רבות נכתב על "נוטות החסד". הסיפור שלא יאמן. לא אוסיף הרבה מעבר לדעתי עליו, שתגיע מייד אחרי הסיפור האמיתי.

סיפור אמיתי
דרכנו הצטלבו לפני שנים לא מעטות. באותם הימים, אני מתמחה צעירה ב'קלינית' במחלקה הפסיכיאטרית באחד מבתי החולים האוניברסיטאים הגדולים בארץ (מתמחה צעירה פירושו טוחנת [בשפה של אז] שעות אינסוף של לילות ושבתות).
שבת, שעת צהריים, צלצול טלפון ונקראת ל'כירורגית' – "מבקש שתראי מאושפזת,

****



למכחישי שואה, למכורי שואה, לשטופי שנאה עצמית, לאלה שבטוחים שאפשר להשוות ושראוי לעשות זאת, לנואמי נאומים, לבורים ולמלומדים, לאלה שלא מסוגלים להכיל מורכבות ומביטים רק אל הצד השני, לפרוגרסיביים, צדקנים וטהרנים משטיחי אסונות, לאלה שבטוחים שרע יותר כבר לא יכול להיות, לאלה שמכנים אחרים בקלות מזוויעה "פאשיסטים" או "נאצים" מבלי להבין דבר, לאלה שבטוחים באופן חד משמעי ונטול כל שיפוט שהאמת והצדק

נוטות החסד/ <mark>ג'ונתן ליטל</mark>

ברגע שהחלטתי להתמודד עם הספר ועם נושא מלחמת העולם השניה, שאלתי את הספר מהספריה. שנים רבות לא יכולתי נפשית לקרוא ספרים בנושא השואה, גם אינני יכולה לשמוע רדיו ביום הזכרון לשואה ולגבורה, או לראות את תוכניות הטלויזיה של אותו יום טעון ומדכא המחייב אותנו לעשות חשבון נפש או להיזכר בשנים הארורות ההן של אירופה.
הספר עוסק בזכרונותיו של קצין נאצי מהוואפן-ס.ס. (גדודי הלוחמים של הס.ס

אנחנו בסדר. לא, באמת שאנחנו בסדר. אנחנו לומדים, הולכים לעבודה, משלמים מיסים. אנחנו סך הכל רוצים שיהיה לנו טוב. נכון, לפעמים חייבים לעגל פינות, אז מה? אנחנו לא צדיקים, אבל אנחנו בסדר. וצדק זה בכלל שם של כוכב.


וכבר נאמר מזמן שכך בנוי האדם, שלכל מעשה נבלה וחזירות של עצמו בסוף ימצא הצדקה ויחיה. הוא שונא כשמתנהגים אליו לא במידת הצדק, שונא להרגיש מרומה, מושפל אך לא יהסס לנהוג כך כלפי אחר. כן, אני מ

בשני דברים אני בטוח לגבי הספר הזה, אחרי קריאה שנייה בו, האחד: הוא בפרוש איננו יצירת מופת. רחוק משם. השני, ובניגוד לדעת רבים וטובים ממני, הוא ראוי למאכל אדם. כלומר <mark>ג'ונתן ליטל</mark> לא יצר דמות בלתי ראויה, וספרו אינו מבחינת חילול הקודש. אין הוא פוגע בזיכרון הקורבנות ואין הוא מאדיר את שמם של הרוצחים. מקסימום הוא עלול לגרום לסחרחורת קלה.

רבות נאמר ונכתב על מהותם של חיילי הרשע ועוזריהם בשנות השואה. וברוב

מממ...
קצת קשה לי לכתוב סקירה על הספר הזה. אתחיל מהעלילה בקווים כללים ונראה אם משהו יתפתח לי משם.
הספר מסופר בגוף ראשון מפיו של קצין SS, הקצין הוא בירוקרט, דוקטור למשפטים, לא לוחם. הסופר, משלב את הדמות שיצר, בארועים הסטוריים במלחמת העולם השניה, מעין פורסט גמפ הנאצי. הוא התגלגל לאוקרינה ולאקציות שם, ומשם לסטלינגרד. מסטלינגרד, למחנות ההשמדה, לאורך השנים, ועד לנפילת ברלין.
הדמות ש<mark>ליטל</mark> בחר לקצין של

לפני כמה שנים, גידלתי ארנב בבית. החלטנו לקרוא לו בשם "צ'וצ'י 4", על שם שלושת הארנבים שקדמו לו, ושגם להם קראו "צ'וצ'י" ("צ'וצ'י 1", "צ'וצ'י 2" ו- "צ'וצי 3").
צ'וצ'י 4 הספיק להיות אצלנו בקושי 5 ימים, וכמו שאר הארנבים שהיו אצלנו, גם סופי היה טראגי (הארנב הראשון, שאותו אני לא ממש מחשיב כי הוא היה אצלנו בקושי שעה, היה עם כינים ונאלצנו למכור אותו. הארנב השני היה אצלנו יחסית הרבה זמן, משהו כמו שנה-שנתי

זוהי כנראה ההרגשה של מי שמגיע לפסגת האוורסט, אחרי מאמץ ממושך, מביט למרחבי השלג ושואל את עצמו "ומה עכשיו?"
שנה ורבע, זהו פרק הזמן שלקח לי לגמור את "נוטות החסד". למרות שהספר לא מתמקד בהשמדת היהודים אלא בכל המלחמה ההיא, עדיין היה לי קשה (ומאתגר) לקרוא אותו. קראתי פרק ולאחר מכן עזבתי את הספר למספר שבועות וחוזר חלילה.
בקריאה לא יכולתי להתנתק מהאווירה בבית הורי, שהיו ילדים בזמן מלחה"ע השנייה וניצלו א

ספר עב כרס זה זכה להתייחסות מכל סוג ומין בכל כלי תקשורת כלשהו בעולם ובארץ. בגדול, מדובר במלחמת העולם השניה בכלל ובבעיה היהודית בפרט, וכל זאת מנקודת מבטו של קצין ס. ס., משפטן במקצועו ובהכשרתו.
מיהו אותו קצין ס. ס.? מקס (מקסימיליאן) אואה, שבתחילת הספר הוא כבן 26, הוא אדם שברוב תפקידיו צופה במהלכים מן הצד, כותב תזכירים וסיכומים וחושב יותר מעושה. בהכשרתו הוא ד"ר למשפטים, שאת תחילת הקריירה שלו עשה בשי