את צלה של הרוח סיימתי לפני שישה חודשים וזה ספר שריתק אותי לגמרי, פשוט נכנס לי ללב..
שסיימתי בזמנו את הספר ידעתי שיש לו המשך ולפי הביקורות נחשב פחות טוב מ״צלה״.
חיכיתי שהזמן יעבור שהתאבון לסדרה יגדל. מצאתי את עצמי מתחיל את משחקו של המלאך..
יש לציין שהאירועים של הספר הזה הם לפני הספר צלה של הרוח.
*ספוילר בקטנה להתחלה של הספר**
דויד מרטין סופר מתחיל, כותב טור בעיתון של סיפור בהמשכים ״מסתרי ברצלונה״.
הסיפורים נוחלים הצלחה, הכותבים הוותיקים של העיתון אוכלים את הלב. מפעילים קצת לחץ והעורך מפטר אותו..
לאחר מכן הוא מקבל הצעה מהוצאה לאור על סדרת ספרים עם שם עט אחר ״עיר הארורים״. הדד ליין עמוס..
דויד הופך לאט לאט למכונת כתיבה מהלכת ובו בזמן עם הכסף שהוא מרוויח, הוא שוכר את ״בית הצריח״. בית שהוא תמיד חלם לגור בו עוד בזמן שהיה עובד בעיתון.
דויד לא רואה אור יום, חי על קפאין, סיגריות וכותב מצאת החמה עד צאת הנשמה..
הוא מתחיל לקבל תסמינים לא ברורים עד שהוא מאבד את ההכרה ומתמוטט. הוא מגלה שיש לו גידול בראש ונשאר לו שנה לחיות ואפילו פחות.
בכל הזמן הזה דויד מקבל מכתבים מסתורים מעורך לא ידוע מפריז שמעריץ את הכתיבה שלו.
הם נפגשים. העורך נותן לדויד הצעה לכתוב ספר ובעד זה דויד יקבל את בריאותו בחזרה...
תוסיפו לזה הרבה מסתורין, בית קברות לספרים נשכחים, סיפורי אהבה טרגיים למינהם ותיאורים אפים של ברצלונה המכושפת..
מאוד התחברתי לדמות של דוויד מרטין. הרגשתי את הכאב שלו, דיכאון, שמחה ועצב. לדמיות האחרות קצת פחות בניגוד ל״צלה״ ששם כן התחברתי לרוב הדמיות.
הכתיבה של רואיס מדהימה. אחרי קריאה של הספרים שלו אתה רוצה רק לקחת תיק ולטוס לברצלונה. (ואם אפשר גם מכונת זמן שתחזיר אותי לשנת 1900).
תחילת הספר מבטיחה מאוד אבל לקראת האמצע היא טיפה מקרטעת ולפעמים אתה לא מבין מי נגד מי.
לקראת הסוף הוא מתחיל לקבל תאוצה עד לסוף המרגש מאוד.
בגדול הספר הזה טוב, אפילו טוב מאוד. הוא לא מגיע לרמה של צלה של הרוח אבל הוא עדין לא גרוע כמו שעשו אותו.
אני אחכה עוד כמה חודשים ואתחיל את אסיר השמים.. אני לא חושב שזה טוב לעשות בינג׳ לסדרות של ספרים.
אני חושב שהוא ראוי ל-5 כוכבים, קללל.

















