"יפה המלחמה בעיניי מי שלא חווה אותה" או בלטינית
Dulce bellum inexpertis הוא חיבורו של אראסמוס משנת 1515. השם של היצירה לכשעצמו מצביע על גדולתו של מי שמכונה " התיאורטיקן הראשון של הפציפיזם".
בקריאתו זו יצא אראסמוס נגד כל מי שהיה בעל הכוח והשפעה בראשית המאה ה- 16: הכנסייה והמלכים. נגד כל מה שהיה מקובל ו"קדוש". הוא תקף את השלטון האזרחי שמצית מלחמות והכמורה המעניקה לו את ברכתה. לדידו כל סוג של אלימות הוא אנטי – אנושי, שולל את האלוהות ומנוגד לנצרות.
דזידריוס אראזמוס או חריט חריטזון בהולנדית נולד ברוטרדאם או בגאודה שבהולנד כנראה בשנת 1466. למרות שמו (דזידריוס = רצוי) סביר להניח שהיה ילד שהוריו לא ממש ייחלו לו. למעשה הוא היה ממזר של כומר קתולי. במוצאו "המפוקפק" יעשו לימים שימוש רב אויביו ומתנגדיו שכינוהו "הממזר ההולנדי".
לאחר שהתייתם מהוריו כנער החל את דרכו במנזר. עד מהרה גילה העלם הצעיר כי חיי הנזירות אינם בשבילו והחל להשקיע את מרב זמנו ברכישת השכלה ככלי לפרוץ את חומות הכנסייה. כעילוי התגלה על ידי בישוף של קמבריי, הפך לעוזרו ונשלח על ידו ללימודים באוניברסיטת פריז. אך גם הסכולסטיקה והתיאולוגיה שהיוו את נושאי הלימוד העיקריים שם שיעממו אותו עד מוות.
כאחד ממחוללי הרנסאנס פרסם את "ממרות" – אוסף של היגדים חכמים שמקורם בתרבות היוונית והלטינית. רבים מהם מהווים תודות לאראסמוס חלק בלתי נפרד מהשיח התרבותי בכל שפות אירופה. מתן דרור לחשיבה יוונית – רומית, היה בגדר מעשה מהפכני באותם הזמנים ועד מהרה קנה אראסמוס לעצמו שם של משכיל והומניסט מתקדם. בנוסף עסק רבות בחקר התנ"ך והברית החדשה ופרסם ספרים רבים שבהם פירושים פורצי דרך לכתבי הקודש והנצרות.
בדרכו לפגישה עם תומאס מור מאנגליה שהיה אחד מחבריו הידועים והמשפיעים באירופה, החל בכתיבת 'שבחי הסכלות' (שניתן לתרגם גם כשיגעון, טיפשות). זהו חיבור סאטירי, מצחיק ואלגנטי ששם ללעג את סדרי העולם. ביצירה הזו הוא יורה את חיציו החדים בכל התכונות שאפיינו את שועי העולם הן מהשלטון האזרחי והן מהכנסייה כמו אנוכיות, בורות, ניצול, חמדנות. מוקיע כל אלימות, מלחמה והסתגרות דתית או לאומית. 'שבחי הסכלות ' נחשב על ידי רבים ליצירת מופת המבריקה ביותר של איש רוטרדם. היא אף תורגמה לעברית.
אראסמוס ניסה ליצור חברה צודקת והומניסטית בדרך של לימוד והשכלה. אולם, הוא נמנע מלפנות ישירות לפשוטי העם והאמין כי ניתן לבנות עולם יפה יותר בתהליך של זרימה מלמעלה, כלומר על ידי יצירת חוג של מנהיגים הומניסטים בכל ארצות אירופה. לאחר שהרעיונות הנעלים יקנו אחיזה באוניברסיטאות ומוסדות חינוך, הם יחלחלו אל השכבות הנמוכות, עד אשר החינוך, הלמדנות, ההשכלה, החמלה, היעדר האנוכיות ואנושיות יהפכו לנחלת הכלל. בני האדם יהפכו לאזרחי העולם.
אראסמוס לא שיער כי בכתביו הוא למעשה הניח את חומר הבערה לשריפה שיצית מרטין לותר מויטנברג בכל אירופה. מחולל הרפורמציה הסקסוני פעל בשיטה אלימה והסית את פשוטי העם למרד כנגד האפיפיור שהתעשר על חשבון הגרמנים על ידי גביית מיסים ושטרות המחילה (אינדולגנציות). אראסמוס ביקר את התנהלות הכנסייה קשות, אך ביקש, אולי בתמימות, לחולל את השינוי באמצעים בלתי אלימים. למעשה לותר היה אבי הלאומנות הגרמנית.
הספר יצא לאור ב- 1934, בסמוך לעליית הנאצים לשלטון. עושה רושם שצוויג ממשיל את אראסמוס לרפובליקת ווימאר ההומנית והדמוקרטית שנדרסה זה מכבר על ידי כוח גס של היטלר והרייך שלו המשול ללותר, שכמוהו חיסל באכזריות את כל מי שחשב אחרת. ניכר כי צוויג חווה תסכול מן העובדה שכמו ביריבות בין שני אישים ענקיים מן המאה ה-16, גם במאה ה-20 הכוח הפנאטי גבר על הקול המתון, הדטרמיניזם על חופש הבחירה, הגל המסית והלוחמני על דרך השלום וההשכלה.
מתוך דפי הספר ניתן כמעט לשמוע את זעקתו של המחבר כי הוא הוא בעצם מגלם את אראסמוס של זמנו. הוגה דעות, חוקר, מתרגם, אזרח העולם, הומניסט, סופר. עם כל הערכתי העמוקה לעשייתו של צוויג בתחום הספרות, חשבתי כי הוא מנסה להיכנס לנעליים גדולות למידותיו. הוא מצייר את אראסמוס כדמות שקטה, מתבודדת, נמנעת מכל וויכוח שיש לו השלכות, עומדת מן הצד, דומה לאשיותו של צוויג עצמו. גם כשסירב האיש מרוטרדם לפגוש את אולריך פון הוטן הוגה הדעות שבחר לחולל את השינוי בכוח הזרוע, המוכה והגוסס שהתדפק על דלתו, זה לא הוסיף לו נקודות בעיניי. ובכל זאת נראה כי לאראסמוס היה הרבה יותר אומץ ותעוזה מאשר לצוויג. גם אם לא הביע תמיכה בלותר או בקתולים ולא תפס צד, הרי שעשה זאת כי באמת ובתמים הסתייג מדרכי שניהם ובמידה מסוימת הסכים עם חלקים מדבריהם. הדבר שם אותו בסכנת חיים ושני מחנות הניצים ראו בו אויב. בימים, בהם האינקוויזיציה שלטה בכיפה הוא פרסם יצירות מהפכניות ועוקצניות מאוד כלפי חזקי העולם וחיבוריו עד היום נמצאים ברשימת הספרים האסורים של הכנסייה הקתולית. אראסמוס הגיע מרקע עני וצוויג נולד עם כפית זהב בפה. אראסמוס ביקש להיות חופשי ולכן נע ונד ואילו צוויג בחר לברוח. בניסיון להציל את עורו מציפורני הנאצים, שהיה בטוח בניצחונם פחד אף להישאר בלונדון והרחיק עד ברזיל. בשעתה הקשה ביותר של האנושיות, כשהמחנה ההומניסטי ציפה שיהווה מגדלור עבורו, נטל את חייו המזדקנים עם אשתו הצעירה, שלדעתי היה צריך למנוע את התאבדותה ולא לקחתה עמו.
ייתכן שייאושו של צוויג ודכדוכו נבעו מן העובדה שלא הצליח להימלט ממוצאו היהודי ובו בזמן ניסה להיות אזרח העולם. את הקושי שביישום הפילוסופיה הזו מתאר בהקדמה לספר יעקוב גולומב בצורה יוצאת מן הכלל.
באופן כללי הספר מרתק ומרחיב אופקים. יחד עם זאת, הוא לא מאוד קריא. התרגום סביר, לא יותר. אני נהניתי ממנו מאוד.
נראה שהמאבק בין אראסמוס ללותר לא שכח עד היום. הוא חי ובועט ונשאר רק לתהות: דרכו של מי תהיה על העליונה בעולם לבסוף?
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
