ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 5 ביוני, 2011
ע"י רובי
ע"י רובי
אבירי הדרך – מייקל שייבון
אני אוהב להתחיל מהסוף, ולכן כרגיל אתחיל משם: קראתי את הספר כמעט בבת אחת. קיבלתי אותו ביום חמישי, וסיימתי אותו במוצ"ש (וגם זה, רק בגלל שנאלצתי לטפל בילדים לאחר שננטשתי לסופ"ש אחד...). עד כאן התירוצים למה 180 עמודים לקחו לי יותר מיממה. כל מי שאוהב את השילוב הלא כל כך עדין של סיפורי הרפתקאות, לוחמה, נדודים עטופים יחדיו בעטיפת המאה ה-10 + יהדות - יקבל ספר מנצח
הספרון הקצרצר הזה מדבר על תקופת ימי הביניים, במאה העשירית, וגיבוריו העיקריים הם שני נוודים יהודים – עמרם – ענק שחור קשיש החמוש בגרזן, לוחם לשעבר בצבאות האימפריה שבא מחבש וטוען כי הוא יהודי. השני – זליקמן רופא יהודי מפרנקיה, החמוש באיזמל מנתחים, ולוקה במרה שחורה בעקבות גורלו המר (אתם יודעים, אירופה, יהודים, אף פעם לא יצא מזה טוב...).
שני הנוודים מתחברים זה אל זה בבדידותם, כאשר כל אחד מהם איבד את היקר לו, וכך הם התחברו להם לצעוד בדרכים ללא מטרה משותפת, מלבד המטרה להמשיך ולחיות ולנדוד, לגנוב מידי פעם, ובעיקר לשרוד.
עמרם, הוא יהודי (לטענתו, כך במקור) מאמין, שאמונתו מתובלת באמונות תפלות רבות, כך זליקמן טוען. זליקמן לעומתו, איבד את אמונתו, כנראה יחד עם משפחתו. אמנם אביו חי עדיין, אבל התייאש ממנו כבר מזמן. כאשר סוחרים יהודיים מבקשים מזליקמן להצטרף אליהם למניין, מאחר והסוחר העשירי שלהם גוסס, זליקמן שלנו מעדיף לטפל בחולה ולגרום לו להבריא מאשר להצטרף בעצמו למניין...
שני החברים נתקלים בדרכם בבחור צעיר שמו פילאק, ממלכת הכוזרים, שכידוע גם הם הפכו ליהודים. משפחתו היא משפחת המלוכה, וכולה נרצחה (חוץ מאח אחד שנמכר לעבדות) והוא מחפש נקמה.
עד כאן לתיאור ה(כמעט) יבש.
הספר כתוב בסגנון בו כתבו סיפורי הרפתקאות בתקפות קדומות יותר. השפה נעה בין ארכאית למודרנית. שלא כמו בספר "היברו פבלישינג קומפני", בו ניתן להרגיש את השפה היידית מתוך השפה העברית בה נכתב הספר, הרי שכאן, מידי פעם מרגישים משהו ארכאי, אך הרוב כתוב בצורה מודרנית. החיבור בין השניים לא הסתדר לי בצורה טבעית. אני חייב לציין שזה גם לא הפריע יותר מידי לחווית הקריאה, אך עדיין ראיתי בזה טעם לפגם.
מעבר לכך, מצאתי טעות אחת שהפריעה לי מאוד. די בתחילת העלילה, בעמ' 26 מסביר סוחר פרסי את הבעת הליגלוג שעל פניו כך: " 'אני לא מלגלג, נשבע לך', אמר הפרסי. 'שן הפיל התועה שהשחיתה את עיני היא שחתכה גם את שרירי הלחי שלי...". על מנת שעין תיפגע משן פיל, צריך להתאמץ קשה מאוד, גם במקרה של מאמן פילים. די ברור כאן כי מדובר בחט של פיל, והייתי מצפה לתרגום קרוב יותר למשמעות הנכונה.
הכותרות של הפרקים הם גם כותרות בסגנון של פעם, אין הם כותרות של מילה או שניים, אלא כל כותרת היא משפט סיפורי, ממש בטעם של פעם. דוגמאות:
פרק ראשון: על מריבה שפרצה בגלל חיבה יתרה לכובע.
פרק תשיעי: על דאגות שהתעוררו, כי פיל, עם כל אי-ההגיון שבדבר, אין לו היתר להשלים מניין מתפללים.
הבאתי רק שני דוגמאות, אך הם מייצגות את מראה כל ראשי הפרקים. דווקא מכך נהניתי מאוד, דבר שהוסיף לנופך ה"עתיק" של הספר.
גם הציורים המופיעים בגוף הספר, מוסיפים את הנופך ה"עתיק", שכן בספרים ישנים (ראו דוגמא - מסע תענוגות בארץ הקודש - מארק טווין) מופיעים איורים שנועדו להמחיש את המסופר בצורה שבה המספר רואה אותה, על מנת להמחיש בצורה טובה יותר לקורא. האיורים לא תורמים דבר מעבר לאווירה, אך גם זו תרומה נאה לדעתי.
הדמויות המאויירות על הכריכה דומות לדמויות קומיקס, ולעדתי גם האופי המצויין בסיפור עצמו מזכיר אופי קומיקסאי. הדמויות אינם רבות מימדים, אינם עמוקות מידי. הם דמויות פשוטות, ובדרך כלל גם מעשיהם צפויים מאוד, דבר שלא מונע כמה הפתעות במהלך העלילה.
ישנם בספר מספר אנקדוטות ראויות ציטוט, אך לא אהרוס לכם את החיפוש. אבל, את זאת שאהבתי במיוחד, אצטט בכל זאת:
"פילאק מחה את הלהב על דש הטוניקה שלו והחזירו לזליקמן, הידית תחילה. 'תודה שהצלת את חיי', אמר.
'אני לא מציל חיים' אמר זליקמן. 'אני רק מאריך את חוסר התוחלת שבהם'."
לסיכום:תקראו. סיפור קליל, משעשע, זורם. יש פה ושם כמה קטעים צורמים בתרגום, אבל העלילה מפצה. קו עלילה מקורי, משעשע ומזעזע כאחד. הדמויות קצת רדודות, אך מידי פעם מבריקות אמרות יפות.
תקווה לעתיד: הספר היה קצר מידי. הייתי שמח לו היה נכתב לו ספר המשך עם המשך נדודיהם ועלילותיהם של זליקמן ועמרם...
8 קוראים אהבו את הביקורת
8 הקוראים שאהבו את הביקורת
