אני מוצא את עצמי מוכרח להתכתב עם הביקורת של זוהריקו, מכיוון שגם אותי הספר הזה מצא בשעמום של השירות הצבאי.
זוהריקו הוציא אותו בהר עיבל. אני הוצאתי אותו לראשונה בשמירה במרכז הפלוגה בטירונות בשבטה, ווסט בכוננות מלאה וקסדה עלי. אני זוכר איך הגנבתי אותו בכיס בחשאי, בעודי מוודא ששום מפקד לא עורב לי מאף צד. איך פחדתי לקבל הפקרת שמירה... מעניין אם אשלוף אותו מהספרייה, האם עדיין יהיה מלא פיח מהמטווחים והרוס ובלוי מהקפצות הזחילה לפני היציאה הביתה. חברה שלי השאילה לי אותו וכל כך התביישתי להחזיר אותו במצב הזה שהתעקשתי לקנות לה חדש. כפי שאתם יכולים להבין, עבר זמן מה..

התלבטתי אם לכתוב ביקורת. גם כי עבר זמן, וגם.. כי הפעם אין לי הרבה מה להוסיף. אבל בכל זאת יש.
רפרפתי על הביקורות. שמחתי לראות שהספר הזה לא תפס אף אחד ברשת. הביקורות נעו מבין קטילות מוחלטות, קריעה לגזרים, מטחנות בשר - להגנות חלושות, דגלים לבנים מגומדים, "זה גרוע, אבל לא עד כדי כך".

לרוב אני נוטה להסתייג בחוזקה מקטילות שלוחות רסן וחסרות רחמים על ספרים, גם כשלא אהבתי. הן לרוב גורמות לי חלחלה. ספרים הם אוצר ויש לרכוש אליהם כבוד. יש להפר את הכבוד הזה במקרים קיצוניים בלבד! וגם כשקוטלים, יש נורמות. אז כמו שאמהות פולניות לא אומרות איכס על אוכל, אני משתדל לא להגיד איכס על ספרים.
אבל יש לכך גם סיבה עקרונית, מנקודת מבטו של המבקר. אני חושב שכל בנאדם שבא לכתוב ביקורת, כולל עבדכם הנאמן, כמהה לתשומת לב, במידות כאלה ואחרות. כל העולם במה, ובמיוחד כאשר מדובר במבקרים. האם אחד מאיתנו היה טורח ושוקד על ביקורותיו פה באתר ללא קהל הקוראים הנאמן?
המבקר הצעיר והבלתי מנוסה גם הוא כמהה לתשומת לב, אך לעתים בהיעדר אמירה מגובשת כלפי המושא. כל ספר ניתן לקטול ואמצעי הקטילה אף מאפשרים לנו לעתים לחמוק מדיון על התוכן והמהות של הספר. כמה רבים הם הספרים הטובים-עד-בינוניים שהועלו על מזבח הקטילות לשווא. וזה זילות בעיניי, הורדה לזנות של מפעל הביקורות, הכה חשוב בעיניי. ההוא ממוסחר והוא משעמם, והינה העלתי פיהוק והוא שייך בכלל לפח זבל! תמיד יותר קל לדבר לרגשות קיצוניים של אהבה עיוורת או שנאת חינם מאשר לאינטלקט.

אבל.. כשמגיע אז מגיע. ואם תסלחו לי? לדעתי, כאן מגיע. כשקראתי את הקטילות - לא התמלאתי חלחלה. צחקקתי וגם הזדהתי.

בתחילתו אני זוכר שחשבתי כמה נחמד הקונספט. עיתונאי שבא לחקור ארץ שלא קיימת, עם מלך ומלכה, בזמן ומקום שהם חלק מהעולם המודרני אבל לא באמת חלק ממנו. ולמלך ולמלכה יש תובנות לספר על איך לחיות נכון. אבל הם לא יספרו את אותן תובנות בכזו קלות.. לא נשמע לכם מבטיח? אז איפה שהקונספט בנה ציפיות, הביצוע כשל. אם היה מדד כריזמה באתר סימניה - הייתי נותן לספר הזה אפס. אין פה שום דבר מושך, סוחף. אין פה שום דבר להיאחז בו! ואני מתכוון ממש כלום. אפילו הבדיחות שהוציאו ממני צחקוק או שניים בהתחלה איבדו את החן שלהן מהר מאד.

קשה לי לתקוף את הסופר כי אני באמת לא מבין מה הוא ניסה להשיג. הגמגום השמאלני הפוסט מודרינסטי כל כך לא משכנע... הוא נכנס באוזן אחת ויוצא מהשנייה כל כך מהר שאין זמן להתרגז ולהתעמת. אפילו את חסידי הדת, הוא לא מיגנט. סוגשל "Imagine" של ג'ון לנון בגרסה הספרותית והלעוסה. אבל מכיוון ששם זה עבר בחסות המוזיקה בלבד, כאן זה לא מחזיק שום מים. שמעתי רבים מדביקים לו את תווית ה"ניו איג'יות". אני מבין את זה, אבל לא הייתי מעביר אותו כל כך בקלות. היו פה כוונות זדוניות יותר, פוליטיות, שפשוט כשלו מאד. ולכן בלתי מזיקות. הקשקוש הבלתי מזיק שלו היווה 60% מהספר, אז לצערי נשארנו עם מעט מאד. אבל גם הפנטזיה, הייתה שטוחה ולא התרוממה לשום מקום, אפילו סיפור האהבה - של העיתונאי והמלכה, מה שבעיניי היה יכול לטהר את הספר מחטאיו.. גם הוא היה לא אמין ושטוח (שימו לב - שטוח ולא שטחי. יש הבדל). לא עשה לי פרפרים בבטן!

אפילו בלי להיכנס לסוגיית הפוסט מודרניזם (למרות שזה קל). קחו סצנה פשוטה בהרבה, כשהם ישבו שם על החוף בסיני, עם כל האורחים. סצנה שהייתה אמורה להושיע את הספר מפלפולי הפוליטיקה המיותרים - וכשלה לחלוטין. במקום להיות תמהיל סיפורים פנטזי ומיסטי על חוף חשוך מול המדורה, לי זה הרגיש כאילו מישהו תיעד את חברי תנועת הצופים בפעולה מספרים במעגל כל אחד מה השם שלו ומה החיה האהובה עליו.

אבי סלח לי כי חטאתי - הביקורת הזו מיותרת. האם יש טעם לקטול ספר, רע ככל שיהיה, אם מעולם לא התברג בזכרון הקולקטיבי ולמעשה, נשכח לחלוטין במבחן הזמן? אין. ולכן מוטב לנהוג לפי עקרון ה"אחרי מות קדושים אמור". אבל מי אתם שתעצרו חיל מלהעלות קצת נוסטלגיה על הנייר (או על הצג)? איני מכיר את גבי ניצן העיתונאי, אבל כסופר... קחו את הספר הזה כדוגמה ממה להימנע.

נ.ב, האיורים שלו היו באמת מקסימים ובפני עצמם שווים את הכמה גרושים שהוא עולה.

קראתי את הספר הקצרצרצ'יק הזה, וכהרגלי עם סיום ספר נכנסתי לקרוא ביקורות, ומה אגיד... חשכו עיניי! כמו לכל ספר, אפשר להתחבר, אפשר לא להתחבר, ואני יכול להבין בדרך כלל כל צד, בלי קשר לחוויה האישית שלי. אבל בחיי, את האנטגוניזם שהספר הזה גרר, אני באמת לא מבין ולא מצליח להסביר לעצמי. אני לא חושב שזה ספר מופתי, רחוק מכך. גם לא עברתי מסע רוחני בעקבות קריאתו, ולא גיליתי את נשמת העולם. אבל בהחלט נהניתי, ובשביל ספר כל כך קצר שהיה מאמץ כל כך סביר, זה לא מעט בכלל. זה לא חייב להיות מופתי כדי להיות ראוי. גם אם זה לפעמים קצת קיטשי.

לאחר שבהבהרתי לעצמי עניין זה, שואל אני את עצמי מה בדיוק בספר מעורר כזה אנטגוניזם. זהו ספר צנוע, פשוט וקצר. לא התחברת? עבור בדילוג לספר הבא. יש בו משהו בוטה? יש בו משהו אגרסיבי? אבל העיקר כשסלינג'ר מקלל כל משפט שני ומשרבב איזה מסר נדוש וקלוש על השחיתות של החברה, כולם בולעים... ולמה? כי סלינג'ר זו איכות

אעבור הלאה לטענות האחרות, שהוא נוסחתי ובכלל "מועתק" ממעשייה יהודית במקור. מועתק? מר קואלו לקח מעשייה יהודית (אני לא רוצה להגיד זניחה) שהיא לא רק שלא מוכרת לעולם הרחב, אלא לרוב היהודים. אני לא מחשיב את עצמי כמישהו שהמקורות זרים לו, אבל וואלה, לא הכרתי את המעשייה. ואני בטוח שעוד רבים וטובים לא הכירו. וכבר בשביל להכיר את האגדה המתוקה הזו, היה שווה לקרוא. וכל הכבוד לקואלו שהפך את זה לספר מסע נגיש.

ובכלל, ממתי לשאול מוטיבים ספרותיים ולתת להם פרשנות אישית הפך להיות פשע? אלפי סופרים טובים וגדולים עושים זאת כל הזמן. יותר מזה, זוהי לא ההשפעה היחידה שזיהיתי בספר. הדיאלוג של סאנטיגו עם גרמי השמיים הזכיר לי כמה דיאלוגים מפאוסט של גתה. אבל לגלות לכם סוד? את יצירת המופת הזו בדיוק, שיחזר אחד מגדולי הסופרים הגרמניים אי פעם, תומאס מאן, בספין אישי משלו... מישהו בר דעת יגיד לי שדוקטור פאוסטוס הוא בסה"כ העתקה של פאוסט?

איך נאמר באלכימאי? "מכתוב". הכל מקשה אחת. בעיניי ההשפעות של הספר לא מעידות על דלות תרבותית אלא על עושר, אם זה בקישור למקורות היהודים, אם זה בקישור למקורות הערביים, ואם זה כל איזכור ספרותי מעניין.
הרגשתי צורך לצאת להגנת הספר הזה כי אני מרגיש שיכול להיות שחלק מהקוראים ניגשו אליו מלכתחילה בהנחה שהוא יהיה מאכזב. סכינים שלופים, קשתות דרוכות, אקדחים טעונים ומה לא. אולי אם היו מתנתקים מבועות ההייפ שאפפה אותו, לחיוב ולשלילה, היו יכולים לגלות ספר הרפתקאות מהנה וחסר יומרות, ולהעביר איתו כמה שעות טובות מתחת לאיזה עץ ברוש בשבת שמשית. לפחות כך, אני חוויתי אותו :)

רק 3 ביקורות? עוול לקהילת סימניה יותר מאשר לספר...

למרות שזה קשה להאמין, סופרים ויוצרים הם גם בני אדם. ולכן, באופן טבעי, גם לסופרים מוכשרים מאד יש את הספרים הטובים יותר והטובים פחות, יש את העליות ויש את הנפילות. ברגע שהצלחתי לחוות את השיאים של היוצר וגם את קניינו ההמוני יותר, אני מרגיש שהכרתי אותו. עם זאת, במקרים נדירים, לא משנה כמה אחפש ואנבור וארפרף, אמצא רק שיאים. אם זה עגנון, אם זה קפקפא - כל מה שאני שם את ידי עליו ששמם חתום בסוף, שווה הנאה רצופה. משה שמיר גם הוא נכנס לקטגוריה הזו, בזכות ולא בחסד. משה שמיר הוא עבורי מאחרוני דור הנפילים של הספרות העברית הארצישראלית.

כבשת הרש היא, בעיניי, לא רק עוד אבן בפסיפס שהופך את משה שמיר ליוצר הגדול שהוא, אלא אחת מגולות הכותרת. זוהי מלאכת מחשבת אמיתית של אדם שבקיא בחומרי המקור. כפי שתרגיש בעגנון את המקורות בין כל שורה לשורה, בין כל מילה ומילה ובין כל הברה והברה, כך גם כאן. אולי לא באותה רזולוציה ועומק, אבל באותה עוצמה אם לא יותר. היתרון כאן הוא שאתה גם משכיל. אצל עגנון אתה צריך לפענח צופן, כאן אתה קורא סיפור קולח מהנה ומושך, ובדרך גם לומד. אתה נעשה בקיא בפרשנויות והתוספות והמעשיות שצמחו סביב הסיפור המקראי, וזה נפלא. יצירה גדולה היא יצירה שיש בה ערכים מוספים, וסופר גדול הוא סופר שמצליח לשזור את הערך המוסף בלי להכביד על הסיפור. באופן כללי, יצירה שיש מחשבה מאחורה - היא יצירה שעושה כבוד לקורא. וזה מורגש.

אך מה הגדולה? ההשלמה המקיפה והמלאה לסיפור התנכ"י. כאשר קוראים את המקור, נפגשים בסיפור מאד מורכב. בגידות, רצח, חטאים, ישועות, חרטות. אך מה חסר? הרגשות, סיפורי הרקע, המניעים, התכלית ועוד. כל אלה נשארים לדמיון הקורא (והפרשנים), או לפחות הרוב. הכמיהה בהשלמה של כל החסר הזה היא גדולה, בגלל הקרבה של התוכן ללבנו היהודי. זהו דוד המלך, מבשר העוצמה, מקים ממלכתנו העתיקה. כמה היינו רוצים לדעת עוד, כמה היינו רוצים להבין. אך כמה רחוק...

שמיר חש את הכמיהה הזו וכמהה בעצמו. הוא עונה על בקשותינו אם על ידי פרשנות מראשו, אם על ידי פרשנות מסורתית ואם על ידי שילוב. וכך - הכל קם לחיים. מי זה אוריה בסיפור התנכ"י? הבעל של. מי הוא? מה הוא? האם למותו יש משמעות בעינינו? אולי אנחנו מתחלחלים מחטאו של דוד, אבל האם כואב לנו על אוריה? האם יכול לכאוב לנו עליו בלי להכיר אותו באמת? בכבשת הרש מופחת בדמות רוח חיים שלה הוא היה כל כך זקוק. אם זה בסיפור הרקע על עברו החתי, המפגש עם בית דוד, אם זו תושייתו, ואם זה הסיפור קורע הלב להבנת הקנוניה נגדו וההתמודדות עם האבסורד שבגבורתו נגד גורלו האכזר. כך, מותו מקבל משמעות שונה לגמרי.

אינני רוצה לקלקל יותר מדי. אך אם אתם מעוניינים לראות מחנות שלמים של צבאות ישראל קמים לחיים כנגד עיניכם ולצלול לתוך המורכבות, הדילמות והשאלות המוסריות של הסיפור התנכ"י, זהו הספר בשבילכם.

ד.א., רפרפרתי על הביקורות האחרות. שמעתי את הטענה שהספר הזה מהווה ביקורת על השחיתות השלטונית של בן גוריון לא רק כאן. מה אני אגיד? לא השתכנעתי.

מאיר שלו התברג כל כך חזק בברנז'ה, שגם אם הוא יוציא סביח בעטיפת ספר הוא יהולל מפה ועד הודעה חדשה. ספר זה לא חף מאותה תבנית. השם שקנה לו שלו יצר מצב שבו עד היום, אם יגש מבקר ספרות לסקור את הספר הזה, הוא ילחם על כמה סופרלטיבים אפשר לדחוף בטור סקירה אחד.
החלוקה בספר הזה היא ברורה. השליש הראשון מקים לחיים את סיפורי העלייה השנייה מרוסיה, דרך סיפור הקמת כפר ששמו לא ידוע. השליש האחרון מספר את עלילותיו של הדור השלישי והשליש השני מהווה חוצץ ביניהם. למה רק על השליש הראשון פירטתי? כי רק עליו שווה לפרט.
אני לא חושב שמאיר שלו הוא סופר רע. נהפכו, אני חושב שמבין החבורה ההיא, של גרוסמן את עוז את יהושוע, הוא מבין המוכשרים. וכאשר הוא שואב מעולם תוכן עשיר, היסטורי ונוגע ללב - כמו זה של העלייה השנייה - התוצאה היא מכובדת ביותר, סוחפת ושואבת. יש מגרש, יש דשא, יש משחק. אך כאשר הוא מנסה לשאוב מעולמו הפרטי בלבד, ומדובב את משנתו, התוצאה היא משמימה, דלה, ואפילו ביזארית. בשני השלישים האחרונים של הספר שלו נטש את עולם התוכן של העלייה השנייה והחל לשאוב ממשנתו הפרטית בלבד. אז נכון, זהו סיפורו שובר הלב של הקונטרסט בין אתוס למציאות, ותוכחה של הדור השלישי נגד הציפיות הבלתי מציאותיות שנתלו בו... מעבר לכל מסכי העשן האלה, מדובר בעשרות עמודים של עוד בחור שמת, עוד ביצה שהוצפה, ואובססיה מטרידה לקברים. בשורה התחתונה, לא מומלץ.

מדובר במחזה שהוא לא פחות ממופתי. זהו מסע ביכולת והנכונות של בני אדם, כל בני האדם באשר הם, לעוות ולהתאים את המציאות בדרכים שונות ומשונות על מנת שתתאים ליצרים הבסיסים ביותר שלהם. מחזה זה אינו בא להטיל ספק בטוב האנושי ואינו מנסה לטעון כי האדם מיסודו מושחת הוא ויפעל בצורה מושחתת. הוא רק מראה איך בנסיבות מסוימות ולא טבעיות האדם עלול להיכנע לרוע. המסר החשוב שטובל ברוח התקופה, והודגש לכל אורך המחזה, הוא ניתוק ההשחתה המוסרית מהרקע של החברה. השחתה מוסרית אינה תלויה במצב. היא יכולה לבוא בחברה שאנשיה משכילים או בחברה שאנשיה בורים. בחברה תרבותית ונבערת. בחברה דתית מאד או חילונית.לאומית או אזרחית. ענייה ועשירה. יתרה מכך: נטען כי אמונה מוגזמת ועיוורת בנאורות של תפיסה מסוימת ובתרבותיות של חברתך, ללא ביקורת עצמית, עלולה להוביל לתפיסה מעוותת ומוטעית של מוסר וטוהר מידות.

עבורי המסרים האלה קרובים, חשובים, בסיסיים ויותר חשוב: אוניברסלים וכלליים. נהוג לייחס את המחזה לביקורת על גרמניה הנאצית, במיוחד בהתחשב במוצאו של המחבר. לא אני חושב שזהו מהמקרה ולא המחבר. גרמניה הנאצית היא מקרה בוחן, אמצעי להכללה רחבה יותר, כמו אצל אורוול והקומוניזם ב-1984 ובחוות החיות. הבחנה זו, שמתבצעת גם בניתוח המחזה אך גם בגופו, מדגישה את גדולתו.

כל המשנה המוסרית הענפה הזו עטופה בסגנון כתיבה ייחודי ביותר, המשלב אווירה גרוטסקית ומותחת. אני באופן אישי לא הצלחתי להוריד את העין מהמילה הכתובה. המאפיינים הסגנוניים לא שרירותיים ומשרתים מטרות. לדוגמה, ההומור, הכלליות ברקע, ריבוי המקצועות וההתנהלות של היחידים כקבוצה נועדו כדי לעדן את הדמויות והסיטואציה, שלא תהפוך לקיצונית ותלושה מהמציאות. מטרתו של המחבר הייתה למתוח קשר ישיר בין חיינו לחיים בעיירה. הוא רצה להדגיש כי השתלשלות אירועים זו היא אנושית מאד, וגם לנסות לגרום לנו להבין ולהזדהות (באופן מוגבל) עם המניעים.

אני יכול להמשיך ולכתוב מגילות (שאכן נכתבו, על ידי ועל ידי אחרים), אך אמנע ממכם את הסבל... רק אגיד שהעיסוק ברבדים העמוקים של המחזה: הקשר למקורות ספרותיים עתיקים ובייחוד בקשר לטרגיה היוונית, העיסוק בצבעים במחזה, בתפקידים השונים של כל גורם (דתי, חינוכי, שלטוני) באכיפת והתווית המוסר ובסמליות של כל סצנה הוא רב וארוך. העושר הרב-תחומי הזה הוא שמייחד את המחזה ומעניק לו קול שייפנה לכל אחד. מומלץ ביותר, חמישה כוכבים, דוז פואה.

ד.א.: אל תשברו את הראש לחינם כמוני, אין שום קשר בין העטיפה למחזה...

מרפרוף קל על מדור הביקורות, התרשמתי שהקוראים התחלקו למעריצים ולקוטלים. החוויה שלי מהספר לא הייתה נחרצת לאף אחד משני הכיוונים האלה. אני חושב שמדובר בספר חביב, שהיה יכול להיות ספר טוב עם קצת עריכה.
השליש הראשון של הספר הוא קסום ומהנה. ההתחלה היא מסתורית מאד. הזמן מתקדם לפי חוקים משלו. מִתחוללים ניסים, וחוקי הטבע מתנהלים בדרך פלא. אנחנו מוקפים ברוחות רפאים, צוענים מארצות רחוקות וסיפורי מאגיה שחורה. למרות האווירה המכושפת, ההרגשה היא בעולם מאד מציאותי, שפועל לפי החוקים של העולם שלנו אנו. אני חושב שהאיזון הזה שהצליח גרסייה למצוא, בין הפנטזי והממשי, הוא איזון יפה מאד. מצד אחד, העולם הוא הגיוני ומוכר ומצד שני, הכל היה יכול לקרות. כך רוקדים על שתי חתונות בעת ובעונה אחת, ובעיקר מרוויחים מהעניין, לטעמי.
הכתיבה טובה בעיניי. אם הייתי צריך להדגים, הייתי מציין שקרקס הצוענים שתיאר ממש קם לחיים מולי. נהניתי יחד עם חוסה ארקדיו ואאורליאנו הקטנים לבקר בדוכנים והתפעלתי כמוהם.
הדמויות רבות, אך לא דלות. אנשי מעשים; חלוצים, פולטיקאים, מצביאים, מאהבים, מוזקאים מחוננים, לא חסר. למרות המגוון הזה אין תחושה של פיזור, כאשר לפחות בשליש הראשון של הספר אור הזרקורים ממוקד על דמות אחת: הקולונל אורליאנו בונדיה. דמות מאד מעניינת, שאנחנו עדים להתפתחות שלה לכל אורך חייה. מילד קטן וסקרן עד למצביא מחונן ואיש חזון.
עם זאת, אוכל להגיד שההתלהבות הזו כבתה די מהר, ורוב הספר הרגיש לי ארוך ומעט טרחני. בראש ובראשונה, לא ראיתי מספיק ייחוד ברומן הזה, לא ראיתי מה הוא מביא לשולחן שהוא חדש. ברומן היו סיפורי אהבה, רצח, מלחמה, אידיאלים נכזבים, בנייה והרס. אך לא הרגשתי שמרכיבים אלה בושמו באיזשהו גוון חדש, שלא נראה בספרים אחרים כבר קודם. גם הרובד המטאפורי של הסיפור לא הצליח להקנות לו נקודות זכות רבות למעני. הרגשתי שהקשר בין המשמעויות הנסתרות לבין הסיפור הוא רופף ולא מוצק. לפחות בעיני, המסרים אינם נושכים, מעניינים או בכלל ברורים. אחד האמצעים הספרותיים המרכזיים בהם השתמש גרסייה, החזרה, היה בעיניי לגורע במקום למוסיף. למרות מטרתו, אני יכול להעיד שהרגשתי שהסיפור מיצה את עצמו לאחר מאה ומשהו עמודים. לא ראיתי מה מצדיק את הימשכות הסיפור כל כך הרבה שנים לאחר מלחמותיו של הקולונל. מהנקודה הזו הסיפור איבד את הניצוץ. הוא הפך למכבסת מילים, שהלכה ונהייתה ביזארית יותר ויותר עם כל עמוד. לא שאני חושב שהסיפורים של שאר בני המשפחה אינם חשובים, אך לפי דעתי הם האריכו את הזמנתם. בשורה התחתונה, הרגשתי בשלב מסוים שאני קורא עוד ועוד מאותו הדבר.

בעיניי החוזקה הגדולה של הספר הזה היא אורכו הקצר. אני באופן כללי נוטה ליהנות פחות מספרים בהם הדגש הוא על האמצעים האמנותיים ולא על העלילה, וכאן הדיכוטומיה מוחלטת. העלילה בפני עצמה היא שטחית לחלוטין ומשעממת להפליא, היא לא מבדילה את עצמה מאלף סיפורי האהבה האחרים שיש שם בחוץ. חוקר ספרות יטען שמערכת היחסים של גטסבי ודייזי היא שיקוף של החלום האמריקאי הנכשל, שהאסקפיזם במסיבות של גטסבי הוא האסקפיזם של העשירים, ושהראוותנות והמותרות שפיצג'רלד מציג הם ביקורת על חמדנות ותאוות בצע בחברה. ותאמינו לי שאפשר להמשיך. אבל המציאות היא שהמרחק בין חומר הגלם לכל המילים המפוצצות האלה הוא רב, והטעם בסוף חווית הקריאה הוא ממוצע. אולי אם הייתי אמריקאי, והביקורת בספר הייתה יכולה לדבר אלי באיזושהי צורה, הספר היה קורץ יותר.

גינטר גראס כותב על גרמניה של רפובליקת ויימאר, דרך משבר האינפלציה של שנות ה-20, ה"שגשוג" התרבותי של הקברטים והסאטירה בשנות ה-30' עד לשפל הגדול של ארצות הברית והמיתון בגרמניה. נשמע כמו שיעור היסטוריה? בהחלט, למעשה המפגש הראשון שלי עם הספר הזה היה בשיעור היסטוריה של כיתה י"א. צר לי להגיד שהוא משעמם כמו השיעור, הכתיבה דלה, ללא שום נרטיב או עלילה, או אפילו פואנטה. מגדולי הסופרים, ויש לו כל כך הרבה יותר לתת. על הנוכחי - מומלץ לוותר.