפחת המלוכה, וכולה נרצחה (חוץ מאח אחד שנמכר לעבדות) והוא מחפש נקמה.
עד כאן לתיאור ה(כמעט) יבש.

הספר כתוב בסגנון בו כתבו סיפורי הרפתקאות בתקפות קדומות יותר. השפה נעה בין ארכאית למודרנית. שלא כמו בספר "היברו פבלישינג קומפני", בו ניתן להרגיש את השפה היידית מתוך השפה העברית בה נכתב הספר, הרי שכאן, מידי פעם מרגישים משהו ארכאי, אך הרוב כתוב בצורה מודרנית. החיבור בין השניים לא הסתדר לי בצורה טבעית. אני חייב לציין שזה גם לא הפריע יותר מידי לחווית הקריאה, אך עדיין ראיתי בזה טעם לפגם.
מעבר לכך, מצאתי טעות אחת שהפריעה לי מאוד. די בתחילת העלילה, בעמ' 26 מסביר סוחר פרסי את הבעת הליגלוג שעל פניו כך: " 'אני לא מלגלג, נשבע לך', אמר הפרסי. 'שן הפיל התועה שהשחיתה את עיני היא שחתכה גם את שרירי הלחי שלי...". על מנת שעין תיפגע משן פיל, צריך להתאמץ קשה מאוד, גם במקרה של מאמן פילים. די ברור כאן כי מדובר בחט של פיל, והייתי מצפה לתרגום קרוב יותר למשמעות הנכונה.

הכותרות של הפרקים הם גם כותרות בסגנון של פעם, אין הם כותרות של מילה או שניים, אלא כל כותרת היא משפט סיפורי, ממש בטעם של פעם. דוגמאות:
פרק ראשון: על מריבה שפרצה בגלל חיבה יתרה לכובע.
פרק תשיעי: על דאגות שהתעוררו, כי פיל, עם כל אי-ההגיון שבדבר, אין לו היתר להשלים מניין מתפללים.

הבאתי רק שני דוגמאות, אך הם מייצגות את מראה כל ראשי הפרקים. דווקא מכך נהניתי מאוד, דבר שהוסיף לנופך ה"עתיק" של הספר.

גם הציורים המופיעים בגוף הספר, מוסיפים את הנופך ה"עתיק", שכן בספרים ישנים (ראו דוגמא - מסע תענוגות בארץ הקודש - מארק טווין) מופיעים איורים שנועדו להמחיש את המסופר בצורה שבה המספר רואה אותה, על מנת להמחיש בצורה טובה יותר לקורא. האיורים לא תורמים דבר מעבר לאווירה, אך גם זו תרומה נאה לדעתי.

הדמויות המאויירות על הכריכה דומות לדמויות קומיקס, ולעדתי גם האופי המצויין בסיפור עצמו מזכיר אופי קומיקסאי. הדמויות אינם רבות מימדים, אינם עמוקות מידי. הם דמויות פשוטות, ובדרך כלל גם מעשיהם צפויים מאוד, דבר שלא מונע כמה הפתעות במהלך העלילה.

ישנם בספר מספר אנקדוטות ראויות ציטוט, אך לא אהרוס לכם את החיפוש. אבל, את זאת שאהבתי במיוחד, אצטט בכל זאת:
"פילאק מחה את הלהב על דש הטוניקה שלו והחזירו לזליקמן, הידית תחילה. 'תודה שהצלת את חיי', אמר.
'אני לא מציל חיים' אמר זליקמן. 'אני רק מאריך את חוסר התוחלת שבהם'."

לסיכום:תקראו. סיפור קליל, משעשע, זורם. יש פה ושם כמה קטעים צורמים בתרגום, אבל העלילה מפצה. קו עלילה מקורי, משעשע ומזעזע כאחד. הדמויות קצת רדודות, אך מידי פעם מבריקות אמרות יפות.
תקווה לעתיד: הספר היה קצר מידי. הייתי שמח לו היה נכתב לו ספר המשך עם המשך נדודיהם ועלילותיהם של זליקמן ועמרם...

אחרי הקריאה הראשונה הייתי די מאוכזב, הרגשתי ששייבון הלך רחוק מדי עם משפטיו המפותלים, וחצה את הכביש לצד הפלספני- אניגמטי (מחלה ידועה של סופרים מצויינים).
בקריאה שנייה ושלישית תיאורי ההתרחשויות החלו לקרום עור וגידים, תיאורי הלכי הרוח של האבירים התבהרו. בחיים לא קראתי ספר שכותב בכזה פירוט ודיוק על מחשבות, רגשות ושיקולים שונים של גברים. קצת בדומה לדאגלס אדאמס, שייבון מרבה להשתמש בשלילה כפולה ולעיתים אף מכופלת וזה דורש זמן והשקעה מסויימים ולא מצויים למצוא את הקצה השני של הפלונטרים האלו.
העניין הוא שמסופר כאן על תקופה רחוקה, ספק בדויה ספק מציאותית, בה הכל מתנהל בדיוק כמו היום אבל אחרת לגמרי. יש כאן גבריות שכמו נעלמה כבר מהעולם, פראים אצילים של ממש, טובי לב וקשוחים, הרפתקנים, עוקצניים, מיומנים בעשר או בעשרים מיומנויות שבימינו הפכו לנדירות (אגב, מישהו יכול לקשר אותי עם מאלף פילים טוב?), רדופי עבר, מתגעגעים (מישהו פעם אמר שילד הופך לגבר רק אחרי שהוא מתגעגע למשהו שהוא לא יכול לחזור אליו, אבל הוא אמר את זה בצורה יותר רהוטה ועכשיו מאוחר ואין לי כח למצוא מי זה היה ומה בדיוק הוא אמר).
לשייבון יש מוטיב יהודי חזק ברבים מספריו: בוונדר בויז זה ליל הסדר, בקוואליר וקליי זה הגולם (שמסמל את כח היצירה), בפתרון סופי- השואה, באיגוד השוטרים זהו המשיח (וגם השחמט, אם תסכימו לקבל ששחמט הוא מוטיב יהודי, ורבאק, ממש מאוחר, אז פשוט קבלו את זה). באבירי הדרך הוא קצת התרחק מה"יהודיות" של המטאפורות- המקום והזמן לא מאפשרים זאת.
אבל! מתחת לפני השטח יש רמזים יהודיים- הווכחנות הבלתי פוסקת בין עמרם וזליקמן מזכירה לי שני תלמידי ישיבה מתווכחים על סוגיה שולית במסכת הוריות, הזכרונות של זליקמן האתאיסט-בעקבות-טראומה מרגנסבורג הרחוקה (הקטע בו הוא מוסר ד"ש לאביו דרך קבוצת סוחרים אקראית מכמיר לב), מעברו כיהודי נרדף, וכמובן, הכוזרים, עם המבנה הסבוך בו הצליחו להפריד ולחבר דת למדינה גם יחד, אולי כמה דתות.
כל אלו מרעידים מיתר נשכח בנפשי היהודית ההומיה, עושים לי חשק לחזור שם, נודד, עם בן ברית או לבד, במדורה, על גב הסוס, בנוכלות הבאה שתסדר לנו ארוחת ערב או שתיים, תמיד בתנועה, והגעגוע הזה למשהו שאף פעם לא היה לי לא יכול להיות דבר מלבד עוד צעד, אולי כמה צעדים במסע הבלתי נגמר מילד לגבר.