ביקורת ספרותית על סטונר מאת ג'ון ויליאמס

---

(!! ביקורת זו מכילה ספויילרים, עלולה להכיל גם גלוטן !!)

בראיון נדיר שמובא באחרית הדבר לספר (איכשהו ראיונות עם סופרים הם תמיד נדירים) אומר ג'ון ויליאמס על גיבורו סטונר שעל אף שכולם חושבים שחייו היו קשים ועצובים הוא חושב שחייו היום טובים מאוד. התחושה הזאת חלפה גם בראשי במהלך הקריאה. סטונר הקדיש את חייו לאהבה גדולה מאוד שלו והיא הספרות האנגלית אותה פגש במקרה במהלך קורס חובה שלקח לתואר בחקלאות. אהבה שניחמה אותו בזמן שהאהבה לאשתו אכזבה כל כך, ניחמה אותו בזמן שנפרד לתמיד מקתרין הקולגה, ניחמה אותו גם בזמן שנפל למשכב. בדימוי היפהפה המובא בסוף הספר סטונר הולך לעולמו ברגע בו הספר שהחזיק, נשמט מידו ונופל בחבטה על הרצפה. קינאתי בו קצת על חייו אלו.

סטונר הוא ספר של "לכאורה" ובכתיבתו הרזה והעניינית ויליאמס מדגיש את זה: חייו של סטונר היו קשים ועצובים, הוא לא התקדם מעבר לדרגת מרצה בכיר, לא הותיר רושם על תלמידיו, לא זכה לזוגיות אמתית בחייו. רק בדיעבד, עם תום הקריאה בספר, מגלים שהכול בעצם לכאורה: סטונר יכול היה בנקל להפוך לראש החוג או אפילו לדיקן הפקולטה, אולם הדבר היה גורם לו לבזבוז זמן מיותר על ענייני פוליטיקה ומניפולציות בזמן שהוא רצה להקדיש את חייו למחקר והוראה כפי שאכן עשה, סטונר אהב את אשתו למרות יחסיהם מלאי הניכור והאכזבות, היה גאה בביתו על אף שפספס חלק גדול מחייה, הייתה לו פרשית אהבים כנה ויפה עם קתרין, והוא זכה לכבוד ואהבה לא רק מתלמידיו ועמיתיו לעבודה, אלא בעיקר מהסופר שברא אותו.

נהניתי מאוד מקריאת הספר הזה. הוא הפעיל אצלי קשת של רגשות: עצב, שמחה, כעס, צחוק, בכי וקנאה כאמור. הוא שווה הרבה יותר מחמשת הכוכבים שניתן לתת לו כאן, אבל אני מסתכל למעלה וכל אחד מהם הוא הכוכב הכי יפה בשמיים.

» ביקורות נוספות של אודי
» ביקורות נוספות על סטונר