“כמו הרבה ספרים אחרים, גם את הספר הזה מצאתי בספריית רחוב, הפעם אחת בירושלים, אליה הגעתי בזמן שיטוט יחד עם הבת שלי. ספרים בספריית רחוב נושאים איתם מטען נוסף מעבר לספר עצמו. חתימות, הקדשות, סימניי שיוך, סימניות, קיפולים פה ושם, כל אלה מספרים סיפור על גלגוליו של הספר. הרבה יותר מספר חדש שנרכש בחנות, או מספר שנלקח בספריה ויש לשמור עליו במידת האפשר, כך שכל מה שיש זו עטיפת הניילון, מדבקת הקיטלוג, וחותמות הספרייה במקומות אקראיים. אז הספר הזה לא מספר סיפור, או שמא כן. הוא נלקח חדש כביום צאתו לאור. דפים לבנים חלקים ונקיים, כריכה רכה שלמה ולא משופשפת,שום סימנים על הכריכה הפנימית. רק כרטיס השתתפת בועידה של המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית משנת 2016, כרטיס ששימש כסימניה באחד העמודים הפנימיים לקראת סוף הספר, רמז שאולי אי-מי קרא אותו. עכשיו נתעכב על העטיפה, כי זו עטיפה מדהימה ביופיה. על רקע כחול של ים, כחול של שמיים ועיגול צהבהב שהוא ספק שמש ספר ירח, משייטת סירה עשויה מקיפולי נייר, ועל הנייר שורות בכתב יד בשפה זרה. כל זה מאיר את הרקע לעלילת הספר, כמו גם הבסיס שעליו נכתב - חליפת מכתבים בין המשוררת רחל ובין מיכאל אותו היא פגשה בטולוז לזמן קצר. מיכאל חזר לרוסיה של המהפכה הקומוניסטית, להוריו, לעולם שבו הוא מהנדס חשמל, והרבה לא ידוע עליו. רחל, היא רחל. הלכה להגשים סוציאליזם וציונות בארץ ישראל. בעודה יושבת בדד בתל אביב, בירושלים, בבית מרפא בגדרה, היא ממשיכה לחלום ולכתוב שירים על עבודה חקלאית ושיתופיות בין דגניה כינרת, המקומות שזרקו אותה מתוכם כי היתה חולה מדי וחלשה מדי לחזון הסוציאליסטי שעליו הם חלמו. הרבה פעמים במהלך הספר חשבתי על סבא שלי. זה די מתבקש מבחינתי כשאני קוראת על משוררת חולת שחפת שהגיעה לארץ מרוסיה וכתבה בעברית, כי סבא שלי היה חלה שחפת שאמנם נרפא אבל המשיך לחיות עם פגם מהותי באחת הריאות, והוא היה משורר שהגיע לארץ מרוסיה כתב בעברית. בעוד שיריה של רחל מלאים הדים של בדידות ואהבות נכזבות, לא נשארו לנו מילים אוהבות בינו ובין סבתא שלי. השירים שלו קשים, בלתי מפוענחים ברובם, מלאים מילים מיוחדות ונדירות ורגשות דתיים. הוא מתפעם מזכרון של סבא שלו (שאותו כמובן לא הכרתי) אבל לא כותב מילה על מה שחש כלפי אשתו. נהוג לומר שזה היה דור אחר, שהתחתנו מתוך צורך פרקטי ושמרני ולא מתוך רומנטיקה, וזאת למרות קיומם של עדויות נגדיות, יומנים, ספרים ושירים למכביר שאומרים את ההיפך. אני נוטה להאמין שכן, סבא שלי כתב שירי אהבה לאשתו, אולי רק אחרי החתונה, ושהיא ברוחה הפרקטית אמרה תודה ואז השמידה אותם. ואולי לא היו הדברים מעולם ואני סתם ממציאה. בחזרה למיכאל ורחל. נורית גרץ בחרה בנקודת מבט מעניינת, אם כי לא מקורית. בכריכה הפנימית יש כמה קטעי יומן אישיים של המחברת שבהם היא מסבירה על הרציונל בבחירה. מיכאל הוא דמות היסטורית קיימת, הוא זה שנקרא בפי רחל "רחוקי שלי" בשירה הידוע, ולכן בניגוד לראשל בספר חמניות שאותו סקרתי השבוע, מערכת היחסים היתה עובדה היסטורית קיימת ולא המצאה פרי דימיון קודח. הבעיה הקשה ברומנים היסטוריים היא הצורך להיות צמודים לעובדות היסטוריות ידועות, ובחירה בדמות אנונימית או אנונימית למחצה נותנת ליוצר חופש גדול יותר לדמיין ולחשוב. נורית גרץ שמה את רחל ואת ישראל והציונות ברקע, ומתמקדת יותר במצב של מיכאל, כמאפיין אינטלגנציה יהודית ברוסיה של ראשית הקומוניזם. היא מתארת יפה את דעיכת הפיוטיות, את ההיצמדות לעובדות נקיות ומהונדסות כדי להימנע מרדיפה פוליטית. את הרדיפה הפוליטית שבכל זאת מגיעה, את ההתפוררות בחברה ואת הקושי להתנהל בדיקטטורה השולטת על החשיבה ומנסה דרכה לכבוש את התודעה. וזה חלק מההיסטוריה של עמנו. וגם חלק מההיסטוריה של הארץ, שכן "מיכאלים" כאלה היו רבים, וצאצאיהם הגיעו לארץ במאות אלפים בשנות התשעים של המאה הקודמת, והם נתח משמעותי מהחברה הישראלית נכון לעכשיו. הוריהם היו אנשים שבצומת דרכים היסטורי בחרו באידיאולוגיה בינלאומית מתוך רצון להחריב עד היסוד עולם ישן ולהבנות ממנו עולם חדש וצודק, תקווה אוטופית שהתרסקה על קרקע מציאות קשה וכואבת, והביאה אסון על מיליוני אנשים. הספר מעולה. הוא כתוב בגוף שלישי של מספר כל יודע, וזו בחירה טובה מאוד. הוא משבץ משירי רחל ומתוך כתבים אחרים שלה וההיסטוריה הידועה היטב, אבל מביא את הסיפור מזווית חדשה ומרעננת. עכשיו אני שוקלת להשאיר אותו בבית, ולא להחזיר לספריית הרחוב כי מי יודע מה יאונה לו שם.”

“התשמע קולי לפני מספר שנים ניהלתי סדנת העצמה לעובדים מהשורה, במקום עבודתי. כחלק ממנה הייתי אמור לבחור מסלול של מספר שעות, אליו מגיעים כסיור חוויתי המבטא את נקודת המבט האישית של מעביר הסדנה. אני בחרתי בבית ברל, מוסד בו למדתי כשאחת מנקודות הסיור הייתה הארכיון. הייתי בטוח שסיור בארכיון יעורר מורת רוח ואכזבה בקרב האנשים הפשוטים, חלקן עובדות ניקיון קשות יום. למרבה ההפתעה הארכיון היה שיאו של הסיור, ברגע בו נשלפה מחברת דקה, וחומה, הדומה לזאת שפעם תלמידים למדו באמצעותה. בכתב היד שבמחברת היו כתובים שירי רחל שהועברו לעיתון דבר, ממיטת חולייה, בכדי שיפורסמו בימי שבת. הארכיבאי, קרא את שיר התשמע קולי רחוקי שלי של רחל. ברגע הזה התרחש, נס, או פלא, איך שתקראו לזה, משתתפי הסיור הכירו את המלים והתעקשו לשיר אותן בקול גדול בארכיון הדומם, קולות שהפכו לתפילה שגרמה להבין שהנשים קשות היום מכירות את המלים ומשמעותן, ויתרה מכך מזדהות עם הכאב והאכזבה שמבטא השיר. באותו רגע הבנתי שיש משהו גדול בפשטות שירת רחל, באופן שהיא נוגעות בכל אחד ואחד. אחכה לך עד יכבו חיי... היו מילותיו האחרונות של השיר שהדהדו בארכיון. יש אומרים שהשיר נכתב בעקבות אהבתה של רחל למיכאל אהובה. דרך סיפרה של נורית גרץ, החלטתי לצאת למסע בעקבות שירה המיוסר של רחל המשוררת, שהוא הד לאהבה גדולה ונכזבת. מיכאל ורחל שני צעירים נפגשים בטולוז, שם למדה רחל חקלאות, ואילו מיכאל הנדסת חשמל. הם חדורי ערכים, רחל ציונית סוציאליסטית ורומנטית ללא תקנה. מיכאל הוא אדם שמאמין באוטופיות. כל בני האדם יתאחדו באמצעות שפה בינלאומית אחת האספרנטו, ובו בעת הוא ציני לגבי טבעו של האדם, הוא מאמין כי המלחמה תוביל רק להרג, אבל הוא גם מאמין במדע ובקדמה כתיקון עולם, כמי שלמד הנדסת חשמל, החידוש האחרון של תחילת המאה הקודמת. רחל מבקשת קרבה, אומרת דברים ברורים, מבטאת אהבה, ואילו מיכאל אהבתו חיוורת, מרוחקת. האם הוא באמת אוהב את רחל, האם הוא ביודעין מבקש אהבה לא ממומשת ? רחל ומיכאל הם אנשים שחלומותיהם לא יפגשו לעולם, היא אומנם חולמת, אך גם ארצית ואופטימית, אישה של אדמה, והוא פסימי, איש של חלומות ושמיים, ללא אדמה, הפוחד להגשים חלומות, שלבטח יובילו לאכזבה מרה. הם כמו קווים מקבלים אבודים בחלל ובזמן ללא תקנה ותיקווה. רומן היסטורי טוב, הוא כזה שמפגיש את בני האדם עם תהפוכות ההיסטוריה. עוד רגע תפרוץ מלחמת העולם הראשונה והעולם יהיה שונה מכפי שהיה, ברגעים של אי וודאות רחל בקשה זוגיות כאן ועכשיו, כמוקד חייה, ואילו מיכאל מתלבט, האם להגיע לפלשתינה בעקבות אהבתו, למקום שכלל אין בו חשמל, שהנופים בו כל כך צחיחים. האם להינתק ממשפחתו. הוא מהסס ומתלבט, ולא מעז לקבל החלטה גורלית, החמצה עליה יצטער. רחל נוטשת הולכת עם אהבתה השנייה, ארץ ישראל, בעקבות החברים, ברל, שז"ר, נפתולסקי וגורדון, האיקונים של העלייה השנייה, שנטשו אותה בחולייה, ובעקבות נופי הפלא שלבסוף הכזיבו גם הם אותה. בקרון חתום למוסקבה מגיע לנין, להניע את המהפכה שתשנה את גורלם של מיליוני בני אדם. מיכאל נקלע למהפכה, כפסיבי ונגרר, אין לא עמדה משלו, וכשיש לו הוא מביע אותה בהתנצלות ומבין שעשה את טעות חייו. רחל לוקחת את חייה בידיה, היא מחוללת מהפכה, אבל אותה תכריעה לבסוף המחלה. רחל ומיכאל הם נשמות שנועדו להיות קרובים לרגע אחד, ואחר כך להיבלע ולהימוג לתוך האירועים הגדולים. מיכאל ידוע רק כאפיזודה וכמוזה של רחל שלעומתו הצליחה להפוך את האכזבה והבדידות לשירה המהדהדת בעצמה הנוגעת ללב. גרץ ביצעה היפוך מדהים, היא הפכה את מיכאל הפסיבי לגיבור, אדם עם פוטנציאל ענק, אך בלתי ממומש, כבני אדם רבים אחרים שחלומותיהם מתמוססים . למרות שסופו של הסיפור ידוע מראש, גרץ מצליחה ליצור עניין, במתח שמתקיים בין מיכאל ורחל, באופן שניסיתי להבין היכן היו נקודות ההחמצה, האם זה הם, או האם אלו האירועים הגדולים מהחיים, שסחפו אותם לגורלם, למקומות אחרים שהים ביניהם ( איזו מטפורה נפלאה ) ? גרץ משחזרת מערכת יחסים אנושית חזקה, מעניינת ומרגשת על רקע תיאור תקופתי מרהיב, היא לא מספקת תשובות מוחלטות, אלא משאירה ספקות ושאלות בלתי פתורות. השפה של הספר מדויקת, מעוטרת בשירה כיאה לספר העוסק במשוררת. הספר הזה עוסק בשאלה ענקית, החיים כהחמצה, מעניק חווית קריאה נפלאה. כריכת הספר עצמה מרהיבה ותואמת את תוכן הספר, ציור שיש בו תום ילדות בדמותה של סירת נייר המשייטת על גבי תכלת המים ורקע השמיים, כמו בחלום שמבקשים להישאר בו לנצח. ---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- זמר נוגה / רחל הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי, הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ - קוֹל קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִּדְמִי וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְּרָכָה ? תֵּבֵל זוֹ רַבָּה וּדְרָכִים בָּה רַב, נִפְגָּשׁוֹת לְדַק, נִפְרָדוֹת לָעַד. מְבַקֵּשׁ אָדָם, אַךְ כּוֹשְׁלוֹת רַגְלָיו, לֹא יוּכַל לִמְצֹא אֶת אֲשֶׁר אָבַד. אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי, כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרֵדָה, אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי, כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ. החלונות הגבוהים –זמר נוגה https://youtu.be/9nkCDDaMEh0”

“דמותה הפואטית והטרגית של רחל היא בהכרח חומר מרתק לכתיבת ספר, ונורית גרץ, בשפה קולחת ויפה, אמנות בפני עצמה, הצליחה לשזור רומן מעניין בינה לבין מיכאל ולשבץ בעלילה, כמו צורף טוב, גם קטעי מכתבים ושירים שרחל כתבה. המשקל הסגולי של רחל בעלילה קטן יחסית לדמותו של מיכאל וזה קצת מאכזב, בשל הסקרנות הרבה להכיר את רחל, אותה משוררת נפלאה שעד היום אני אוהב לשבת בבית הקברות של המושבה כנרת, לשלוף את ספר שיריה הנמצא לצד הקבר, ולקרוא משיריה. נוגע ללב במיוחד הקטע בו מתארת נורית גרץ את גירושה של רחל מקיבוץ דגניה בגלל מחלתה, פרק כואב בחייה של רחל ומקומם אפילו. הקצב של העלילה אטי, עד אטי מאוד, ולפעמים המחשבה שלי ברחה מתוך דפי הספר ונדדה למקומות אחרים. (ולא..אני לא סובל מבעיות קשב וריכוז :)... רוצה לומר, שזה ספר מעניין ואיכותי אבל הוא לא מתאים בהכרח למי שאוהב קצב מהיר יותר ועלילה סוחפת.”

“היא רואה את כל היופי המתפרץ של החיים מסביב. הוא רואה את הדמדומים ואת הגוויעה האכזרית הצפויה לכל יופי באשר הוא. רק עוד רגע, עוד מעט זמן הוא צריך. כדי להיפתח. כדי שיצליח לפרוץ את הבועה העוטפת אותו כנגד רצונו ומסרבת לשחרר. וגם רק עוד קצת סבלנות מצד רחל. אך שעון החול אוזל. הוא מצפה למשהו שיקרה לו. שלא יקרה לעולם. והיא מאבדת תקווה. פספוס אחד גדול ומתמשך. ואולי גם ההתנהלות שלה תורמת לעניין. שגרמה לאכזבות קשות גם קודם בקשריה עם אהוביה האחרים. וברקע מחלתה וגם מלחמת העולם הראשונה המוסיפה משלה לקדרות הסיפור. הספר כתוב היטב ומתאר בסופו של דבר מציאות, אבל אני נטשתי אותו באמצע. ידעתי מראש שהדכדוך הכללי יימשך עד הסוף ותכל'ס לא היה לי כוח לזה. לא כרגע. לספר הזה הגעתי לאחר "יד אחות" שאהבתי. רחל המשוררת נכנסה לליבי ושמחתי על האפשרות לקרוא ולהרחיב עוד על החלק הזה בחייה - הרומן עם מיכאל. ספר נוגה. מאד. כחייה של רחל”

“כמו הרבה ספרים אחרים, גם את הספר הזה מצאתי בספריית רחוב, הפעם אחת בירושלים, אליה הגעתי בזמן שיטוט יחד עם הבת שלי. ספרים בספריית רחוב נושאים איתם מטען נוסף מעבר לספר עצמו. חתימות, הקדשות, סימניי שיוך, סימניות, קיפולים פה ושם, כל אלה מספרים סיפור על גלגוליו של הספר. הרבה יותר מספר חדש שנרכש בחנות, או מספר שנלקח בספריה ויש לשמור עליו במידת האפשר, כך שכל מה שיש זו עטיפת הניילון, מדבקת הקיטלוג, וחותמות הספרייה במקומות אקראיים. אז הספר הזה לא מספר סיפור, או שמא כן. הוא נלקח חדש כביום צאתו לאור. דפים לבנים חלקים ונקיים, כריכה רכה שלמה ולא משופשפת,שום סימנים על הכריכה הפנימית. רק כרטיס השתתפת בועידה של המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית משנת 2016, כרטיס ששימש כסימניה באחד העמודים הפנימיים לקראת סוף הספר, רמז שאולי אי-מי קרא אותו. עכשיו נתעכב על העטיפה, כי זו עטיפה מדהימה ביופיה. על רקע כחול של ים, כחול של שמיים ועיגול צהבהב שהוא ספק שמש ספר ירח, משייטת סירה עשויה מקיפולי נייר, ועל הנייר שורות בכתב יד בשפה זרה. כל זה מאיר את הרקע לעלילת הספר, כמו גם הבסיס שעליו נכתב - חליפת מכתבים בין המשוררת רחל ובין מיכאל אותו היא פגשה בטולוז לזמן קצר. מיכאל חזר לרוסיה של המהפכה הקומוניסטית, להוריו, לעולם שבו הוא מהנדס חשמל, והרבה לא ידוע עליו. רחל, היא רחל. הלכה להגשים סוציאליזם וציונות בארץ ישראל. בעודה יושבת בדד בתל אביב, בירושלים, בבית מרפא בגדרה, היא ממשיכה לחלום ולכתוב שירים על עבודה חקלאית ושיתופיות בין דגניה כינרת, המקומות שזרקו אותה מתוכם כי היתה חולה מדי וחלשה מדי לחזון הסוציאליסטי שעליו הם חלמו. הרבה פעמים במהלך הספר חשבתי על סבא שלי. זה די מתבקש מבחינתי כשאני קוראת על משוררת חולת שחפת שהגיעה לארץ מרוסיה וכתבה בעברית, כי סבא שלי היה חלה שחפת שאמנם נרפא אבל המשיך לחיות עם פגם מהותי באחת הריאות, והוא היה משורר שהגיע לארץ מרוסיה כתב בעברית. בעוד שיריה של רחל מלאים הדים של בדידות ואהבות נכזבות, לא נשארו לנו מילים אוהבות בינו ובין סבתא שלי. השירים שלו קשים, בלתי מפוענחים ברובם, מלאים מילים מיוחדות ונדירות ורגשות דתיים. הוא מתפעם מזכרון של סבא שלו (שאותו כמובן לא הכרתי) אבל לא כותב מילה על מה שחש כלפי אשתו. נהוג לומר שזה היה דור אחר, שהתחתנו מתוך צורך פרקטי ושמרני ולא מתוך רומנטיקה, וזאת למרות קיומם של עדויות נגדיות, יומנים, ספרים ושירים למכביר שאומרים את ההיפך. אני נוטה להאמין שכן, סבא שלי כתב שירי אהבה לאשתו, אולי רק אחרי החתונה, ושהיא ברוחה הפרקטית אמרה תודה ואז השמידה אותם. ואולי לא היו הדברים מעולם ואני סתם ממציאה. בחזרה למיכאל ורחל. נורית גרץ בחרה בנקודת מבט מעניינת, אם כי לא מקורית. בכריכה הפנימית יש כמה קטעי יומן אישיים של המחברת שבהם היא מסבירה על הרציונל בבחירה. מיכאל הוא דמות היסטורית קיימת, הוא זה שנקרא בפי רחל "רחוקי שלי" בשירה הידוע, ולכן בניגוד לראשל בספר חמניות שאותו סקרתי השבוע, מערכת היחסים היתה עובדה היסטורית קיימת ולא המצאה פרי דימיון קודח. הבעיה הקשה ברומנים היסטוריים היא הצורך להיות צמודים לעובדות היסטוריות ידועות, ובחירה בדמות אנונימית או אנונימית למחצה נותנת ליוצר חופש גדול יותר לדמיין ולחשוב. נורית גרץ שמה את רחל ואת ישראל והציונות ברקע, ומתמקדת יותר במצב של מיכאל, כמאפיין אינטלגנציה יהודית ברוסיה של ראשית הקומוניזם. היא מתארת יפה את דעיכת הפיוטיות, את ההיצמדות לעובדות נקיות ומהונדסות כדי להימנע מרדיפה פוליטית. את הרדיפה הפוליטית שבכל זאת מגיעה, את ההתפוררות בחברה ואת הקושי להתנהל בדיקטטורה השולטת על החשיבה ומנסה דרכה לכבוש את התודעה. וזה חלק מההיסטוריה של עמנו. וגם חלק מההיסטוריה של הארץ, שכן "מיכאלים" כאלה היו רבים, וצאצאיהם הגיעו לארץ במאות אלפים בשנות התשעים של המאה הקודמת, והם נתח משמעותי מהחברה הישראלית נכון לעכשיו. הוריהם היו אנשים שבצומת דרכים היסטורי בחרו באידיאולוגיה בינלאומית מתוך רצון להחריב עד היסוד עולם ישן ולהבנות ממנו עולם חדש וצודק, תקווה אוטופית שהתרסקה על קרקע מציאות קשה וכואבת, והביאה אסון על מיליוני אנשים. הספר מעולה. הוא כתוב בגוף שלישי של מספר כל יודע, וזו בחירה טובה מאוד. הוא משבץ משירי רחל ומתוך כתבים אחרים שלה וההיסטוריה הידועה היטב, אבל מביא את הסיפור מזווית חדשה ומרעננת. עכשיו אני שוקלת להשאיר אותו בבית, ולא להחזיר לספריית הרחוב כי מי יודע מה יאונה לו שם.”

“התשמע קולי לפני מספר שנים ניהלתי סדנת העצמה לעובדים מהשורה, במקום עבודתי. כחלק ממנה הייתי אמור לבחור מסלול של מספר שעות, אליו מגיעים כסיור חוויתי המבטא את נקודת המבט האישית של מעביר הסדנה. אני בחרתי בבית ברל, מוסד בו למדתי כשאחת מנקודות הסיור הייתה הארכיון. הייתי בטוח שסיור בארכיון יעורר מורת רוח ואכזבה בקרב האנשים הפשוטים, חלקן עובדות ניקיון קשות יום. למרבה ההפתעה הארכיון היה שיאו של הסיור, ברגע בו נשלפה מחברת דקה, וחומה, הדומה לזאת שפעם תלמידים למדו באמצעותה. בכתב היד שבמחברת היו כתובים שירי רחל שהועברו לעיתון דבר, ממיטת חולייה, בכדי שיפורסמו בימי שבת. הארכיבאי, קרא את שיר התשמע קולי רחוקי שלי של רחל. ברגע הזה התרחש, נס, או פלא, איך שתקראו לזה, משתתפי הסיור הכירו את המלים והתעקשו לשיר אותן בקול גדול בארכיון הדומם, קולות שהפכו לתפילה שגרמה להבין שהנשים קשות היום מכירות את המלים ומשמעותן, ויתרה מכך מזדהות עם הכאב והאכזבה שמבטא השיר. באותו רגע הבנתי שיש משהו גדול בפשטות שירת רחל, באופן שהיא נוגעות בכל אחד ואחד. אחכה לך עד יכבו חיי... היו מילותיו האחרונות של השיר שהדהדו בארכיון. יש אומרים שהשיר נכתב בעקבות אהבתה של רחל למיכאל אהובה. דרך סיפרה של נורית גרץ, החלטתי לצאת למסע בעקבות שירה המיוסר של רחל המשוררת, שהוא הד לאהבה גדולה ונכזבת. מיכאל ורחל שני צעירים נפגשים בטולוז, שם למדה רחל חקלאות, ואילו מיכאל הנדסת חשמל. הם חדורי ערכים, רחל ציונית סוציאליסטית ורומנטית ללא תקנה. מיכאל הוא אדם שמאמין באוטופיות. כל בני האדם יתאחדו באמצעות שפה בינלאומית אחת האספרנטו, ובו בעת הוא ציני לגבי טבעו של האדם, הוא מאמין כי המלחמה תוביל רק להרג, אבל הוא גם מאמין במדע ובקדמה כתיקון עולם, כמי שלמד הנדסת חשמל, החידוש האחרון של תחילת המאה הקודמת. רחל מבקשת קרבה, אומרת דברים ברורים, מבטאת אהבה, ואילו מיכאל אהבתו חיוורת, מרוחקת. האם הוא באמת אוהב את רחל, האם הוא ביודעין מבקש אהבה לא ממומשת ? רחל ומיכאל הם אנשים שחלומותיהם לא יפגשו לעולם, היא אומנם חולמת, אך גם ארצית ואופטימית, אישה של אדמה, והוא פסימי, איש של חלומות ושמיים, ללא אדמה, הפוחד להגשים חלומות, שלבטח יובילו לאכזבה מרה. הם כמו קווים מקבלים אבודים בחלל ובזמן ללא תקנה ותיקווה. רומן היסטורי טוב, הוא כזה שמפגיש את בני האדם עם תהפוכות ההיסטוריה. עוד רגע תפרוץ מלחמת העולם הראשונה והעולם יהיה שונה מכפי שהיה, ברגעים של אי וודאות רחל בקשה זוגיות כאן ועכשיו, כמוקד חייה, ואילו מיכאל מתלבט, האם להגיע לפלשתינה בעקבות אהבתו, למקום שכלל אין בו חשמל, שהנופים בו כל כך צחיחים. האם להינתק ממשפחתו. הוא מהסס ומתלבט, ולא מעז לקבל החלטה גורלית, החמצה עליה יצטער. רחל נוטשת הולכת עם אהבתה השנייה, ארץ ישראל, בעקבות החברים, ברל, שז"ר, נפתולסקי וגורדון, האיקונים של העלייה השנייה, שנטשו אותה בחולייה, ובעקבות נופי הפלא שלבסוף הכזיבו גם הם אותה. בקרון חתום למוסקבה מגיע לנין, להניע את המהפכה שתשנה את גורלם של מיליוני בני אדם. מיכאל נקלע למהפכה, כפסיבי ונגרר, אין לא עמדה משלו, וכשיש לו הוא מביע אותה בהתנצלות ומבין שעשה את טעות חייו. רחל לוקחת את חייה בידיה, היא מחוללת מהפכה, אבל אותה תכריעה לבסוף המחלה. רחל ומיכאל הם נשמות שנועדו להיות קרובים לרגע אחד, ואחר כך להיבלע ולהימוג לתוך האירועים הגדולים. מיכאל ידוע רק כאפיזודה וכמוזה של רחל שלעומתו הצליחה להפוך את האכזבה והבדידות לשירה המהדהדת בעצמה הנוגעת ללב. גרץ ביצעה היפוך מדהים, היא הפכה את מיכאל הפסיבי לגיבור, אדם עם פוטנציאל ענק, אך בלתי ממומש, כבני אדם רבים אחרים שחלומותיהם מתמוססים . למרות שסופו של הסיפור ידוע מראש, גרץ מצליחה ליצור עניין, במתח שמתקיים בין מיכאל ורחל, באופן שניסיתי להבין היכן היו נקודות ההחמצה, האם זה הם, או האם אלו האירועים הגדולים מהחיים, שסחפו אותם לגורלם, למקומות אחרים שהים ביניהם ( איזו מטפורה נפלאה ) ? גרץ משחזרת מערכת יחסים אנושית חזקה, מעניינת ומרגשת על רקע תיאור תקופתי מרהיב, היא לא מספקת תשובות מוחלטות, אלא משאירה ספקות ושאלות בלתי פתורות. השפה של הספר מדויקת, מעוטרת בשירה כיאה לספר העוסק במשוררת. הספר הזה עוסק בשאלה ענקית, החיים כהחמצה, מעניק חווית קריאה נפלאה. כריכת הספר עצמה מרהיבה ותואמת את תוכן הספר, ציור שיש בו תום ילדות בדמותה של סירת נייר המשייטת על גבי תכלת המים ורקע השמיים, כמו בחלום שמבקשים להישאר בו לנצח. ---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- זמר נוגה / רחל הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי, הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ - קוֹל קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִּדְמִי וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְּרָכָה ? תֵּבֵל זוֹ רַבָּה וּדְרָכִים בָּה רַב, נִפְגָּשׁוֹת לְדַק, נִפְרָדוֹת לָעַד. מְבַקֵּשׁ אָדָם, אַךְ כּוֹשְׁלוֹת רַגְלָיו, לֹא יוּכַל לִמְצֹא אֶת אֲשֶׁר אָבַד. אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי, כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרֵדָה, אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי, כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ. החלונות הגבוהים –זמר נוגה https://youtu.be/9nkCDDaMEh0”

“דמותה הפואטית והטרגית של רחל היא בהכרח חומר מרתק לכתיבת ספר, ונורית גרץ, בשפה קולחת ויפה, אמנות בפני עצמה, הצליחה לשזור רומן מעניין בינה לבין מיכאל ולשבץ בעלילה, כמו צורף טוב, גם קטעי מכתבים ושירים שרחל כתבה. המשקל הסגולי של רחל בעלילה קטן יחסית לדמותו של מיכאל וזה קצת מאכזב, בשל הסקרנות הרבה להכיר את רחל, אותה משוררת נפלאה שעד היום אני אוהב לשבת בבית הקברות של המושבה כנרת, לשלוף את ספר שיריה הנמצא לצד הקבר, ולקרוא משיריה. נוגע ללב במיוחד הקטע בו מתארת נורית גרץ את גירושה של רחל מקיבוץ דגניה בגלל מחלתה, פרק כואב בחייה של רחל ומקומם אפילו. הקצב של העלילה אטי, עד אטי מאוד, ולפעמים המחשבה שלי ברחה מתוך דפי הספר ונדדה למקומות אחרים. (ולא..אני לא סובל מבעיות קשב וריכוז :)... רוצה לומר, שזה ספר מעניין ואיכותי אבל הוא לא מתאים בהכרח למי שאוהב קצב מהיר יותר ועלילה סוחפת.”

“היא רואה את כל היופי המתפרץ של החיים מסביב. הוא רואה את הדמדומים ואת הגוויעה האכזרית הצפויה לכל יופי באשר הוא. רק עוד רגע, עוד מעט זמן הוא צריך. כדי להיפתח. כדי שיצליח לפרוץ את הבועה העוטפת אותו כנגד רצונו ומסרבת לשחרר. וגם רק עוד קצת סבלנות מצד רחל. אך שעון החול אוזל. הוא מצפה למשהו שיקרה לו. שלא יקרה לעולם. והיא מאבדת תקווה. פספוס אחד גדול ומתמשך. ואולי גם ההתנהלות שלה תורמת לעניין. שגרמה לאכזבות קשות גם קודם בקשריה עם אהוביה האחרים. וברקע מחלתה וגם מלחמת העולם הראשונה המוסיפה משלה לקדרות הסיפור. הספר כתוב היטב ומתאר בסופו של דבר מציאות, אבל אני נטשתי אותו באמצע. ידעתי מראש שהדכדוך הכללי יימשך עד הסוף ותכל'ס לא היה לי כוח לזה. לא כרגע. לספר הזה הגעתי לאחר "יד אחות" שאהבתי. רחל המשוררת נכנסה לליבי ושמחתי על האפשרות לקרוא ולהרחיב עוד על החלק הזה בחייה - הרומן עם מיכאל. ספר נוגה. מאד. כחייה של רחל”