אירוע שקרה באחת ההפגנות בהן השתתפתי הזכיר לי את הספר שלראשונה קראתי לפני למעלה מ-20 שנה (בשם אחר) ואז הודעה מלביא שהזכירה לי ש"סימניה" עדיין קיימת (וגם שהתבגרתי בשנה) הביאה אותי לכתיבת הביקורת הזאת אחרי שכבר חשבתי שהאתר נעלם בעידן הסושיאל-מדיה.
הייתי שם, בהפגנה הראשונה ב-14 בינואר בגשם ובפקקים, הפגנה טהורה עם המון אנשים שהיה אכפת להם מהמדינה. הייתי גם בהפגנות בשבתות העוקבות אלא שבהפגנה החמישית שמתי לב שמשהו השתנה, לתוך האנשים שאכפת להם הסתננו יותר מדי אנשים עם דעות גזעניות מכוערות, קריאות כמו "למה בן גוריון הביא אותם לכאן מהמערות?", "דרוס כל דוס הכחד את החרד" וגרועות יותר נשמעו וזכו למחיאות כפיים... עזבתי את ההפגנה ובדרך הבייתה נזכרתי בספר הזה. מצאתי אותו בדוכן ספרים מוזלים של אחת הרשתות.
להפגנות לא חזרתי יותר, הגזענות של אלו שחושבים שהם שווים יותר גרועה בעיני לא פחות מהניסיון של הנוכל מקיסריה להרוס את הדמוקרטיה כדי להציל את עצמו.
העלילה מספרת על צעירה ממשפחה ש"סניקית מאופקים המגישה תלונה על כך שכשהייתה חיילת נאנסה ע"י סרן ארז, "מלח הארץ" מ"ישראל הראשונה". עו"ד כושל שהוא גם חוקר מטעם המשטרה הצבאית מנדב את עצמו לשרות מילואים ומתבקש לחקור את המקרה תחת לחצים של כל אלו שרוצים לטאטא את הסיפור מתחת לשטיח. כמובן שיש התפתחויות בעלילה ושלכל דמות יש את ה"אמת" שלה עם שלל אינטרסים עד הסוף הדי צפוי.
הרעיון של העלילה המרכזית בספר טוב, אלא שהספר עצמו סובל מלא מעט מיגרעות:
- מורגש שזהו ספר בוסר של הסופר, הכתיבה די מרושלת ואני מתפלא על העורך אמנון ז'קונט שלא שם יד כבדה יותר בעריכה.
- יותר מדי עלילות משנה לא מעניינות שלא מוסיפות דבר.
- הדמויות שטוחות, מצוירות באופן קיצוני, לעיתים על גבול הקריקטורה.
- ההסתכלות ותיאורי הסופר התל-אביבי על "ישראל השנייה" נעשו מגבוה. גם אני כמוהו נולדתי וגדלתי בתל-אביב ועד שהכרתי את אם ילדי (שהוריה ממרוקו) גם אני חשבתי בדומה לו. רק אז גיליתי את היופי והאצילות במשפחתה הרחבה, רחוק מאוד מהתיאורים הגרוטסקיים בהם מצייר הסופר את המשפחה מאופקים.
לעומת זאת אהבתי את תיאורי תל אביב של שנות התשעים, לאתר הבנייה שהיא כיום אני כמעט ולא נכנס. תיאורי המציאות של השהות בלבנון החזירו אותי לסדיר ולמילואים שעשיתי שם.
הסיכום שלי: העלילה המרכזית בספר מעניינת וגם רלבנטית לימינו, הספר עצמו גרוע.

יש משהו בכתיבה של צ'ינגיס אייטמטוב שמצליח לחדור לנפש. בעבר, כשסיימתי לקרוא את "ג'מילה" הרגשתי שעברתי חוויה, לאחר מכן קראתי את "אהובתי במטפחת האדומה" שגם היה מצוין (ויותר מלוטש) ועכשיו סיימתי לקרוא את ספרו עתיר התשבחות "והיום איננו כלה"... מתנצל מראש, אבל לא הרגשתי שעברתי חוויה או שקיבלתי תובנות מהספר.

סיפור המסגרת הוא על ידיגיי בוראני הלוקח את גופת ידידו קזנגפ לקבורה בבית קברות עתיק, מסע שבו לאורך כל אותו היום עולות בו מחשבות וזיכרונות מהעבר. ידיגיי וקזנגפ היו שני ידידים שחיו ועבדו יחד בעיירה זערורית על צומת מסילות ברזל באמצע שומקום בערבה הקזאחית השוממה לאורך 35 שנים מתום מלחה"ע השנייה. דרך סיפור המסגרת הסופר מגולל את המאורעות שחלו באותו ישוב, שכלל 8 בתים בלבד, לאורך כל אותן השנים ובעיקר 1952-1953: האנשים, המשפחות, האהבות, הויכוחים, השמחות והטרגדיות, חיים ומוות וההתמודדות עם קשיי הקיום ועם איתני הטבע. בין הפרקים שזורות אגדות-עם קזאחיות.

כל זמן שאייטמטוב כותב על האנשים, המאורעות והאגדות העלילה קולחת ודי מעניינת, אלא שבתוך העלילה העיקרית הוא שיבץ עלילות משנה שרק גורעות.
כך עלילת המשנה על פרויקט סובייטי-אמריקאי בחלל שמוצא חיים במרחק שנות אור. אלא שאייטמטוב אינו היינלין או אסימוב וכדי לכתוב מדע בדיוני עם היגיון נדרש ידע בסיסי בפיסיקה ואסטרופיסיקה שלסופר כנראה אין וכך יוצא שעלילת המשנה הזאת מגוחכת (גם אם היא אלגוריה ביקורתית למצב בבריה"מ).
את האגדה על צ'ינגיס-חאן והענן הלבן ניתן היה לספר ב:4-5 עמודים ואילו אייטמטוב, במסגרת הפרק שהוסיף ב-1991, מרח אותה על פני 47 עמודים שרובם תיאורים משמימים.

אז אולי זה אני שלא מצליח להתחבר לכמה מהספרים ה"חשובים" שכולם מהללים (כדוגמת יוליסס, החטא ועונשו, מלחמה ושלום או התפסן בשדה השיפון) כך שגם לגבי הספר הזה נשארתי באופוזיציה ואלמלא הכתיבה היוצאת מן הכלל והתרגום המעולה הייתי מגדיר את הספר כ...משעמם (רחמנא ליצלן).
אלא שכל אחד וטעמו הספרותי. אני אהבתי את ספריו האחרים של אייטמטוב: "אהובתי במטפחת האדומה" ו-"ג'מילה" ואילו מ"והיום איננו כלה" פחות התלהבתי.

יו נסבו היה ונשאר אומן מתח והספר הזה אכן מותח, לפחות מהשליש השני שלו. אלא שלמרות המתח הוא פחות מהנה. את התיחכום של טרילוגיית אוסלו ("אדום החזה", "נמסיס", "כוכב השטן") החליפו בספרים האחרונים תיאורים גרפיים של רציחות מזוויעות, מניעים פחות הגיוניים, תיאורי הינצלויות של הארי הולה ממוות בנוסח סרטי ג'יימס בונד ואיכשהו האנשים הקרובים ביותר אליו תמיד מעורבים. גם זיהוי הרוצח הפך להיות קל מדי, בבחינת "אקדח שמוזכר באקראי ובאופן לא בולט במערכה הראשונה, יורה במערכה האחרונה".

הארי הולה מנסה להתרחק מעברו ומהמשטרה אחרי פרישתו בסוף "איש השלג" (7# בסדרה) והמעבר להונג קונג בקצה השני של הגלובוס, אלא שיו נסבו מחזיר אותו בכל פעם. ב"לב משוריין" (8#) הוא הוחזר בגלל מחלת אביו וב"רוח רפאים" (9#) בגלל מעצרו של בנה של רקל. ב"משטרה" (10#) הוא מרצה במכללה ונשאב בעל כורחו לפרשת רצח של שוטרים הקשורים לפרשיות רצח שלא פוענחו. כמו בכל יתר ספרי הסדרה לא נעדרים מהעלילה השחיתות במשטרה והסיאוב הפוליטי.

אורך הספר מכביד על ההנאה מהקריאה היות ויו נסבו פשוט חולה בתָאֶרֶת. במקום לספר במשפט וחצי מה אמרה דמות שולית שהייתה עדה לרצח, יו נסבו יתחיל פסקה בת עמוד וחצי ובה יתאר מה עבר על הדמות מרגע שקמה בבוקר, שגרת יומה, מה חשבה על מי שישב לידה בחשמלית ועד שראתה את הרוצח בערב... וזה משעמם, מאד. בלי כל התָאֶרֶת הזאת ניתן היה לקצץ שליש מהעמודים ולהפוך את הקריאה לזורמת יותר.

מודה שהתמכרתי לסדרת הארי הולה וככל מכור אני לא יכול להפסיק. "טרילוגיית אוסלו" הייתה לדעתי High ספרותי בתחום ספרי המתח, אלא שככל שהסדרה הזאת מתקדמת אני יותר ויותר מתאכזב...

אם אגתה כריסטי וארתור קונן דויל היו קמים מקבריהם וקוראים את ספרות המתח העכשווית עם תיאורים גרפיים של זוועות, טוויסטים חסרי הגיון ו"פתרונות" הגיוניים עוד פחות... היו תופסים את הראש ומבקשים לחזור מיד אל קבריהם.

איזה כיף זה לקרוא מותחן אינטליגנטי כמו "מוות על הנילוס" שבו אגתה כריסטי מחזירה את הרקול פוארו, הבלש הבלגי, לחקירת רציחות הקורות במהלך שייט על הנילוס בסוף שנות השלושים.
הסופרת ממחזרת את הדרמה שהיא אוהבת שבה קבוצה של טיפוסים שלכאורה אין קשר ביניהם מפליגה למסע שבמהלכו קורה רצח. בחקירה של הרקול פוארו הוא מגלה שלכל אחד מהטיפוסים יש מה להסתיר ולחלקם הגדול יש גם מניע וכך כל פעם נופל החשד על מישהו אחר.
מי שקרא את "רצח באוריינט אקספרס", "רצח רוג'ר אקרויד" ואחרים יודע כבר למה לצפות ולמרות שהפורמט דומה, בכל ספר הפתרון המפתיע הוא ייחודי ואחר... ובזאת גדולתה של אגתה כריסטי.

נהניתי מהספר וסיימתי אותו עם חיוך על הפנים למרות שידעתי כבר בהתחלה מי רצח ומה היה המניע אבל בכל זאת היה מעניין לדעת איך הדברים התרחשו. אגתה כריסטי כתבה את הספר בסוף שנות השלושים והוליווד בתור הזהב מיחזרה את רעיון השלישייה בסרטי פילם נואר (זכורים לי לפחות שניים, אחד מהם עם אוליביה דה הבילנד כצלע השלישית) וגם בראיין דה פלמה בסרט משנות השמונים.

זהו ספר מתח אינטליגנטי כפי שרק אגתה כריסטי הייתה יכולה לכתוב... וכמאמר זקני השבט: "חבל שכבר לא כותבים כאלו כיום".

כשיצא הספר בארץ שמו היה "עשרה כושים קטנים" וכך קראה לו במקור אגתה כריסטי (Ten little Niggers) על פי שיר ילדים שמהווה טריגר לאירועים בספר, רק שזה היה בעידן הטרום פוליטיקלי-קורקט. בעידן הנוכחי שינו את שמו וגם פרטים בעלילה כך שהכושים הפכו להיות חיילים ואי-הכושים, שם מתרחשת העלילה, הפך להיות אי-החייל.
כשהייתי בן 9 או 10 קראתי את "עשרה כושים קטנים" ולמרות שעברו מאז ארבעים והרבה שנים עדיין זכרתי את מהות העלילה ופתרונה אבל לא את הפרטים. שמחתי לגלות את הספר בשמו החדש ביריד הספרים בחנוכה, עם עוד כמה ספרים של אגתה כריסטי בהוצאה מחודשת שרכשתי.

עשרה גברים ונשים, שגרמו בצורה זו או אחרת למוות של אחרים ולא הורשעו בדין, מוזמנים באמתלות שונות לאי מבודד ומוצאים שם את מותם אחד אחרי השני. באי הסלעי הקטן הזה יש רק מבנה בודד ובו בכל אחד מחדרי האורחים הרוצח תלה גיליון נייר עם שיר הילדים "עשרה חיילים קטנים". על השולחן בחדר האירוח הונחו 10 פסלונים של חיילים ואחרי כל מקרה מוות, התואם לבית בשיר, אחד הפסלונים נעלם או נשבר.
בחוץ יש סערה שמונעת הגעה או יציאה מהאי, אז מי הרוצח? והיכן הוא? (אין כאן ספוילר - רשום בהקדמה ועל השער האחורי).

ספר מתח אינטליגנטי מצוין, כפי שרק אגתה כריסטי הייתה יכולה לכתוב... וכמאמר זקני השבט: "חבל שכבר לא כותבים כאלו כיום".

גרמניה המזרחית בשנות השבעים: שלטון טוטליטרי הנסמך על משטרה חשאית (השטאזי) ועיר חדשה שבה תינוקות נחטפים לאחר לידתם. המשטרה הפלילית (הקריפו) שולחת את הקצינה קארין מולר לחקור ולמצוא את התינוקות אבל השטאזי, מטעמים שיתבררו בסוף, עושים ככל יכולתם לחבל בחקירה.

בזמנו קראתי את הספר הראשון של יאנג "ילדי השטאזי" ולא התלהבתי. עלילת המתח הייתה קלושה ורווית חורים לכן התעניינתי יותר בתיאור של החיים השוטפים שם, החינוך (או יותר נכון שטיפות המוח), מנגנוני הענישה למי שלא הולך בתלם, הצמרת הנהנתנית וכו'.
ספר ההמשך "זאב בשטאזי" ממשיך את המגמה אך הוא חלש מקודמו – תיאורי החיים השוטפים כמעט ונעלמו ובמקומם הסופר פורש עלילה די איטית ומשעממת הנמרחת על פני מאות עמודים עם פה ושם פלשבקים לחיי הגיבורה בעבר מחד והחוטפים מאידך. כדי ליצור מעט מתח בסוף הוא משתמש בטריק השחוק שבו החוטפים פוגעים אקראית דווקא בגיבורה (אישה אחת מתוך עשרות אלפי הנשים באותה עיר... נו שויין) ואז ב"כוחות עליונים" וכשהיא פצועה קארין מולר והשותף שלה מצליחים לפתור את המקרה.

מי שייקח לידיו את הספר יראה שהוא נפתח בשני עמודים המהללים ומשבחים את "ילדי השטאזי" (?WTF?). התרגום גם כן בעייתי היות ששטף הקריאה נעצר כל כמה שורות בשל עודף המילים בגרמנית מעוברתת (10-20 אותיות עבריות במילה). מילא דרגות ומקומות אבל מדוע הגרמניזציה של כל כך הרבה מילים שיש להן תרגום עברי חד משמעי (כגון "אומה" או "מוטר" - סבתא או אמא כבר לא טוב?).

ספר טיסה קליל, זורם ולא בדיוק מותח (למרות הכותרת בכריכה). קראת-שכחת... אלא אם ברצונך לכתוב ביקורת על הספר ואז אתה צריך לאמץ את הזיכרון למרות שעברו רק יומיים מאז שסיימת לקרוא.

בעיירה שכוחת אל בשבדיה נערה בת 17 נעלמת לאחר שיצאה ממסיבת רוק, סמים ואלכוהול במבנה נטוש. השוטרים המקומיים אינם מצליחים לאתר אותה ולכן נשלחים ממטה המשטרה בעיר הגדולה צמד חוקרים -
אנדריאס, ילד-טוב-שטוקהולם הפועל לפי הספר, אב לתינוק ונשוי לאישה ניג'סית
והדמות הראשית - צ'ארלי-צ'ארלין שהיא כמובן ההיפך ממנו – נון-קונפורמיסטית, מבריקה, מתוסבכת, מכורה לאלכוהול, סיגריות וסקס מזדמן עם זרים וגברים נשואים. היא גם ילידת העיירה אותה עזבה בגיל הנעורים ועם חזרתה צצים אצלה כל השדים מהארון... יותר קלישאתי מהצמד הזה אין.
את העיירה כבר ראינו בעשרות סרטים אמריקאים - טראש-ווייטס נוסח שבדיה, עיירה מוזנחת, מפעלי לואו-טק, אבטלה, בגידות, אלכוהוליזם, אלימות, משפחות הרוסות, הכל יודעים הכל על כולם אבל גם עזרה הדדית. הנוער במקום משועמם ומעביר את זמנו עם סמים, סקס ואלכוהול... על אף קלישאה הסופרת לא פסחה.

בספר מגוללים שלושה סיפורים במקביל – החקירה, קורות הנערה ביום שבו נעלמה וסיפור מהעבר על שתי ילדות אבודות שרק בסוף מתברר איך הוא קשור לעלילה.

כספר המיועד להעביר את הזמן בטיסות או בנסיעות רכבת ארוכות הוא ממלא את תפקידו. פרקים קצרים, עלילה שטחית אבל קולחת, פסיכולוגיה בגרוש, מתח מסוים וסוף צפוי והעיקר: אין בו את התיאורים הארוכים והמשעממים החביבים כל-כך על סופרים וסופרות סקנדינביים.

בשתי מילים: הבינוניות במיטבה!

יושב לו בן-אדם בקופנהגן, קורא את סדרת הארי הולה של יו נסבו ומחליט שגם הוא יכול. לאיש קוראים יוסי אדלר-אולסן (יוסי בשורוק, כמו לוסי ולא כמו יוסי אדלר ממזכירות הקיבוץ) והוא החליט, עשה והוציא סדרה נכבדה של ספרים על מדור Q של משטרת קופנהגן לפענוח מקרים ישנים.

אז מה היה לנו בספר הזה?
בלש מוכשר, פרוד, סובל מהתקפי חרדה ומצוי בעימות מתמיד עם הממונים עליו (עיין ערך "הארי הולה") שנקלע ל"כיפה אדומה" בה הוא נפצע, אחד משותפיו נהרג והשני נשאר משותק.
פקידי משטרה ופוליטיקאים החוברים יחד למשיכת תקציבים ובתור כיסוי מקימים את מדור Q ומעמידים בראשו את הבלש הנ"ל.
פוליטיקאית צעירה שנעלמה לפני חמש שנים והמקרה שלה מהווה את התיק הראשון של מדור Q.
והאלמנט: לבלש מוצמד עוזר, מהגר מסוריה בשם חאפז אל-אסד (?) ויחד הם חוברים לפענח את המקרה.
הסופר גם אימץ את הפורמט של נסבו שבו משולבים לסירוגין פרקים המתארים את החקירה לצד פרקים המתארים מה עבר על הנעדרת.

בשנות השבעים ואילך יצר הבמאי מל ברוקס סדרה של סרטים שהיוו פרודיות על ז'אנרים קולנועיים שונים, כך שיותר מכל הספר הזה הזכיר לי את הסרטים האלו...
אז כפרודיה הספר הזה מצחיק רק לפעמים (כולל דמותו של הבלש קרל מארק שמצטייר כפרודיה על הארי הולה) ואילו כספר מתח הוא לא ממש מוצלח ונדמה שאפילו יוסי אדלר ממזכירות הקיבוץ היה יכול לכתוב אותו.

כמכור לספרי מתח אני שואל את עצמי אם נשארו עדיין ספרי מתח טובים? כי כל ספרי המתח שקראתי לאחרונה נעו על הסקאלה בין "אידיוטי" לבין "זבל מוחלט".

ד.א. - מעניין מדוע בהוצאת כנרת החליטו לתת לספר את השם הקינקי "אישה בכלוב"? חשבו שנערים חרמנים יקנו אותו? באנגלית לספר ולסרט נתנו את השמות Mercy או The Keeper of Lost Causes ואילו בשפת המקור Kvinden I Buret כשהכוונה היא למכל ולא לכלוב לחיות.

כבר כשקראתי על הכריכה האחורית "סוף שישאיר אתכם פעורי פה" ידעתי מה מחכה לי. אבל יש טיסה, צריך להעביר את הזמן והספר בסייל... אז עשיתי את הטעות.

לאורך השמונים אחוז הראשונים של הספר מסופרת עלילה מייגעת על מערכת יחסים בין בני זוג שנוסעים לבקר את ההורים שלו כשבין לבין יש מקטעים ורמזים שאולי מה שאתה קורא לא באמת קורה.
קורות הזוג שמסופרים בגוף ראשון על ידה לא באמת מעניינים. הוא לכאורה Nerd מעצבן והיא סתם משעממת עם הזיכרונות והתלבטויות בקשר לזוגיות... ואני מוצא את עצמי סופר כל פעם כמה עמודים נשארו עד הסוף שאמור להשאיר אותי פעור פה.
החלק האחרון אמור היה להיות מותח אלא שלאור הרמזים ה"דקים בעובי של פיל" שהסופר פיזר לאורך הספר היה די ברור מי, מה ולמה. למרות זאת עדיין חיכיתי לאיזה טוויסט בסוף אך זה סירב להגיע.

ושוב הוכח הכלל הידוע: ככל שעל הכריכה האחורית יש יותר סופרלטיבים, כך הספר יהיה פחות טוב.