“מדי חורף שהה יוסיף ברודסקי כחודש ימים בונציה אהובתו. הספר פותח בתיאור מהפנט ומלא קסם של הגעתו לשם לראשונה בלילה חורפי, ומיטיב להעביר תחושות ראשוניות ממקום כה מיוחד, ואת נוף התעלות והמבנים באורות המרצדים בעלטה בין טיפות הגשם. אותי בזה הוא שבה. גם אני מאוהב בערים עם תעלות מים וכך בעצם הגעתי לספר זה.
אבל ההמשך לא תמיד זורם, קל לקריאה, או אף מעניין. כדרכן של מסות אין כאן סיפור עלילתי אלא מעין יומן אנקדוטות, מחשבות, הגיגים והתפלספות. חלקם לא קשור לונציה. השפה מיוחדת, עשירה,מרחיבה ומתפתלת. של פעם.
ברודסקי, זוכה פרס נובל לספרות, אהב כל כך את ונציה שהצטער שלא נולד שם. הוא התאווה לחוות את המקום כיליד, להיות חלק מהרוגע ומהיופי השולט במקום. אבל הוא תמיד נשאר שם זר. בין הגיגיו בספר מתוארת כוונה להתאבד בונציה באחד מביקוריו הבאים, על מנת שיזכה להיקבר שם. בדיעבד, הוא נפטר מהתקף לב בארה"ב אליה גלה מברה"מ וזכה בכל זאת להיקבר בוונציה.”