כשקראתי את הביקורת של דן סתיו - זו שגרמה לי להשיג ולקרוא את הספר הזה - חשבתי שהסיפור הוא על שני אויבים, המוצאים את עצמם בעיצומה של המלחמה שטים בסירת גומי קטנה, והמתח בינהם יהיה תשתית הסיפור. טעיתי לגמרי. בסיפור הזה אין שום חשיבות לזמן - 1943 - למלחמה המתחוללת בין אנשים על כדור הארץ, לעובדה ששני הניצולים הם יריבים לפי הגדרת לאומיותם ואמורים לשנוא זה את זה. הסיפור - אם אפשר לקרוא סיפור למצב שבו שני

"כשסירת גומי צפה באמצע האוקיינוס האטלנטי, הרי זה היינו הך אם היא נסחפת לה בעת שלום או מלחמה. גם לא חשוב לאיזה לאום משתייכים שני אנשים שצפים לבדם באמצע האטלנטי, ועתידים למות בצמא אם לא ימצאו בזמן". זוהי תמצית הסיפור: שני לובשי מדים מצבאות שונים, שתוך דקות הופכים מיריבים הרוצים לחסל זה את זה, בשם אידיאולוגיות מנוגדות, לאנשים שכל רצונם הוא להנצל ולחזור לחייהם לפני המלחמה. <mark>ינס רהן</mark>, קצין צוללות גרמני ש

"הגלים שככו לגמרי. השמש בערה על הים הרוגע. מעל האופק נח אד קל. תנועתה של סירת הגומי לא ניכרה. קטוע הזרוע הביט באופק ללא הרף. האחר ישן.
כלום לא נראה באופק".

כך מתחילה היצירה הקצרה והייחודית הזו, ונראה כי מהמשפטים הראשונים ניתן לחוש באווירה שהסופר מנסה ליצור. פרוזה צלולה וחסכנית עם משפטים קצובים ונקיים. אוקסימרון של התפייטות תמציתית ומרוכזת.

באמצע האוקיינוס מתנודדת סירת גומי, חשופה לשמש ולשמי

העיניים נישאות כל הזמן רחוק ומחפשות אחר סימן להצלה. אבל כלום לא נראה באופק. שני ניצולי קרב אוויר ימי משני המחנות, על סירה קטנה באוקיינוס עם צידה מועטה ההולכת ואוזלת במהירות עד הסוף המר. ברקע תיאור הירהורי מוות, סופיותו ואפסותו של האדם, אל מול א<mark>ינס</mark>ופיותו ויופיו של האוקיינוס הרגוע כבריכה, שקיעותיו וזריחותיו. ספרון קטן מיוחד ושונה.