ביקורת ספרותית על נווד באפריקה מאת שאלתי לוי מסעוד
ספר מעולה

---

גם בימינו (2018), מסוכן ומורכב לטייל ברובה של אפריקה. אפילו כתייר מן השורה. תארו לכם אם כן מה זה לחרוש אותה במשך שנים במקומות הנידחים ביותר, לבד, בוואן המשמש גם כבית. אפריקה רוויות קשיים, סכנות, מחלות, חיות ומזיקים, שודדים וחורשי רעות אחרים, ולא פחות מכל אלו בירוקרטיה נוראית ואני מתכוון לכזו שיכולה ממש להוציאך מדעתך וזה במקרה הטוב, כי במקרה האחר היא מלווה בשחיתות אלימות ורוע שיוביל לכליאתך על לא עוול בכפך, כשמשם יוצאים שלמים ושפויים רק בנס. 

גם מזל רב צריך בכזה מסע. כשחוברות להן בעת ובעונה אחת תקלות ברכב באיזורים שוממים ללא מוסכים, ידע או חלקי חילוף, מחלות כולל מלריה,  מים מזוהמים  וברוקרטיה מייאשת ומושחתת קשה לצאת מזה גם אם אתה סופרמן. 

שמו שאלתי לוי מסעוד (ובקיצור שאטי) והוא ישראלי מיוחד ועתיר כישורים הדבק בחיים האמיתיים ללא פשרות וללא פוליטיקלי קורקט. לא מפחד מאתגרים ומסכנות, אלא מפחד לא להרגיש ולא לחוות ולהינות מהחיים. ועל כן הוא עושה מה שהוא רוצה. מה שהוא אוהב. הוא נודד  בוואן הלבן שלו בארצות אפריקה המערבית. הוא דובר ערבית צרפתית ואנגלית, מנגן בעוד, מבין במכונאות רכב ובעל כישורי הסתגלות ותקשורת בין אישית גבוהים במיוחד. הוא קונה לו ידידים רבים וגם אהבות. כמשהו אגבי לגמרי הוא לוכד נחשים מסוכנים - מושא פחדם של המקומיים -  ומסתובב עם פיתון מלכותי על צווארו כחיית מחמד.  אני מניח שעומדים לצידו במסע גם חזותו שאינה צפונבונית לפלפית וכן דרכון שוויצרי. שאטי גם יודע את מלאכת הסיפור וכותב היטב ומרתק, ומשלב צילומים יפהפיים שצילם כמובן בעצמו. איש הראוי להערכה  רבה.

"ישנם שני סוגי נוודים. הראשון שלא טוב לו בשום מקום ולכן הוא בחיפוש מתמיד ובנדודים. השני נודד כיוון שבכל מקום הוא מרגיש בבית" (ת'ורו אם אני זוכר נכון). שאטי שייך לסוג השני. 

שם המשחק באפריקה הוא הישרדות. כל מה שברור וטבעי לנו בארצות המערב אינו כזה באפריקה. והמדובר כאמור באפריקה של ימינו. באפריקה, ובמיוחד כזר, אתה צריך להיות דרוך ללא לאות בפני סכנות ולנסות לשרוד כמו איילה בסוואנה כפי ששאטי מיטיב להמשיל. גם אם יש לך מעט מזומנים למקרה חירום הם לא יעזרו לך במציאת מזון כשאתה בחור נידח בו נערך סחר חליפין בסחורות או כשאין להשיג באיזורים נרחבים מים ודלק. באפריקה, לאמת ולצדק אין חשיבות רבה וגם אין למי לפנות. בודאי לא לשלטונות ולשוטרים. זה אתה לבד ואתה צריך להיות מניפולטיבי במידה, אכזרי כשצריך, לנהוג בשליטה עצמית עצומה ולא לאבדה לעולם ולא להיכנע לכעס או לפחד אשר ידרדרו אותך שם מיד לטרף. שם, מספיק שמישהו יעלה נגדך חשד בכדי להביא מיידית לסופך ללא דין ומשפט. זה אתה לבדך בג'ונגל. הישרדות כבר אמרנו? 

אבל לצד כל הקשיים האלו  ישנו הסיפוק העצום של לחיות את החיים באמת, כמו שאתה רוצה, ולחוות אינסוף חוויות מול חיינו אנו השגרתיים.  הוא מיטיב להשתלב עם הכפריים כאשר הוא חונה בשטחם ומשתתף בעבודות ובמטלות יחד עם כולם. הוא עוזר למצויים במצוקה בעת חירום אבל מצליח לא להיהפך לארנק מהלך על כל צעד ושעל והוא גם  זוכה בחברויות אמת ללא כל אינטרס חומרני. לי אישית הוא מזכיר מעט את שנטראם מכמה בחינות.

אחד מהמוטיבים בספר ומאבחנותיו הוא שלאפריקה חסר לב. הילדים אינם מקבלים אהבה ואפילו על הקרובים המתים לא ממש מתאבלים. הנשים מוכות, וכמובן שאין מודעות לשמירה על הסביבה. הוא חווה גם כפיות טובה, אינטרסנטיות וחוסר נאמנות. השלטון לא מנסה לקדם את המדינה ואת התושבים והשחיתות שמתחילה מלמעלה פושה בכל. בכל כמה עשרות קילומטרים יש מחסומי דרכים של משטרה, לכאורה לצורך בדיקת מסמכים, אבל בפועל ינסו שם לסחוט ממך כספים כך סתם, ככל האפשר. ואם תסרב, כפי שעשה שאטי, תוכל אף להגיע למעצר ולצינוק - מה שאכן קרה בפועל. זה מזכיר לי את סיפוריו של אבי ממעט השנים שחי בונצואלה לפני כ 70 שנה. יום אחד דיבר בערב ברחוב עם כמה חברים ועצרו אותם על התקהלות. קרובי משפחתו שחררו אותו מהמעצר בתשלום. בפעם אחרת הוא עלה במכוניתו על שלולית שהתיזה על בגדי שוטר שעצר אותו מיד וסיפר לו כמה קשה המצב בבית, ורק תשלום לשוטר הביא לשחרור המיוחל. מאז השתחררה משלטון האדם הלבן לא התקדמה אפריקה כהוא זה ויחסית לפוטנציאל שיכלה להתקדם יש פה אפילו הדרדרות אמיתית. במקביל, האפריקאים כולם להוטים להגר למדינות האדם הלבן. יש לציין שיחד עם כל זאת שאטי מדגיש שאפריקה מלאה גם בהמון אנשים טובי לב נדיבים וחמים שאימצוהו לחיקם ויצרו עימו חברות אמיתית.
בכל זה יש הרבה מאד מן האמת כמובן. אבל מצד שני אני אומר, נחשלות זו גם משאירה את היבשת בבתוליה בתמימותה בפשטותה ובמנהגים הישנים, מה שבעצם קוסם לשאטי ומשך אותו לשם... אכן פרדוקס, ועולמנו כולו מורכב מהם. יש אצל הרבה וגם אצלי געגועים לחיים של פעם, ונכון, יש בזה גם מן הנוסטלגיה... ועדיין יש בהם גם יתרונות אובייקטיביים. חיבור רב יותר לטבע, לחיי משפחה (הכוונה למשפחה מורחבת) פחות בדידות ואינדיבידואליזם, פחות תחושה של מרוץ ותחרותיות, יותר פשטות שלווה ושמחה. אבל כנראה שאין מנוס מכך שזה כרוך בחיים פחות נוחים וקלים ופחות מודרניזציה, על כל המשתמע מכך. האם זה חייב להיות כרוך גם בממשל וחברה פחות נאורים ודמוקרטים שלא לומר מושחתים וברוע? שאלה מורכבת... אבל צריך לשים לב ש"החיים האמיתיים" לגביו של שאטי הם לא רק לחיות את החיים של פעם כאמור, שכן הוא לא מתקבע שם למרות שהיה יכול. החיים האמיתיים מבחינתו יותר מכל הם הנדודים. התנועה. וצבירת חוויות רבות. הליכה אל האין ידוע ואל הלא מובן מאליו. פחות קיבוע והתנוונות.
באשר אלי, גם בנושא הנדודים ליבי עם שאטי ושכמותו. לצערי אין לי את מכלול ומינון התכונות שיאפשרו לי לערוך מסעות כמוהו. כל אחד עם שלו שמייחדים אותו. אני נאלץ להסתפק במסעות קטנים יותר ולהצטרף לשאטי ושכמותו בקריאה בבית כשליבי עימם.

שאטי המשיך במסעו לאחר סיום כתיבת הספר (סוף 2015). אני מקווה שהוא ייזכה אותנו בספר המשך.

» ביקורות נוספות של ירי
» ביקורות נוספות על נווד באפריקה