ביקורת ספרותית על העזרה מאת קתרין סטוקט
ספר מעולה

---

מודל היופי שתעשיית הדוגמנות מקדשת מוטעה בעיניי ומושתת על ערכים לא נכונים בתכלית.

כל תכליתה לקדש חיצוניות לשם החיצוניות בלבד ללא הכנסתם של פרמטרים אחרים וחשובים יותר:פנימיות.
תעשיית הדוגמנות עוסקת בתפל, בתפל שיש למחות מן העולם וזו הסיבה שאינני נותנת לה יד בשום צורה. בשל מודלי גוף שגויים ובעייתים ואף זנותיים שהתעשיות הללו מספקות ילדים, נערות, נערים ונשים וגברים חושבים שאלה מודלים שיש לשאוף להידמות להם ולכן מפתחים הפרעות אכילה וסובלים. כאן אני מדברת מתוך נסיון. לצערי, שני אנשים קרובים לי נפגעו ממחלה זו. מחלה שהדיה עדיין מהדהדים והפחד לשוב לסורו עדיין נוכח ביתר שאת...הפחד מההקאות...מהשלשולים...הפחד לחטוא ולשוב למעגל הזה...המעגל האינסופי, המפרך והמתיש של תת תזונה...של בתי חולים...של רזון חולני...של התנדנדות בין מוות לחיים...והנסיון שלי להרגיע, לנחם, לחבק, לתמוך...והפחד...הפחד הבלתי מוסבר הזה...מהתפוגגות...מוויתור על החיים...
האובססיה אחרי הנראות, החיצוניות, המושלם, המודל הנחשק, הנאור מקבל פחות זרקורים וייחס מבעבר אבל עדיין ישנה עבודה רבה...עבודה רבה מדי שצריך להוקיע, למגר ובעיקר להעלים, למחוק. נראות חיצונית היא לא העיקר ולא צריך ולא ניתן לשפוט על פיה. מה שחשוב הוא מה שמסתתר מאחורי הנראות הזאת, איזו נפש נחבאת מאחוריה....

וזו הסיבה מדוע מעולם לא ייחסתי חשיבות רבה לנראות חיצונית.
אדרבא, כאשר אנשים מעירים בשיא חוצפתם הערות על מראה חיצוני של אדם מבלי להכירו הדבר מעורר בי תחושת קבס וגועל.
אנחנו בני אדם מתקדמים. הגענו אל הירח, פיתחנו טכנולוגיות ייחודיות עד לפני 30 שנה היו בגדר מדע בדיוני וחלום מתוק ובכל זאת טבועה בנו דעה קדומה ושיפוטיות.
שיפוטיות שאני נמנעת ממנה כמו מאש וסולדת ממנה כאילו נחש הכישני.
האם זה באמת משנה מראהו של אדם מסוים? מדוע אדם יפה מקבל פדבקים ומתויג כ"טוב" ואדם "מכוער" זוכה לקיתונות בוז ולביקורתיות ללא הרף? מיידית הוא מכונה אדם "רע"? האם התדמית החיצונית באמת משנה משהו? לעניות דעתי, לא!
אנחנו נמצאים במאה ה-21 אך עדיין ישנם אנשים ששופטים בני אדם לפי הקליפה ולא לפי הבפנוכו, חלה בגברים שמתייגים את הנשים שחולפות על פניהם ברחוב בדירוגי יופי ריקניים הכוללים מכלול מושגים מצומצם: ישבן, חזה, פנים. ועד נאצות, חרמות ונידוי השונה רק כי....ובכן, הוא שונה.

לכן אני אוהבת ספרים וסדרות שעוסקים בשונה ומוכיחים פעם אחר פעם שהשונות אינה מפחידה, אינה דבר שיש לחשוש מפניו אלא לחבק ולהכיל שלא כל האצבעות דומות זו לזו ואם הדבר היה אכן כך העולם היה משעמם לחלוטין.
זו גם הסיבה מדוע שמחתי מאוד כאשר נטע ברזילאי זכתה באירווזיון והיא זו שהביאה את הניצחון לאחר כ-20 שנה מנצחונה של דנה אינטרנשנל. בחורה לא לפי המודל היופי הסטנדרטי מקבלת את האהדה ואת החשיפה הראויה לה. היא באמת מודל חיקוי ראוי ולא כל הדוגמניות הנערצות באינסטגרם אשר שטופות בהררי פוטושופ וליטושים כמו שפתיים עבות בצורה מבחילה, שדיים גדולות להחריד וישבן עגלגל בצורה מוגזמת ולא פרפציונלית ובעיקר אנושית. נטע ברזילאי היא בחורה אמיתית. גזרתה היא גזרתה של בחורה אמיתית ולא אותן הבחורות שרואים במדיות השונות שאפילו פסע אחד אינן יכולות לפסוע מרוב שהן דקיקות כמו נייר וחוששות ששדיהן הגדושים והכעורים יצנחו להן לפתע.
יתרה מזאת, הבדל מבנות שהן דוגמניות, נטע אינה מוכרת את גופה לראווה אלא נשפטת על פי קולה, על פי העבודה הקשה שהיא עומלת יום ביומו, וזה הדבר מה שאני תומכת בו. לשפוט אנשים לא לפי מה שאלוהים בירך או לא בירך אותם אלא לפי הכישרונות והאישיות, לפי ההישגים שהם משיגים בדם, יזע ואף לעיתים קרובות מאוד דמעות. אישיות כובשת היא עשרת מונים מושכת ממראה חיצוני וזה משהו שאנחנו צריכים להבין, כאנשים המתהדרים בנאורות ואינטלגנטיות רבה, כביכול. " תהיי יפה ותשתקי" " שדרי סקסיות מוחצנת וכך תהיה לך אהדה עצומה והמלייקים ינהרו אליך בלי להניד עפעף" " תהיה שרירי, מסוקס וגברי והנשים יפלו לרגלייך" אלה סיסמאות שאינני מכבדת כלל וכלל. אישה וגבר אינם כלי שהמעטפת המינית היא העיקר בו! הם בשר ודם! הם בני אדם שיש להעריך ולקבוע את מידת איכותם לפי הכלים הפנימיים שהם מספקים ולא לפי מידת ניענועם מול המצלמה. לכך אנחנו מחנכים את ילדנו משחר ינקותם? מרגע היוולדם? הרשתות החברתיות בבסיסן אינן דבר רע אך השימוש בהן הוא בעיקר לרעה, להעצמת תופעה דוחה מאין כמוה. הרשתות החברתיות מלאות בנשים וגברים שכמעט לא עוטים לגופם שום בגד...זה המודל שאנו חפצים שילדנו ישאפו להידמות לו?! " הסירו חלקים מן הלבוש, הבליטו את הנתונים הנכונים ותהיו נאהבים"? מה עם לאמץ גישה נכונה ובריאה לחיים, בנוסח: " תהיו אתם עצמכם. האישיות היא הקובעת ולא המכנס הקצרצר שבחורה מעלה לאינסטגרם." עירום לא גורם לך להיות נאהב. יופי חיצוני לא גורם לך להיות נאהב. מה שאתה משדר הוא הקובע. מה שיש מתחת למעטה החיצוני הוא-הוא העיקר.

כל ההקדמה הזאת מובילה אותי אל לב ליבו של הספר הנפלא הזה שעוסק בתופעות הלוואי של הסתכלות חיצונית בלבד.
שנות ה-60. ארצות הברית. שחורים ולבנים. "עליונים" בורגנים לעומת שחורים אנפלבתיים, בורים, עובדי כפיים.
תקופת שנות ה-60 מאופיינת בחוסר שיוויון בין אנשים שחורים ללבנים מהסיבה הפשוטה: צבע עור שונה. בשל העובדה שהלבנים החליטו שצבע עור שונה משלהם הוא עילה לזלזול לא ניתנת לשחורים שום זכות והם כעבדים לכל דבר [ רק ההבדל שהוא לא באמת מהותי ש"העבדים" השחורים בארצות הברית מקבלים שכר]
אסור לשחורים להצביע [לפחות במדינה בה מתרחשת העלילה], אסור להם אפילו לשבת לצידו של אדם לבן ואדם שיעז להפר את החוק הזה יאסר.
כאן מקננת בי תהיה אישית: אנחנו נמצאים כ-15 שנה לאחר תוצאות מלחמת העולם השניה שנבעו מאותה שנאת חינם שהובילה למהומת אלוהים ולהרס, חורבן ומוות בלתי נתפס של מליונים וההיסטוריה חוזרת על עצמה? האמריקאים לא למדו לקח מאז המלחמה עם היפנים?
כנראה שלא.

בכל אופן, מה יותר קשה מלהיות גבר שחור חסר זכויות? אישה שחורה. אישה שחורה נפגעת מכל הכיוונים. לא רק שאינה יכולה לשהות לצד הלבנים, הגברים השחורים לא מעריכים אותה. היא חסרת ערך בכל המובנים וישנם גברים המגדילים ראש ומוציאים את תסכולם מן המצב על האישה עצמה בחבטות, אגרופים, קללות והשפלות. זו תופעה שאחת הנשים בספר עוברת. מסכת התעללות מצד בעלה עד שהיא מחליטה שדי, מספיק. זה שהיא אישה ועוד אישה שחורה לא אומר שהיא צריכה לספוג התעללויות. לא מספיק ההתעללויות מהמעסיקה הלבנה והמשתחצנת, המקום היחיד שאמור להיות לה להגנה הוא בעצם עומד לה לרועץ.
הסיפור הוא סיפור שעוסק בסבלן של הנשים השחורות בתקופה חשוכה, עיוורת ואווילית לכל הדעות. סבל שנפרש על פני נקודות כה רבות: סבל מהסובבים הלבנים ומהאחים השחורים כאחד, כי כפי שאמרתי: להיות שחור זה לא פשוט אבל להיות אישה שחורה זה שולח אותך מיידית אל האבדון...הרי אישה היא טיפשה, בורה, נזקקת, חסרת אונים, ילדותית, גחמנית...אישה לא שוות מעמד לגבר גם אם לבנה היא ואחת כמה וכמה כאשר לא שפר עליה מזלה ונולדה שחורה כפחם.

הנשים הללו מחליטות להיאבק ולהתנגד לנידויין ולקשיים העוברים עליהן על פי דרכן וההתמודדות הזאת מעוררת הערצה. נשים שחורות שכל הגהנום עבר על סף דלתן, הן ידעו אותו משחר נעוריהן ועדיין הן לא מוותרות ומחליטות לשים קץ לסבל. לקחת יוזמה, לסגל תושייה ולהלחם. זה דבר שמעורר הערצה ואהדה. אני זוכרת שהופתעתי והתפעמתי מהן ורציתי לעודד אותן ולומר להן שאתן לא לבד.
אל מאבקן של הנשים השחורות נכנסת סקיטר, אישה לבנה שהיא היחידה שרואה מעבר לכל השחור- השחור הזה. היא היחידה שרואה את הנפש ומשכילה להבין שבעצם כולנו בני אדם. לא משנה כיצד אנחנו נראים ולכל אדם באשר הוא אדם ישנה הזכאות להיות נאהב, לאהוב, להצליח, לחיות בכבוד וכאשר יגיע הרגע- למות בכבוד.
הכבוד, כבוד עצמי, זה דבר שנמנע מהנשים הללו עשרות שנים וזה מה שייחלו לו יותר מכול- לא ארמונות, לא פאר, על אף העובדה שהן חיות בזוהמה בלתי נקלטת, אלא רק שיוויון. שיתייחסו אליהן כאל אדם כמוני וכמוך ולא אל תת אנוש, אל חרק שיש לדרוך עליו כשמתחשק וכשישנו הפנאי. זו בעצם השורה התחתונה של כל המגילה שלפניכם: אם לא היינו מתייגים בני אדם ושופטים על פי החיצוניות, לא היו מתרחשים לא השואה, לא מלחמת העולם השניה ובטח ובטח לא אפליה כנגד שחורים, נשים וכדומה. שיפוטיות יוצרת חוסר שיוויון וכיו"ב.

ספר מקסים, זכיר מאוד, נוגע ללב [ לעולם אזכור את המטפלת השחורה מטפלת בפעוטה מייבל ומתייחסת אליה כאילו הייתה אימה. היא באמת העניקה לה חום ואהבה יותר מאשר האם עצמה, שכביכול הייתה " פיקחית" ו"אינטלגנטית" יותר אבל קרירה ורעה ובורה לא פחות]

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על העזרה