ובכן, מה להגיד? הספר - הרמה הגבוהה ביותר של משחק ברגשות הקןרא (על זה בהמשך, תחת דף הספר עצמו).
הפולמוס - ובכן, סוג של אישור מחשבות הקורא כי מדובר במשחק חכם וכתוב היטב ברגשות הקורא.
היה מעניין ביותר. אהבתי? שאלה טובה, אפשר להתפלמס על כך.
אם לקרוא את הספר, להניח לצד ולהשתמש גם בפולמוס במקביל ככלי עזר.

בטעות רשמתי ביקורת על הספר הלא נכון התכוונתי לספר המלא ולא 'הפולמוס' אם יש מישהו שיודע לשנות זאת אשמח לעזרה.

טוב זה היה פרויקט קריאה לא קל בכלל. לא רק בגלל האורך 941 עמודים גדולים, שכתובים בצפיפות גדולה וללא פסקאות. אלא בעיקר התוכן. לפני שלקחתי את הספר הזה לקריאה האמנתי שייקח לי חודש לסיים אותו, בפועל לקח לי שלושה וחצי חודשים. למה כל כך הרבה זמן?

התוכן הוא קשה לקריאה לא ממליץ לבעלי קיבה חלשה. עשיתי שלוש הפסקות על מנת לאורר את התודעה שלי. עשיתי את זה באמצעות קריאה של שלושה ספרים שונים. הרגשתי שעל התודעה שלי משתלט נאצי שהוא לא סדיסט ולא חיה כמו חלק מהנאצים שהיו איתו. הוא פועל מרציונליות ולא מאמוציות 'יש משימות וצריך לבצע אותם.' כמו שצריך לצחצח שיניים, זה כבר בנאלי לומר 'הבנאליות של הרוע' אבל זה עדיין נכון.

אז על מה הסיפור?

סיפורו של אואה קצין בצבא הנאצי. הסיפור מסופר בגוף ראשון. הספר נפתח בהתקפה על הקורא, רוח הדברים הם שאנחנו הקוראים לא מוסריים יותר מאותו קצין נאצי, אם אנחנו היינו חיים באותה תקופה כנראה שגם אנחנו היינו נאצים. לאחר מכן הסיפור חוזר למלחמה ומתאר אותה מנקודת מבטו שלו. מעבר לזה לכך אני לא אפרט כי קשה מאוד להגדיר את הסיפור בכמה משפטים, תצטרכו לקרוא בעצמכם.

אז מה מיוחד בספר הזה?

הספר הזה בראש ובראשונה הוא ספר מרשים מאוד. אין לי ספק שהסופר עשה עבודת מחקר מקיפה וקפדנית בנושא התקופה. אני לא מאמין למיתוס שהוא נכתב בארבעה חודשים, זה בלתי אפשרי. הספר נכתב בגוף ראשון מנקודת מבט של הפושע, הסגנון הזה הוא לא חדש. יש לא מעט ספרים בסגנון הזה שהמפורסמים שבהם הוא 'לוליטה' של נבוקוב ו' החטא ועונשו' של דוסטויבסקי. מטרת הספרים האלה היא "האנשה" של הפושע, בתהליך הזה אנחנו אט אט עוברים ממצב של בחילה כלפי הגיבור, לסוג של הבנה או במקרים קיצוניים הזדהות עם מעשיו או לחלופין דאגה לשלומו.

הסופר בונה את העלילה בצורה תבניתית ברורה בשלב הראשון אנו חשים בחילה והתנגדות לגיבור. בשלב השני אנחנו לומדים להכיר את הגיבור ואף לחבב אותו (בכל זאת הגיבור הומו). לפעמים לראות בו מקור למוסר ביחס לנאצים סדיסטים שנמצאים סביבו (זה נשמע מוזר אבל ככה חשתי). השלב השלישי כאשר אנחנו כבר לכודים במלכודת האמפתית לגיבור, הרמה הערכית שלו יורדת והמעשים שהוא עושה הם כבר בלתי מוסריים בעליל מבחינתנו אבל אנחנו כבר שבויים שלו. לכן בסיום הספר אנחנו מבועתים על היחס האמביוולנטי כלפי הגיבור. אכן בסיום הספר חשתי שילוב של בושה, בהלה וחוסר מצפון לאהדתי לאואה קצין נאצי. הנחמה היחידה שלי היא הידיעה שהוא בדיוני.

החיסרון העיקרי בספר הזה הוא הירידה לפרטים טכניים שאינם מקדמים את העלילה, בשלב מסוים מגיעה לרמה אובססיבית. הסופר טורח מאוד שנדע את שמות הסיגריות שעישנו באותה תקופה הן באוקרינה והן בגרמניה. או את שם הג'יפ שמשרת את הצבא, וההתעקשות להשתמש בשמות של הדרגות הנאציות וכו'. לפעמים האובססיה הזו התישה אותי. אפשר לומר הסגן במקום האוברשטורמפיהרר, זה לא יפגע בהנאת הקריאה, אבל מי אני שאחליט אני בסה"כ שטורמן מזורגג (למי שלא הבין שטורמן זה רב"ט).

אני שואל את עצמי האם ספר כזה שכתוב מנקודת מבטו של קצין ברואנדה משבט 'הוטו' שביצע את רצח העם כנגד בני 'טוטסי', היה מעניין אותי באותה מידה. התשובה היא כנראה שלא, הספר הזה נוגע בדיוק בעצבים היהודיים שלי, על התסביך של יחסי שנאה הערצה לגרמניה שטמון בי מילדות, מצד אחד גרמניה היא אידיאל בהמון תחומים ומצד שני... או כמו שהטיב לספר ניצול שואה שהרצה לנו בתיכון 'המצוינות הגרמנית היא בכל תחום וכן גם ברצח עם'. הסופר מזהה את הנקודה הזו ונכנס בדיוק לשם. אפשר לחוש זאת במהלך הכתיבה, אין לי ספק שהסופר מעריץ את הגרמנים.

אחת השאלות המרכזיות שמעסיקות אותנו בנושא השואה. כיצד עם משכיל ונאור הופך להיות מכונת השמדה רצחנית? התמיהה הזו מייצרת על פניו אוקסימורון, האומנם? האם השכלה ונאורות הן חיסון מפני רצחנות? אני לא בטוח בכלל, כל מי שבקיא בנושא הזה יודע שהמעשים הרצחניים נעשו בשם הנאורות. הנאצים ראו ביהודים, הומאים, צוענים, נכים וכו' כזן נחות באבולוציה האנושית, ומתוך "הנאורות" הם קיבלו החלטה להפוך את העולם לטוב יותר ע"י השמדה של הנחותים. כאילו הם היו רופאים המסירים גידול סרטני בגוף האדם או רופא ממית מתוך חסד.

אם כך הנאורות היא לא חיסון בפני רצחנות, אז מה כן? האם יש בכלל "חיסון" כזה?

ב- 1962 באוניברסיטאית ייל בוצע ניסוי בבני אדם. מטרת הניסוי לבחון את הצייתנות של האדם לפקודות מסמכות. הניסוי הזה מוכר בשם "הניסוי של מילגרם". בניסוי יש שלושה משתתפים. החוקר (בעל הסמכות) משכנע את הנבדק לתת שוקים חשמליים כואבים לנבדק אחר (שחקן). השוקים החשמליים אינם אמתיים והשחקן מגיב להם כאילו היו כאלה. מנקודת הנבדק הם אמתיים לגמרי וזה מה שחשוב. החוקר בכל פעם ביקש לעלות את המינון של עוצמת הזרם ב-15 וולט.
כשהגיעו לעוצמה של שוק של 150 וולט, השחקן ביקש להפסיק את הניסוי כי "הוא לא יכול יותר להמשיך". כאן נכנסה הדילמה של הנבדק, האם להמשיך או לעצור? כשהחוקר ראה שהנבדק מתלבט הוא הודיע לו שהניסוי הוא חשוב מאוד ואין לו מה לדאוג שתוצאות הניסוי הן באחריותו, לכן הוא מבקש להמשיך בניסוי. לאחר הניסוי ריכזו את התוצאות וגילו שהן מבהילות.

אף נבדק לא עצר לפני מתן עוצמת שוק של 300 וולט, על אף תחינתו של השחקן מרגע שהגיעו ל- 150 וולט.
65% מהמשתתפים נתנו את השוק החשמלי הגבוה ביותר, בעוצמה של 450 וולט.
כנראה שצייתנות היא תכונה אנושית מולדת. אנחנו נוטים לציית לסמכות ולנורמות חברתיות.

אי שם בשנות ה- 90 העיתונאי גדעון לוי ראיין את אהוד ברק בנושא המאבק של הפלסטינים בישראל. ברק אמר את המשפט הבא: "אם הייתי פלסטיני בגיל המתאים, הייתי נכנס בשלב מסוים לאחד מארגוני ההתנגדות". האמרה הזו כצפוי עוררה סערה גדולה ומיד פוליטיקאי מהימין תהה "מה היה עושה ברק אילו היה גרמני בגיל המתאים, בגרמניה הנאצית?!"

פעם בשיח בנושא השואה אחד המשתתפים אמר "שהשואה היא אירוע קיצוני כל כך שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה ולא יהיה" יוסי שריד ז"ל אמר בתגובה "אם כך, אין מה ללמד את לקחי השואה כי ע"פ דברך היא אף פעם לא תחזור." כמובן שיוסי שריד לא התכוון ברצינות לאמירתו, אלא הוא רצה להזהיר אותנו מתהליכים הרסניים שבחברה שלנו.

אז מה הלקח?

לפי דעתי יש שני לקחים האחד לקורבן והשני לפושע. לצערי הרב אנחנו עסוקים ברוב הזמן בלקח שלנו כקורבן. כן מדינה חזקה זה חשוב מאוד, כמו שהטיב לומר אל קאפונה 'תמיד השגתי עם חיוך ואקדח יותר ממה שהשגתי עם חיוך'. יחד עם זאת ישנו לקח שני שאנחנו מתעלמים ממנו, הלקח של הפושע. הדרך להתמודד איתו היא להטיל ספק אמיתי בצדקת דרכינו, ראו הוזהרתם.

בניגוד מוחלט לספר 'נוטות החסד' שהוא לבעלי קיבה מנירוסטה, אורך רוח וסבלנות כדי לצלוח גועל נפש, הספר הנ"ל מעלה תובנות על תופעת הנאציזם, מדיניות האלימינציה חסרת התקדים, ההליכה של העם הגרמני כאחד למעשים ולמדיניות מכוונת בתחתית המדרגה האנושית ועוד.
התובנות והמסקנות שמצאתי בספרון הנ"ל לא דומות לכל מה שקראתי ולמדתי, יש בהן חדשנות פורצת ויחודיות. הראיונות והמאמרים שופכים אור על מס' מן תופעות המטרידות את העולם התרבותי שהיו במהלך שלטון הנאצים בגרמניה ואירופה. השפה קולחת בלתי אמצעית וללא יומרות אקדמאיות מנופחות, קצר לעניין ורועם כמו שאמת צריכה להיות.
מומלץ מאוד למי שנושא השואה מעסיק אותו.
אבי

הפולמוס הוא ספר שנכתב בעקבות נוטות החסד ומכיל 6 פרקים. כל פרק עוסק בפן אחר של היצירה המונומנטלית נוטות החסד. מיד ייאמר כי הספר הזה אינו חובה בשום אופן, מתאים מאוד למדינה כמו צרפת שם מעניקים שם חסוד כמו 'פולמוס' למה שנקרא במקומותינו צחצוח חרבות.
האם צריך לקרוא את הפולמוס? ממש לא. האם יש לספר ערך מוסף? אולי. יהיו כאלה שהערות תרגום שנקבעו ע"י ליטל יסקרנו אותם ויהיו כאלה שהפן של חקר הספרות וההיסטוריה ירתק אותם בפני עצמו. כמכלול, הפולמוס אינו יותר מאשר הזרקה נוספת לווריד למי שנוטות החסד על 927 העמודים שלו לא הספיק.
הפרק הראשון, אם כן, עוסק בהערות למתרגמים, בקשה מפורשת של ג'ונתן ליטל שלא לתרגם את שמות הדרגות של קציני שרותי הבטחון למיניהם והצבא הגרמני. לטעמו, השמות נותנים את הטון ולמי שקרא את הספר ושבר שיניו בדרגה כמו אוברשטורמבאנפיהרר, מבין עד כמה ההגיה הגרמנית יכולה לעורר קבס ולכן חשוב להשאירה.
הפרק השני אף הוא עוסק בפניה למתרגמים, מהם הוא מבקש להשאיר את מה שמופיע בספר כעיצוב מחדש של אפו של הפיהרר ע"י אואה. מאחר וזהו ספויילר רציני, זו עוד סיבה מדוע לקרוא את הפולמוס לאחר הספר עצמו.
הפרק השלישי הוא ראיון עם קלוד לנצמן. לנצמן יודע שסרטו "שואה" הוא הבסיס לספר, טוען שהיה בקשר עם ליטל וחושב אך טוב על ספרו של זה האחרון. פולמוס?
הפרק הרביעי הוא שיחה בין פייר נורה, שהוא היסטוריון וחבר האקדמיה הצרפתית. נורה ערך סדרות במדעי החברה והיסטוריה עבור הוצאת גאלימר, ההוצאה של נוטות החסד. כבר בפתיחה מודה נורה שהספר הדהים אותו. איזה פולמוס חביב. בהמשך השיחה אנו למדים שנוטות החסד הוא אך הכרך הרביעי מתוך שמונה, כדומני. פרוייקט שאפתי לקח ליטל על עצמו. בסוף הוא כנראה החליט לצמצם את האנציקלופדיה ההיסטורית שלו לכרך אחד צנום. אה, הוא גם התחיל לכתוב את זה בגיל 20 בערך.
בפרק החמישי מתלבט לירן רזינסקי האם הספר הוא היסטוריה או ספרות. הפרק הזה לא ממש מעניין, אבל המסקנה היא שליטל אולי לא דייק במאה אחוז בפרטים, אבל כתב היסטוריה ספרותית ויצאה לו יצירה ייחודית ביותר, שכנראה מעניקה פן ייחודי הן להיסטוריה והן לספרות.
הפרק השישי עוסק בשלושת חטאיו של מקס אואה וזאת מאת המתרגם ניר רצ'קובסקי. החטאים הם עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אלה החטאים שהם תחתית המוסר של העולם אליבא דיהדות. בפרק ב' של הערותיו אומר רצ'קובסקי כי רוב הקוראים יתייחסו אל הספר כאל ספר שואה. רצ'קובסקי אינו סבור שזה ספר שואה, אבל מנסה להסביר מהו באמת הספר נוטות החסד, מה המסר העולה ממנו וכיצד הוא עושה את זה. מעניין לקרוא.
והשורה התחתונה? למרות שאמרתי בתחילה שהקריאה כאן אינה חובה, מי שסופו של הספר נוטות החסד גרם לו לתסמונת גמילה, אולי ימצא נחמה בקריאת הפולמוס. מי שמתכוון לפנות לעצמו שוב חודש קריאה לקריאה חוזרת של נוטות החסד, אולי ייטיב אם יקרא את הפולמוס ויראה את נוטות החסד באור חדש.