ביקורת ספרותית על משחקו של המלאך - בית הקברות לספרים נשכחים #2 מאת קרלוס רואיס סאפון
ספר בסדר

---

משחקו של המלאך/ קרלוס לואיס סאפון

מיד אחרי שקראתי את צילה של הרוח והתאהבתי, לא מעט אמרו לי לקרוא את ההמשך, משחק של המלאך. אז תכף ומייד הנחתי את ידי על הספר וקראתי אותו ביום.

הספר הזה בעייתי לי. מצד אחד, הוא כתוב נפלא. הכתיבה קולחת, סוחפת וגורמת לאי רצון להניח את הספר מהיד. זה המשך ישיר של הספר הראשון, שגם בו הכתיבה מדהימה.

הבעיה עם הספר, זה שהוא ממשיך את הראשון בנקודות פחות טובות. קשרי האהבה של הגיבור הראשי פשוט לא אמינים, מוזרים ולא ברור כלל וכלל מה פשר עוצמת האהבה הזו. אין בנייה של תהליך, אין שום התקדמות, ומאחר ואחד הדברים שהכי מניעים את הסיפור זה אהבה, הסיפור קצת תלוש. גם שאר הדמויות לא מורכבות ועגולות כמו בצילה של הרוח.

יש עוד שתי נקודות שהפריעו לי הפעם.

האחת, אם בצילה של הרוח המוטב החוזר הוא דיונים על כתיבה, במשחקו של המלאך מדובר על אמונה ודת. שזה לא רע, אבל מידי פעם אחת הדמויות נושאת מונולוגים ארוכים ומייגעים בנושא. נכון, דמות אחרת כל הזמן חושבת 'יו איזה חפרן', אבל זה עדיין מציק.

השנייה היא ספויילרים, אז קודם סיכום.

זה ספר טוב. הוא כתוב נהדר, הוא סוחף, והוא גרם לי פחד מוות באמצע הלילה כשקראתי אותו. יש לו פגמים, הוא הרבה הרבה פחות מהודק מצילה של הרוח, אבל זה לא מונע ממנו להיות נהדר בזכות עצמו.

אזהרות:
יש מעט מין, יש נשיקות, יש אלימות. אבל שום דבר ברוטלי או מפורט יותר מידי.
.
.
.
.
.
.
.
.
נקודה שנייה.
בצילה של הרוח כל המסתורין והפנטזיה בסוף מתבררים ומתגלה האמת.
במשחקו של המלאך, אין מושג מה קרה ולמה. למה הבוס ניסה לגרום לו ליצור דת? איך הוא ריפא אותו מסרטן? כולם היו בובות? למה בסוף הוא וויתר לו? איך הוא לא מזדקן?
ובעיקר בעיקר, מה המניע שלו לכל הסיפור. לא הבנתי את זה, וזה די גרוע.

» ביקורות נוספות של יהונה
» ביקורות נוספות על משחקו של המלאך - בית הקברות לספרים נשכחים #2