“ההרים הגבוהים - נופיהם צוקים, שלגים וקרחונים, אגמים קפואים, ארזים ועצי אשוח - מטביעים את חותמם באנשיהם: קשוחים, שרדנים, שתקנים, סגפנים, מסוגרים, ומעל הכול בודדים. בדידות הבוקעת היטב מהספר. וגם כשהם כבר מבקשים להתנתק ולעזוב, לברוח מהתנאים הקשים והאיומים, ההרים קוראים להם, מושכים אותם אליהם בחזרה. כי זה ביתם. לחיות את ההרים ולנשום אותם לתוכם. לסייר, לטייל, ללכת וללכת ושוב ללכת עוד ועוד ללא שובע, לכב”