“ספרות מופת!
אבל מה למלחמה ולמופת, מה לאיוולת ולאומנות?
מלחמה היא שיא הטמטום האנושי, כן כן, אם נחשוב על זה, כל מלחמה לאורך ההיסטוריה היא פשוט טמטום טהור –
אפשר להסביר את הסיבות, את האינטרסים ואת האין ברירה של צד אחד או אחר, אבל באמת באמת, אם הייתם צריכים להסביר את זה פשוט יותר, כמו נניח לילד סקרן או חייזר חקרן, הוא היה כנראה חושב שהינה מצאנו והגענו לגבול האיוולת.
כן אפילו יותר מטומטם מהוויכוח, שהוביל למלחמה, על מאיזה צד אוכלים את הביצה.
ולמרות זאת בתוך הסחי הזה ספרות מופת קיימת ופורחת – אומנות – שיכולה לספר את המלחמה.
מטרהורן הוא ספר כזה, ספר על מלחמה שזכתה להכלל במצעד האיוולת, אבל ספר כזה שלא רק מספר, אלא כזה שלופת אותך ומזיז לך.
הוא לוקח אותך לג'ונגל, ולבוץ, למונוסון שלא מפסיק לרדת עליך ולפורר את בגדיך וגופך, לעלוקות ולקדחת, לעשב הפיל ולחום.
הוא מעמיס עליך ריקבון של הגוף, רגלים צבות, מוגלה ונמק. ותוך כדי הכל פחד ומלחמה.
הספר מקרב זוב, ומקטין את המלחמה. במקום לספר על כולה מספר על אחדים, ודרך זה מספר על כולה. הוא מספר על בודדים על חיילים, שונים ושונאים זה לזה, שנשבעו זה לזה למות זה בשביל זה תוך שגם הורגים זה את זה.
וכאן ניקרת האומנות – וכאן שונה ספרות המופת מסתם ספרות, כי בצמצום הזה אתה יכול לראות ברור יותר, להישאב אל המלחמה ולראות ,אם גם לא להבין, את לב המאפליה.
ולמדתי טוב יותר, הבנתי טוב יותר איך היה שם בווייטנאם. על ההתפוצצות של שחורים על לבנים ולהפך, על הריסוס של הקצינים השנואים, על ההפסד הידוע מראש, על מפקדים שפשוט מאבדים את זה הורגים ומטילים מומים בחייליהם, על תמונות ניצחון שקריות, ועל הציניות שבספירת גופות.
כנראה שלא סיפרתי כלום ולא הסברתי כלום וליהגתי סתם כך – אז אם לסכם יותר פשוט – חייבים לקרוא, להתפעם מהטמטום.
אנחנו נמשיך להילחם כי אין ממש ברירה אחרת – כי אנחנו, האנושות, ניצחנו בתחרויות הברירה הטבעית, ולכן אנחנו חייבים לנצח את עצמנו.”
