ביקורת ספרותית על נוטות החסד : הפולמוס מאת ג'ונתן ליטל
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 8 בינואר, 2019
ע"י אדמה


בטעות רשמתי ביקורת על הספר הלא נכון התכוונתי לספר המלא ולא 'הפולמוס' אם יש מישהו שיודע לשנות זאת אשמח לעזרה.

טוב זה היה פרויקט קריאה לא קל בכלל. לא רק בגלל האורך 941 עמודים גדולים, שכתובים בצפיפות גדולה וללא פסקאות. אלא בעיקר התוכן. לפני שלקחתי את הספר הזה לקריאה האמנתי שייקח לי חודש לסיים אותו, בפועל לקח לי שלושה וחצי חודשים. למה כל כך הרבה זמן?

התוכן הוא קשה לקריאה לא ממליץ לבעלי קיבה חלשה. עשיתי שלוש הפסקות על מנת לאורר את התודעה שלי. עשיתי את זה באמצעות קריאה של שלושה ספרים שונים. הרגשתי שעל התודעה שלי משתלט נאצי שהוא לא סדיסט ולא חיה כמו חלק מהנאצים שהיו איתו. הוא פועל מרציונליות ולא מאמוציות 'יש משימות וצריך לבצע אותם.' כמו שצריך לצחצח שיניים, זה כבר בנאלי לומר 'הבנאליות של הרוע' אבל זה עדיין נכון.

אז על מה הסיפור?

סיפורו של אואה קצין בצבא הנאצי. הסיפור מסופר בגוף ראשון. הספר נפתח בהתקפה על הקורא, רוח הדברים הם שאנחנו הקוראים לא מוסריים יותר מאותו קצין נאצי, אם אנחנו היינו חיים באותה תקופה כנראה שגם אנחנו היינו נאצים. לאחר מכן הסיפור חוזר למלחמה ומתאר אותה מנקודת מבטו שלו. מעבר לזה לכך אני לא אפרט כי קשה מאוד להגדיר את הסיפור בכמה משפטים, תצטרכו לקרוא בעצמכם.

אז מה מיוחד בספר הזה?

הספר הזה בראש ובראשונה הוא ספר מרשים מאוד. אין לי ספק שהסופר עשה עבודת מחקר מקיפה וקפדנית בנושא התקופה. אני לא מאמין למיתוס שהוא נכתב בארבעה חודשים, זה בלתי אפשרי. הספר נכתב בגוף ראשון מנקודת מבט של הפושע, הסגנון הזה הוא לא חדש. יש לא מעט ספרים בסגנון הזה שהמפורסמים שבהם הוא 'לוליטה' של נבוקוב ו' החטא ועונשו' של דוסטויבסקי. מטרת הספרים האלה היא "האנשה" של הפושע, בתהליך הזה אנחנו אט אט עוברים ממצב של בחילה כלפי הגיבור, לסוג של הבנה או במקרים קיצוניים הזדהות עם מעשיו או לחלופין דאגה לשלומו.

הסופר בונה את העלילה בצורה תבניתית ברורה בשלב הראשון אנו חשים בחילה והתנגדות לגיבור. בשלב השני אנחנו לומדים להכיר את הגיבור ואף לחבב אותו (בכל זאת הגיבור הומו). לפעמים לראות בו מקור למוסר ביחס לנאצים סדיסטים שנמצאים סביבו (זה נשמע מוזר אבל ככה חשתי). השלב השלישי כאשר אנחנו כבר לכודים במלכודת האמפתית לגיבור, הרמה הערכית שלו יורדת והמעשים שהוא עושה הם כבר בלתי מוסריים בעליל מבחינתנו אבל אנחנו כבר שבויים שלו. לכן בסיום הספר אנחנו מבועתים על היחס האמביוולנטי כלפי הגיבור. אכן בסיום הספר חשתי שילוב של בושה, בהלה וחוסר מצפון לאהדתי לאואה קצין נאצי. הנחמה היחידה שלי היא הידיעה שהוא בדיוני.

החיסרון העיקרי בספר הזה הוא הירידה לפרטים טכניים שאינם מקדמים את העלילה, בשלב מסוים מגיעה לרמה אובססיבית. הסופר טורח מאוד שנדע את שמות הסיגריות שעישנו באותה תקופה הן באוקרינה והן בגרמניה. או את שם הג'יפ שמשרת את הצבא, וההתעקשות להשתמש בשמות של הדרגות הנאציות וכו'. לפעמים האובססיה הזו התישה אותי. אפשר לומר הסגן במקום האוברשטורמפיהרר, זה לא יפגע בהנאת הקריאה, אבל מי אני שאחליט אני בסה"כ שטורמן מזורגג (למי שלא הבין שטורמן זה רב"ט).

אני שואל את עצמי האם ספר כזה שכתוב מנקודת מבטו של קצין ברואנדה משבט 'הוטו' שביצע את רצח העם כנגד בני 'טוטסי', היה מעניין אותי באותה מידה. התשובה היא כנראה שלא, הספר הזה נוגע בדיוק בעצבים היהודיים שלי, על התסביך של יחסי שנאה הערצה לגרמניה שטמון בי מילדות, מצד אחד גרמניה היא אידיאל בהמון תחומים ומצד שני... או כמו שהטיב לספר ניצול שואה שהרצה לנו בתיכון 'המצוינות הגרמנית היא בכל תחום וכן גם ברצח עם'. הסופר מזהה את הנקודה הזו ונכנס בדיוק לשם. אפשר לחוש זאת במהלך הכתיבה, אין לי ספק שהסופר מעריץ את הגרמנים.

אחת השאלות המרכזיות שמעסיקות אותנו בנושא השואה. כיצד עם משכיל ונאור הופך להיות מכונת השמדה רצחנית? התמיהה הזו מייצרת על פניו אוקסימורון, האומנם? האם השכלה ונאורות הן חיסון מפני רצחנות? אני לא בטוח בכלל, כל מי שבקיא בנושא הזה יודע שהמעשים הרצחניים נעשו בשם הנאורות. הנאצים ראו ביהודים, הומאים, צוענים, נכים וכו' כזן נחות באבולוציה האנושית, ומתוך "הנאורות" הם קיבלו החלטה להפוך את העולם לטוב יותר ע"י השמדה של הנחותים. כאילו הם היו רופאים המסירים גידול סרטני בגוף האדם או רופא ממית מתוך חסד.

אם כך הנאורות היא לא חיסון בפני רצחנות, אז מה כן? האם יש בכלל "חיסון" כזה?

ב- 1962 באוניברסיטאית ייל בוצע ניסוי בבני אדם. מטרת הניסוי לבחון את הצייתנות של האדם לפקודות מסמכות. הניסוי הזה מוכר בשם "הניסוי של מילגרם". בניסוי יש שלושה משתתפים. החוקר (בעל הסמכות) משכנע את הנבדק לתת שוקים חשמליים כואבים לנבדק אחר (שחקן). השוקים החשמליים אינם אמתיים והשחקן מגיב להם כאילו היו כאלה. מנקודת הנבדק הם אמתיים לגמרי וזה מה שחשוב. החוקר בכל פעם ביקש לעלות את המינון של עוצמת הזרם ב-15 וולט.
כשהגיעו לעוצמה של שוק של 150 וולט, השחקן ביקש להפסיק את הניסוי כי "הוא לא יכול יותר להמשיך". כאן נכנסה הדילמה של הנבדק, האם להמשיך או לעצור? כשהחוקר ראה שהנבדק מתלבט הוא הודיע לו שהניסוי הוא חשוב מאוד ואין לו מה לדאוג שתוצאות הניסוי הן באחריותו, לכן הוא מבקש להמשיך בניסוי. לאחר הניסוי ריכזו את התוצאות וגילו שהן מבהילות.

אף נבדק לא עצר לפני מתן עוצמת שוק של 300 וולט, על אף תחינתו של השחקן מרגע שהגיעו ל- 150 וולט.
65% מהמשתתפים נתנו את השוק החשמלי הגבוה ביותר, בעוצמה של 450 וולט.
כנראה שצייתנות היא תכונה אנושית מולדת. אנחנו נוטים לציית לסמכות ולנורמות חברתיות.

אי שם בשנות ה- 90 העיתונאי גדעון לוי ראיין את אהוד ברק בנושא המאבק של הפלסטינים בישראל. ברק אמר את המשפט הבא: "אם הייתי פלסטיני בגיל המתאים, הייתי נכנס בשלב מסוים לאחד מארגוני ההתנגדות". האמרה הזו כצפוי עוררה סערה גדולה ומיד פוליטיקאי מהימין תהה "מה היה עושה ברק אילו היה גרמני בגיל המתאים, בגרמניה הנאצית?!"

פעם בשיח בנושא השואה אחד המשתתפים אמר "שהשואה היא אירוע קיצוני כל כך שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה ולא יהיה" יוסי שריד ז"ל אמר בתגובה "אם כך, אין מה ללמד את לקחי השואה כי ע"פ דברך היא אף פעם לא תחזור." כמובן שיוסי שריד לא התכוון ברצינות לאמירתו, אלא הוא רצה להזהיר אותנו מתהליכים הרסניים שבחברה שלנו.

אז מה הלקח?

לפי דעתי יש שני לקחים האחד לקורבן והשני לפושע. לצערי הרב אנחנו עסוקים ברוב הזמן בלקח שלנו כקורבן. כן מדינה חזקה זה חשוב מאוד, כמו שהטיב לומר אל קאפונה 'תמיד השגתי עם חיוך ואקדח יותר ממה שהשגתי עם חיוך'. יחד עם זאת ישנו לקח שני שאנחנו מתעלמים ממנו, הלקח של הפושע. הדרך להתמודד איתו היא להטיל ספק אמיתי בצדקת דרכינו, ראו הוזהרתם.
14 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
אדמה (לפני 5 ימים)
תודה רץ, לשאלתך יכול אבל לא בהכרך, מה שכן הוא בקבוצת סיכון. יחד עם זאת לא כל מקרבן היה בעברו קורבן. תוקפנות היא נחלתו של המין האנושי ומי שנמצא בקבוצת סיכון תמידי, הוא מי שאינו מכיר שהתוקפנות היא חלק בלתי נפרד מהאדם.
רץ (לפני שבוע וחצי)
אהבתי את הביקורת והלקח ההיסטורי, מוסרי, אני מבקש לקדם את המסקנה, האם יכול להיות שקורבן הופך למקרבן?
חני (לפני שבוע וחצי)
ברור שאנחנו לא צייתנים !! זה קצת עקב אכילס שלנו מצד שני
זו סיבה למסיבה כשחברות אמריקאיות מחפשות
בדיוק את הזן הזה שיוצא מהקופסא.

בקשר לעניין השני שציינת על כך שאיננו מחוסנים.
על זה נאמר שאני מקווה שלעולם לא נהיה אדישים
למה שקורה סביבנו. מאוד קל להתנתק
כשלא מסכימים עם הממשל, כשהמבוגרים האחראים בממשלה נגועים בשחיתות. כשמאבדים אמון בגוף השולט. מקווה שנהיה ערים.
אדמה (לפני שבוע וחצי)
תודה חני, אני מקווה שאת צודקת בנושא הצייתנות. אני חושב שאנחנו לא מחוסנים בזכות אופי מיוחד.
אדמה (לפני שבוע וחצי)
תודה כרמליטה, הבנתי מפואנטה שלא ניתן למחוק או לשנות ביקורת. פעם הבאה אשתדל לשם לב :)
אדמה (לפני שבועיים)
תודה Tamas, לגבי שאלתך התשובה היא שילוב גם וגם.
אדמה (לפני שבועיים)
תודה פרפר צהוב,
אדמה (לפני שבועיים)
תודה Phi, אם זה היה תלוי בי הייתי מפצל את הספר לשלושה חלקים, זה היה מקל על הקריאה. לגבי שאלתך תקראי ואז תדעי אם זה שווה או לא :) כל אדם וטעמו.
אדמה (לפני שבועיים)
תודה בת-יה,
אדמה (לפני שבועיים)
תודה עמיחי, לשאלתך אני לא חושב שליטל רצה לומר תובנה חדשה על הנושא הטעון הזה. הכל כבר נאמר, הוא פשוט מספר לנו סיפור.
מחשבות (לפני שבועיים)
גדלתי בשנה, נכון. ונכון גם שזה לא ספר שואה. מבחינתנו, כל מה שקרה במלחמה ההיא סובב סביבנו ומבחינתי האישית גם סביב משפחתי המורחבת. אבל הספר הזה הוא בקטנה, אפילו בזעירה מעט שואה מנקודת מבט יחודית. בגדול, הספר הזה הוא תופעה ייחודית השווה התייחסות כבדת משקל. פשוט אין ספרים כאלה.
חני (לפני שבועיים)
מחשבות כמובן מצטרפת לברכות. זה ספר שתמיד אמרת שהוא מופת. כל ספר בתורו.
ומה זאת אומרת זה לא ספר שואה? נשמע מאוד ספר שואה גם אם יש בו הגיגים פילוסופים.
Tamas (לפני שבועיים)
מחשבות, הסר דאגה אף לא אחד לוקח לך את הבכורה:)
וברכות על שגדלת בשנה!
מחשבות (לפני שבועיים)
חבר'ה, הספר לא נשמע מעניין, הוא ספר מופת. התאורים אינם קשים, הם קשים טיפה. הספר מדהים ברובו ככולו. נשמע כאילו שמעתם עליו בפעם הראשונה כשאני עצמי דיברתי עליו עשרות פעמים.
חני (לפני שבועיים)
חיכיתי לסקירה שלך על נוטות. בגלל המתינות המעודנת שבך. אחרי שדיסקסת וביארת את הספר במילים שלך
. זה נשמע לי הגיוני שעם כזה צייתן כמו הגרמנים פשוט יצייתו בצורה עיוורת. זה לא עושה את המעשה טוב יותר או גורם לי לאמפטיה אבל מנקודת המבט הזו זה היה להם נכון כעם בגלל האופי הגרמני.והסרט הנחשול מדגיש
זאת יופי. ואנחנו כישראלים ויהודים אנטיטזה לגרמנים. צייתנות היא רק מילה בשבילנו. ובכל מקום שאפשר אנחנו יוצאים מקופסאות ושוברים מוסכמות. תודה על הסקירה היפה. ובוב נהדר הידע שלך והסיפורים שאתה מביא.
כרמליטה (לפני שבועיים)
סקירה יפה ומיוחדת, כהרגלך.
תודה אדמה.

************
אתה יכול להעתיק את הסקירה הזאת ולהעביר אותה לספר הנכון.
(ואם אתה רוצה - אתה יכול להשאיר ע את הסקירה גם תחת הפולמוס כדי שיהיה אפשר לקרוא את ההערות.
ככל הידוע לי - אם תרצה לכתוב סקירה נפרדת גם על הפולמוס - תוכל לפרסם נוספת בלי שזו תימחק.)
Tamas (לפני שבועיים)
ביקורת מעניינת.
בקשר לתוכן הקשה - הכוונה מבחינת פירוט של תיאורי פשע מזעזעים או יותר בכיוון הפסיכולוגי של תיאור חיבוטי נפש?
פרפר צהוב (לפני שבועיים)
נשמע ספר מעניין.
בוב, תודה על ההערות המאירות.
אם יש לך המלצה על ספרים מעניינים בתחום היצירה היוונית, אשמח לשמוע.
האיליאדה והאודיסיאה בתרגום טשרניחובסקי נמצאים ברשימת המתנה לנשימה מספיק גדולה כדי להתחיל בקריאתם :-)

Phi (לפני שבועיים)
זכור לי שקראתי בעבר על אחד ממפקדי מחנה טבלינקה שנתפס הרבה שנים לאחר המלחמה ונעשה חיפוש בביתו. בחיפוש מצאו בבית שלו אלבום עם תמונות של גופות ושאר זוועות מתוך המחנה, וכותרת האלבום הייתה "השנים היפות". ספק אם אדם כזה הפיק לקח כלשהו.
בכל מקרה, ביקורת יפה. נשמע כמו ספר מעניין, לפחות זה שווה את האורך שלו.
מחשבות (לפני שבועיים)
הספר אינו ספר שואה פרופר והקטעים הקשים בו מעטים יחסית. לעומת זאת, הקטעים המעניינים רבים ושומטיט לסת.
בת-יה (לפני שבועיים)
תודה, אדמה, לא ספר בשבילי, אבל ביקורת מעניינת מאוד.

ובוב, כמו האחרים, תודה על התוספת מאירת העיניים.
מחשבות (לפני שבועיים)
עמיחי, זה באמת משנה? זה ספר נדיר, שאין שני לו. הרביעי מתוך שמונה!
עמיחי (לפני שבועיים)
אדמה, תודה על הסקירה.
מכל מה שקראתי על הספר המוזר וגדול הממדים הזה טרם הבנתי מה תכלית הפרויקט של ליטל. מה הוא רצה?

בוב, קבל לייק על הערתך המחכימה.
מחשבות (לפני שבועיים)
ולכן שווה לקרוא גם את הפולמוס.
אדמה (לפני שבועיים)
מחשבות, הוא הושפע גם מאלכסנדר טישמה וגם מסופרים רוסיים וגם מחנה ארנדט. מה שכן אני חושב שמכל הסופרים שהוא הושפע מהם אלכסנדר טישמה הוא הטוב ביותר.
אדמה (לפני שבועיים)
תודה סוריקטה, כנראה שהספר עובד אחרת על כל אדם. אני חושב שהמטרה של ליטל הייתה להעביר אותנו בהדרגתיות לרמה מוסרית נמוכה, עליי זה עבד.
אדמה (לפני שבועיים)
תודה בוב, אתה תמיד מעשיר אותי בידע שלך.
בוב (לפני שבועיים)
חחח... תודה אפרתי. אני מבין שזה יכול להצטייר כך, אך ספציפית יצא שאת שני הנושאים עליהם דיברתי אני אוהב עד מאוד - טרגדיות יווניות ומוסיקה.
אפרתי (לפני שבועיים)
בוב, אתה אוצר בלום של ידע.
מחשבות (לפני שבועיים)
אדמה, ליטל הושפע מאלכסנדר טישמה היוגוסלבי.
סוריקטה (לפני שבועיים)
ביקורת טובה לספר מעולה. ואני חושבת שהאזהרה שלך חשובה ובמציאות הנוכחית לגמרי לא מיותרת.
לגבי הספר, אני דוקא חשבתי שליטל עשה לנו הנחה בכך שאפשר לגיבור שלו לחרוג מהמתכונת של אדם "רגיל". זה כאילו מאפשר לקורא לבוא ולהגיד - טוב, אני לא כזה. והכוח של הספר הוא בכך שאתה מוצא את עצמך חושב שאולי לא היית נוהג אחרת ושהוא מצליח להוליך אותך באיזה מסלול מוסרי עקלקל.

ובוב, תודה על המידע. לי זה הסביר את הקשר בין שם הספר לפניה אל הקורא על מנת שישמש שופט.
בוב (לפני שבועיים)
ביקורת יפה על יצירת המופת הראשונה של המאה ה-21. שני דברים שלרוב נעלמים מעיני הקוראים מצויים בפרקיו של הספר ובכותרתו.
פרקיו בעלי שמות ובנייה כסוויטה מוסיקלית. הסוויטה מורכבת מפתיחה וריקודים עוקבים. לכל אחד מהריקודים הללו (אלמנד, קוראנט, סרבנד וג'יג- אלו המחולות שלרוב נעשה בהם שימוש בסוויטה) קצב ואופי מסויים(איטי, מהיר, חגיגי, גס ומחוספס וכו'...) וכתיבתו של ליטל בכל אחד מהפרקים תואמת לסגנון המוסיקלי על שמו נקרא הפרק.

כותרתו של הספר, 'נוטות החסד' נקראת על שם מחזה מאת אייסכילוס. במחזה שמסיים את מחזור האורסטיאה, אורסטס בנו של אגממנון וקליטמנסטרה נמלט מהאירניות (אלות הנקמה) לאחר שרצח את אימו.
הוא מגיע למקדשו של האל אפולון וזה עוזר לו להמלט מכיוון שהוא מצדיק את רצח האם שרצחה בעצמה בקנוניה אפלה את אגממנון אביו בעזרת אייגיסתוס מאהבה.
משפטו של אורסטס מתנהל מול האלה אתנה ועשרה אזרחים המשמשים כשופטים. אפולו משמש כסנגורו של אורסטס ואלות האורניות כתובעות. המשפט מסתיים לטובתו של אורסטס. האריניות זעמו על אתנה. פסק הדין נטל מהן את תפקידן ההיסטורי. אתנה מסבירה להן כי תפקידן לא נעלם אלא השתנה. הן לא יהיו נוקמות אלא שליחות צדק. היא מזמינה אותם לעמוד לצידה באתונה ומשנה את שמן מאלות הנקמה לנוטות החסד.
אדמה (לפני שבועיים)
תודה אפרתי, אין מה לחשוש זה רק ספר :)
אפרתי (לפני שבועיים)
ביקורת מעולה, אבל יש לי חשש כבד מלקרוא את הספר.
אדמה (לפני שבועיים)
תודה מחשבות, אני מסכים איתך שהחטא ועונשו הוא ספר פחות טוב, אבל יחד אם זאת אי אפשר להתעלם שהטכניקת הסיפור היא דומה ונראה שליטל הושפע מאוד מהספרות הרוסית.
מחשבות (לפני שבועיים)
לגמרי הספר המרשים שקראתי בחיי. החטא ועונשו אינו מגיע לקרסוליו.
אדמה (לפני שבועיים)
תודה yaelhar, אני מבין אותך זה לא ספר קל לעיכול והוא גם לא מביא איתו בשורה חדשה. היכולת לזהות קורבן במציאות בעייתית היא מעלה שלמעטים יש אותה, הלוואי על כולנו.
אדמה (לפני שבועיים)
Pulp_Fiction, תודה. תקח הרבה אויר לפני הספר הזה.
yaelhar (לפני שבועיים)
ביקורת מצויינת.
לא קראתי את הספר ולא חושבת שאקרא אותו, אבל המסקנות שלך מאירות עיניים. נכון שהעניין שלנו בנו אינו מאפשר לנו להזדהות עם עוולות של אחרים. לגבי "חוזק" ו"קורבנות" אפשר לראות יום יום באיזו פוזיצייה בחרנו...
אדמה (לפני שבועיים)
קצר ולעניין, אתה צודק טעיתי בספר תודה.
Pulp_Fiction (לפני שבועיים)
סקירה מצוינת. הניסוי הזה מזעזע. אולי היום התוצאות היו אחרות.
אני מזמן מתכנן על הספר הזה.
קצר ולעניין (לפני שבועיים)
ביקורת מצוינת אבל נראה לי שצירפת תמונה לא נכונה. נוטות החסד - הפולמוס זה לא הספר המקורי...





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ