ההרים הגבוהים - נופיהם צוקים, שלגים וקרחונים, אגמים קפואים, ארזים ועצי אשוח - מטביעים את חותמם באנשיהם: קשוחים, שרדנים, שתקנים, סגפנים, מסוגרים, ומעל הכול בודדים. בדידות הבוקעת היטב מהספר. וגם כשהם כבר מבקשים להתנתק ולעזוב, לברוח מהתנאים הקשים והאיומים, ההרים קוראים להם, מושכים אותם אליהם בחזרה. כי זה ביתם. לחיות את ההרים ולנשום אותם לתוכם. לסייר, לטייל, ללכת וללכת ושוב ללכת עוד ועוד ללא שובע, לכבוש פסגות. ורק עונת החורף ומפולות שלגים יכולים להם. וברקע כל זה, נרקמים חברויות וקשרי משפחה. הסיפור יפה, הפוטנציאל גבוה, אך הבדידות קצת מעיקה, כמו גם השפה והתיאורים הקרים, נטולי רגש, ולא תמיד ברורים. הספר הזכיר לי את הספרים "חיים שלמים" ו"עד קצה העולם", כל אחד מזוויתו הוא.

הוא כמה ימים לבדו בסירה קטנה ורעועה, מצוידת בפחות מהמינימום הדרוש, במימיו העמוקים של האוקיאנוס, הרחק מחופי הוואנה שכבר אינם נראים באופק. כבר כמה חודשים שלא צלחה דרכו בדיג והוא חייב לדוג כדי לחיות. ולמרות שהוא זקן והוא לבד, עומדים לו חוסנו ונסיונו הרב כמו גם מזג האויר והים הרגוע כדי להתמודד עם האתגרים השונים והקשים שמזדמנים לו ובעיקר, ההתמודדות עם דגים אימתניים. מובן שכל זה משמש כתפאורה טובה ויפה לשלל התלבטויות וסוגיות הקשורות במהות החיים והקיום, שלהן כידוע, פתרונות אין. ספר ישן קצר וקולח שהצליח לגרום לי להרגיש שאני שם יחד איתו בסירה. אלו כמה ימים בחיי דייג שמיטיבים לתאר את חייהם הקשים של הדייגים ואת התקופה. בקריאתו, נזכרתי בספר "כלום לא נראה באופק" למרות שהוא שונה כמובן במובנים רבים.

סיפרון עם הרבה ניחוחות וטעמים מהמטבח היווני כשהתבלין הראשי הוא תשוקתם של שני שכנים בבניין באתונה לאותה בחורה. התמסרות טוטלית לתשוקות הלב על חשבון מוסכמות של מוסר, נאמנות, חברות ופוליטיקלי קורק. ויש כאן גם מרידה כללית במוסד הנישואין. אבל הסיפור פשוט, ואינו מצליח להתעלות לכדי ריגוש ועניין אמיתיים... בכל אופן ניתן לקריאה קלילה של אחר צהריים אחד, כדי לפתוח תיאבון לארוחת הערב

העיניים נישאות כל הזמן רחוק ומחפשות אחר סימן להצלה. אבל כלום לא נראה באופק. שני ניצולי קרב אוויר ימי משני המחנות, על סירה קטנה באוקיינוס עם צידה מועטה ההולכת ואוזלת במהירות עד הסוף המר. ברקע תיאור הירהורי מוות, סופיותו ואפסותו של האדם, אל מול אינסופיותו ויופיו של האוקיינוס הרגוע כבריכה, שקיעותיו וזריחותיו. ספרון קטן מיוחד ושונה.

נחום גוטמן התאהב כל כולו בחולות הצהובים שהיו פרושים במרחב הפתוח והאין סופי של אז, טרום קומה של תל אביב. בן שבע הוא הגיע לנמל יפו מרוסיה. חלקו הראשון של הספר הוא שיר אהבה לחולות, ולתל אביב הצומחת מהם, והם מוטיב חוזר בספר ובחייו. צהובים מול כחול הים והשמים. הוא התאהב גם בקסמם של ערביי יפו על מנהגיהם, בעלייה התימנית ובסממני המזרח.  בכל מה שהיה ההיפך ממה שהכיר בגלות, באודיסה הקרה. הוא שהה במחיצת סופרים וגדולי הדור - ביאליק, עגנון, אז"ר, ברנר, דיזנגוף הרב קוק ועוד רבים רבים אחרים , שהרי אביו היה הסופר וממייסדי תל אביב - ש. בן ציון.
כשביאליק בא מרוסיה לבקרם בביתם אמר:  "בן ציון, לאן הבאת את ילדיך, מדבר!" האב הנבוך לא ידע מה לענות ורק גוטמן הקטן אמר: "זה לא מדבר. יש ים וחול. הנוף נהדר. גם הצייר לחובסקי צייר אותו". עולי רוסיה המבוגרים עסקו ללא לאות בבניה, בעשיה, בחידוש והטמעת השפה העברית, בהוראה ועוד ועוד, אך בניגוד לילדים, התקשו לחוות ולהתאהב בארץ החדשה והשונה כל כך. והם לא אהבו את החולות... כשקראתי בספר חשתי את כל רחובותיה של תל אביב של היום הופכים לאנשים בשר ודם שהרי הם נקראים על שם דמויות מופת אלו.

הספר ממשיך ומתאר את חייו של גוטמן. מתל אביב הוא ממשיך לבצלאל שבירושלים לשם הובא על ידי בוריס שץ מיסדה. גם תיאורי ירושלים יפים מאד. זו ירושלים של פעם. לאחר מכן תיאור המאורעות שהיו בארץ במלחמת העולם הראשונה, התגייסותו לגדוד העברי, והמשך חייו. וברקע כל הזמן דמויות רבות המהוות אבני יסוד של מדינתנו ביניהם לוי אשכול,  ברל כצנלסון ועוד רבים, שהיו איכשהו שזורות כולן בחייו. הספר קסם לי בעיקר בחלקו הראשון, בספרו על תל אביב ועל ירושלים. הוא היטיב להמחיש את הרגעים ואת התחושות הראשוניות של תל אביב הצומחת בחולות ואת מייסדיה. אני מודה שההמשך פחות זרם לי. 
הסיפור מלווה בציוריו של גוטמן והוא נכתב מפאזל שהרכיב ביחד עם אהוד בן עזר מתוך כתבים זכרונות ראיונות ועוד. 
הייתי שמח לחיות בתקופה של תל אביב בחולות. בעצם, לשמחתי, זכיתי למשהו מעין זה לזמן קצר. אם אני לא טועה זה היה לפני כ15-20 שנה. במרכז תל אביב נערכו אז עבודות תשתית רציניות ורחובות שלמים נסגרו וכבישיהם נחפרו והפכו לחולות ואני התמוגגתי לראות את רחוב אלנבי ללא מכוניות, טובל בחולות ממש כמו בבראשית. אגב, גם לחולות של שדרת רוטשילד אני מתגעגע... והם היו שם בשדרה עד לפני לא כל כך הרבה שנים. היום בתל אביב כבר אין זכר לחולות.
נפלה בחלקנו זכות להתרשם מהתקופה המרתקת של טרום קום המדינה דרך עיניים של סופר וצייר מוכשר, שחווה כילד את תל אביב, ובהמשך את ירושלים ומושבות הארץ והשירות בגדוד העברי, כאשר סביבו, דמויות מרכזיות של מייסדי המדינה. זה לא מובן מאליו.
מי שמעונין יכול להקשיב לאחד השירים היפים ביותר לטעמי בזמר העברי "תנו לנו יד ונלך" ששרה אירית דותן: "תנו לנו יד ונלך, בהרצל בלי כביש ומדרכת עם שיירת גמלים על החול. תנו לנו לו רק ללכת לגימנסיה הרצליה כמו אתמול" כתבתי מזכרוני, מקווה שדייקתי. כתב צביקה זליקוביץ, לחן יעקב הולנדר, שרה אירית דותן.

גם בימינו (2018), מסוכן ומורכב לטייל ברובה של אפריקה. אפילו כתייר מן השורה. תארו לכם אם כן מה זה לחרוש אותה במשך שנים במקומות הנידחים ביותר, לבד, בוואן המשמש גם כבית. אפריקה רוויות קשיים, סכנות, מחלות, חיות ומזיקים, שודדים וחורשי רעות אחרים, ולא פחות מכל אלו בירוקרטיה נוראית ואני מתכוון לכזו שיכולה ממש להוציאך מדעתך וזה במקרה הטוב, כי במקרה האחר היא מלווה בשחיתות אלימות ורוע שיוביל לכליאתך על לא עוול בכפך, כשמשם יוצאים שלמים ושפויים רק בנס. 

גם מזל רב צריך בכזה מסע. כשחוברות להן בעת ובעונה אחת תקלות ברכב באיזורים שוממים ללא מוסכים, ידע או חלקי חילוף, מחלות כולל מלריה,  מים מזוהמים  וברוקרטיה מייאשת ומושחתת קשה לצאת מזה גם אם אתה סופרמן. 

שמו שאלתי לוי מסעוד (ובקיצור שאטי) והוא ישראלי מיוחד ועתיר כישורים הדבק בחיים האמיתיים ללא פשרות וללא פוליטיקלי קורקט. לא מפחד מאתגרים ומסכנות, אלא מפחד לא להרגיש ולא לחוות ולהינות מהחיים. ועל כן הוא עושה מה שהוא רוצה. מה שהוא אוהב. הוא נודד  בוואן הלבן שלו בארצות אפריקה המערבית. הוא דובר ערבית צרפתית ואנגלית, מנגן בעוד, מבין במכונאות רכב ובעל כישורי הסתגלות ותקשורת בין אישית גבוהים במיוחד. הוא קונה לו ידידים רבים וגם אהבות. כמשהו אגבי לגמרי הוא לוכד נחשים מסוכנים - מושא פחדם של המקומיים -  ומסתובב עם פיתון מלכותי על צווארו כחיית מחמד.  אני מניח שעומדים לצידו במסע גם חזותו שאינה צפונבונית לפלפית וכן דרכון שוויצרי. שאטי גם יודע את מלאכת הסיפור וכותב היטב ומרתק, ומשלב צילומים יפהפיים שצילם כמובן בעצמו. איש הראוי להערכה  רבה.

"ישנם שני סוגי נוודים. הראשון שלא טוב לו בשום מקום ולכן הוא בחיפוש מתמיד ובנדודים. השני נודד כיוון שבכל מקום הוא מרגיש בבית" (ת'ורו אם אני זוכר נכון). שאטי שייך לסוג השני. 

שם המשחק באפריקה הוא הישרדות. כל מה שברור וטבעי לנו בארצות המערב אינו כזה באפריקה. והמדובר כאמור באפריקה של ימינו. באפריקה, ובמיוחד כזר, אתה צריך להיות דרוך ללא לאות בפני סכנות ולנסות לשרוד כמו איילה בסוואנה כפי ששאטי מיטיב להמשיל. גם אם יש לך מעט מזומנים למקרה חירום הם לא יעזרו לך במציאת מזון כשאתה בחור נידח בו נערך סחר חליפין בסחורות או כשאין להשיג באיזורים נרחבים מים ודלק. באפריקה, לאמת ולצדק אין חשיבות רבה וגם אין למי לפנות. בודאי לא לשלטונות ולשוטרים. זה אתה לבד ואתה צריך להיות מניפולטיבי במידה, אכזרי כשצריך, לנהוג בשליטה עצמית עצומה ולא לאבדה לעולם ולא להיכנע לכעס או לפחד אשר ידרדרו אותך שם מיד לטרף. שם, מספיק שמישהו יעלה נגדך חשד בכדי להביא מיידית לסופך ללא דין ומשפט. זה אתה לבדך בג'ונגל. הישרדות כבר אמרנו? 

אבל לצד כל הקשיים האלו  ישנו הסיפוק העצום של לחיות את החיים באמת, כמו שאתה רוצה, ולחוות אינסוף חוויות מול חיינו אנו השגרתיים.  הוא מיטיב להשתלב עם הכפריים כאשר הוא חונה בשטחם ומשתתף בעבודות ובמטלות יחד עם כולם. הוא עוזר למצויים במצוקה בעת חירום אבל מצליח לא להיהפך לארנק מהלך על כל צעד ושעל והוא גם  זוכה בחברויות אמת ללא כל אינטרס חומרני. לי אישית הוא מזכיר מעט את שנטראם מכמה בחינות.

אחד מהמוטיבים בספר ומאבחנותיו הוא שלאפריקה חסר לב. הילדים אינם מקבלים אהבה ואפילו על הקרובים המתים לא ממש מתאבלים. הנשים מוכות, וכמובן שאין מודעות לשמירה על הסביבה. הוא חווה גם כפיות טובה, אינטרסנטיות וחוסר נאמנות. השלטון לא מנסה לקדם את המדינה ואת התושבים והשחיתות שמתחילה מלמעלה פושה בכל. בכל כמה עשרות קילומטרים יש מחסומי דרכים של משטרה, לכאורה לצורך בדיקת מסמכים, אבל בפועל ינסו שם לסחוט ממך כספים כך סתם, ככל האפשר. ואם תסרב, כפי שעשה שאטי, תוכל אף להגיע למעצר ולצינוק - מה שאכן קרה בפועל. זה מזכיר לי את סיפוריו של אבי ממעט השנים שחי בונצואלה לפני כ 70 שנה. יום אחד דיבר בערב ברחוב עם כמה חברים ועצרו אותם על התקהלות. קרובי משפחתו שחררו אותו מהמעצר בתשלום. בפעם אחרת הוא עלה במכוניתו על שלולית שהתיזה על בגדי שוטר שעצר אותו מיד וסיפר לו כמה קשה המצב בבית, ורק תשלום לשוטר הביא לשחרור המיוחל. מאז השתחררה משלטון האדם הלבן לא התקדמה אפריקה כהוא זה ויחסית לפוטנציאל שיכלה להתקדם יש פה אפילו הדרדרות אמיתית. במקביל, האפריקאים כולם להוטים להגר למדינות האדם הלבן. יש לציין שיחד עם כל זאת שאטי מדגיש שאפריקה מלאה גם בהמון אנשים טובי לב נדיבים וחמים שאימצוהו לחיקם ויצרו עימו חברות אמיתית.
בכל זה יש הרבה מאד מן האמת כמובן. אבל מצד שני אני אומר, נחשלות זו גם משאירה את היבשת בבתוליה בתמימותה בפשטותה ובמנהגים הישנים, מה שבעצם קוסם לשאטי ומשך אותו לשם... אכן פרדוקס, ועולמנו כולו מורכב מהם. יש אצל הרבה וגם אצלי געגועים לחיים של פעם, ונכון, יש בזה גם מן הנוסטלגיה... ועדיין יש בהם גם יתרונות אובייקטיביים. חיבור רב יותר לטבע, לחיי משפחה (הכוונה למשפחה מורחבת) פחות בדידות ואינדיבידואליזם, פחות תחושה של מרוץ ותחרותיות, יותר פשטות שלווה ושמחה. אבל כנראה שאין מנוס מכך שזה כרוך בחיים פחות נוחים וקלים ופחות מודרניזציה, על כל המשתמע מכך. האם זה חייב להיות כרוך גם בממשל וחברה פחות נאורים ודמוקרטים שלא לומר מושחתים וברוע? שאלה מורכבת... אבל צריך לשים לב ש"החיים האמיתיים" לגביו של שאטי הם לא רק לחיות את החיים של פעם כאמור, שכן הוא לא מתקבע שם למרות שהיה יכול. החיים האמיתיים מבחינתו יותר מכל הם הנדודים. התנועה. וצבירת חוויות רבות. הליכה אל האין ידוע ואל הלא מובן מאליו. פחות קיבוע והתנוונות.
באשר אלי, גם בנושא הנדודים ליבי עם שאטי ושכמותו. לצערי אין לי את מכלול ומינון התכונות שיאפשרו לי לערוך מסעות כמוהו. כל אחד עם שלו שמייחדים אותו. אני נאלץ להסתפק במסעות קטנים יותר ולהצטרף לשאטי ושכמותו בקריאה בבית כשליבי עימם.

שאטי המשיך במסעו לאחר סיום כתיבת הספר (סוף 2015). אני מקווה שהוא ייזכה אותנו בספר המשך.

"זה מקרר? כן. אתה נוסע איתו בטרמפים סביב אירלנד? כן. הו, הרי זה מעשה ללא כל תכלית! אבל זה רעיון מצוין לעזאזל!" "יכולת למצוא דרכים קלות יותר כדי להרוויח 100 ליש"ט" (סכום ההתערבות על כך שהמסע יצלח). "כן, אבל האם יכולתי למצוא דרך מהנה יותר?"
ספר חביב וקריא, שנון ומצחיק, שלוקח אותך לטיול סביב אירלנד, שם תפגוש הרבה טיפוסים מעניינים על רקע נופים צפוניים ירוקים וכחולים או בפאב חשוך. טיפוסים שככל שהמסע הזה נראה להם מופרך יותר, כך הוא קונה יותר את ליבם ואת רצונם לעזור, לארח וכמובן לתת טרמפ.
אבל חייבים לשים את זה על השולחן: זה לא ממש מקרר... יותר לכיוון מיניבר... ועוד משהו – זהירות ספוילר קטן – בדיעבד נערך המסע, גם אם לא תוכנן כך מראש, בליווי סיקור ארצי של אמצעי תיקשורת ובראשם הרדיו, מה שאיפשר בסופו של דבר את הצלחתו, ושינה את כל האתגר הראשוני מקצה לקצה מה שמחסל את כל הפואנטה שבעניין לא?
אבל בכל זאת, מי שבא לו להיזרק כך ללא תכלית, לשוטטות קלילה באירלנד, ומבלי תמיד לדעת לאן – ייהנה מהספר, למרות שאני מודה שלקראת הסוף, הקריאה הייתה כבר מייגעת משהו והעליצות שבעניין שהחלה טוב הפכה מעט לאינפנטילית. מי שמחפש עומקים או ספר מטלטל, יאהב פחות. מכל מקום, הספר גרם לי לחשק מוגבר לטיול בנופים היפים של אירלנד על תושביה המיוחדים וזה בכל זאת אומר משהו

מדי חורף שהה יוסיף ברודסקי כחודש ימים בונציה אהובתו. הספר פותח בתיאור מהפנט ומלא קסם של הגעתו לשם לראשונה בלילה חורפי, ומיטיב להעביר תחושות ראשוניות ממקום כה מיוחד, ואת נוף התעלות והמבנים באורות המרצדים בעלטה בין טיפות הגשם. אותי בזה הוא שבה. גם אני מאוהב בערים עם תעלות מים וכך בעצם הגעתי לספר זה.
אבל ההמשך לא תמיד זורם, קל לקריאה, או אף מעניין. כדרכן של מסות אין כאן סיפור עלילתי אלא מעין יומן אנקדוטות, מחשבות, הגיגים והתפלספות. חלקם לא קשור לונציה. השפה מיוחדת, עשירה,מרחיבה ומתפתלת. של פעם.
ברודסקי, זוכה פרס נובל לספרות, אהב כל כך את ונציה שהצטער שלא נולד שם. הוא התאווה לחוות את המקום כיליד, להיות חלק מהרוגע ומהיופי השולט במקום. אבל הוא תמיד נשאר שם זר. בין הגיגיו בספר מתוארת כוונה להתאבד בונציה באחד מביקוריו הבאים, על מנת שיזכה להיקבר שם. בדיעבד, הוא נפטר מהתקף לב בארה"ב אליה גלה מברה"מ וזכה בכל זאת להיקבר בוונציה.

היא רואה את כל היופי המתפרץ של החיים מסביב. הוא רואה את הדמדומים ואת הגוויעה האכזרית הצפויה לכל יופי באשר הוא. רק עוד רגע, עוד מעט זמן הוא צריך. כדי להיפתח. כדי שיצליח לפרוץ את הבועה העוטפת אותו כנגד רצונו ומסרבת לשחרר. וגם רק עוד קצת סבלנות מצד רחל. אך שעון החול אוזל. הוא מצפה למשהו שיקרה לו. שלא יקרה לעולם. והיא מאבדת תקווה. פספוס אחד גדול ומתמשך. ואולי גם ההתנהלות שלה תורמת לעניין. שגרמה לאכזבות קשות גם קודם בקשריה עם אהוביה האחרים.
וברקע מחלתה וגם מלחמת העולם הראשונה המוסיפה משלה לקדרות הסיפור.
הספר כתוב היטב ומתאר בסופו של דבר מציאות, אבל אני נטשתי אותו באמצע. ידעתי מראש שהדכדוך הכללי יימשך עד הסוף ותכל'ס לא היה לי כוח לזה. לא כרגע.
לספר הזה הגעתי לאחר "יד אחות" שאהבתי. רחל המשוררת נכנסה לליבי ושמחתי על האפשרות לקרוא ולהרחיב עוד על החלק הזה בחייה - הרומן עם מיכאל.
ספר נוגה. מאד. כחייה של רחל