ביקורת ספרותית על משחקו של המלאך - בית הקברות לספרים נשכחים #2 מאת קרלוס רואיס סאפון
בזבוז של זמן

---

לא עובר גם כטיוטה ראשונה

מקריאת הביקורות האחרות כאן, נראה שאי אפשר לדבר על הספר בלי להזכיר את ׳צלה של הרוח׳. לא קראתי את ׳צלה׳, אבל סיכוי גבוה שזו יצירת מופת אם הצליחה לגרום לרבע מליון איש בסוף שבוע אחד לרוץ לקנות את הדבר הבא (לא אקח את הסיכון בלבדוק את ההשערה, תודה).

הספר העלה בי זכרון של לילות בהם נשארתי נטולת עייפות מול הטלויזיה, כשלפני הבחירה בין ׳פסוקו של יום׳ לבין סרט נכלולי ואיזוטרי / פרק של ׳ננס אדום בחלל׳ (במקרה הטוב). אני די נוטה להאמין שגם סאפון עבר תקופה דומה; והרי לכם התוצאה. אי אפשר להסביר את הספר הזה אחרת.

כתיבה טובה היא תמיד תוצאה של עבודת מחקר, בהיקף כזה או אחר. אני לא מאמינה שאפשר לברוא עולם עשיר, אינטיליגנטי ומעניין בלי לקום מהכורסא. מי שבכל זאת מעז לעשות את זה הוא יהיר והוא מזלזל בקהל הפוטנציאלי שלו. התחושה שהכותב לא קם מהכורסא ליוותה אותי לכל אורך הספר. יש לא מעט דוגמאות, אסתפק בלהדגים אחת: אם החלטת, למשל, לכתוב סצנה שמתרחשת במתפרה, כדאי שתדע שהבובות שנמצאות שם הן אינן ׳בובות תצוגה גידמות׳ (של חלון ראווה) אלא אימומים (בובות דיגום). פרט קטן, נכון? לא.
עוד פרט קטן (לא) ומרגיז במיוחד, הוא השימוש במילה ׳דמעות׳ שהחליפה באופן עקבי ומאוס את המילה ׳טיפות׳. לא ברור אם האשמה היא במקור או בחירות-יתר שנטלה לעצמה המתרגמת.
הדימויים כל כך פשטניים ורדודים. לא מעט תיאורים שחוזרים על עצמם באותן המילים בדיוק (פעמיים משתמש בתיאור ״כמו הבל פיה של קללה״). לאיש יש דמיון קלישאתי ומוגבל, שכמו ניזון מעולם-דימויים של נערה גותית-מתחילה בת 15. 
העלילה סתמית ומטופשת, הדיאלוגים נדושים שלא לומר לא-אמינים, הגרעין הפילוסופי סביב עניין הדת אפילו לא קרוב להיות ממוצה. הדבר היחיד שהשתכנעתי בו זה, שהכותב מכיר לא רע את ברצלונה. אז מה? אני מכירה כמה בניינים ישנים בחיפה ובינתיים לא רצה לכתוב 542 עמודים.

פעם, לא נעים להודות, היתה לי פנטזיה קטנה ומרושעת: רציתי לכתוב ספר (בשם בדוי), בינוני בהגדרה, אבל כזה עם הגימיקים המתבקשים מרב-מכר מצוי - בעיקר עם יחסי ציבור מצויינים - ולכתוב אותו כך, שאם קוראים אותו מהסוף להתחלה (למשל), או קוראים רק את העמודים שהם פונקציה של x כלשהוא, מתקבל סיפור אחר, עם מסרים נוסח ׳המלך הוא עירום׳. קצת דומה למה ש׳השרוף׳ ניסה לעשות בזמנו עם תעשיית התקשורת. זיק (קלוש אמנם) של תקווה אפף אותי לקראת סוף הספר, וחשבתי לעצמי, אולי סאפון מרושע לפחות כמוני, ולכן, מייד כשסיימתי, ניסיתי לקרוא את ׳משחקו׳ מהסוף, אבל המצב השתפר רק טיפה יחסית לכיוון הקודם.
עדיין קיימת האפשרות שלפנינו משוואה עם נעלם אחד. רב-מכר בינוני (במקסימום) מצד אחד, המלך לא יכול להיות יותר עירום בצד השני, נשאר רק למצוא את x. 

» ביקורות נוספות של חַתְּשֶׁפְּסוּת
» ביקורות נוספות על משחקו של המלאך - בית הקברות לספרים נשכחים #2